חיים לכתחילה - לשבת חנוכה ופרשת מקץ

היה זה בחג החנוכה ה'תשל"ד, מאה ואחד ק"מ מקהיר, במקום שנקרא ג'בל עתקה.  התקופה היא מלחמת יום הכפורים ומדינת ישראל הייתה עדיין בטראומה לאומית מההפתעה של מצרים וסוריה בפתיחת המלחמה. היינו שמונה לוחמים בשני ג'יפים, עליהם מותקנים טילי עורב [אז עוד נקראו טאו] "טריים", שהגיעו ברכבת-אווירית מארה"ב. היינו בתנאי שדה מלאים, מוסתרים מתחת לגבעה, חיינו על מנות-קרב וציוד מותרות לא היה ברשותנו, ובוודאי לא חנוכיות ולא שמן זית וכו'. בלית ברירה הדלקנו נרות, בצורה מוסתרת כמובן, עם שמן-רובים שגם הוא היה במשורה. הייתה התלבטות בינינו, האם להדליק כל יום ב'הידור מצווה – מוסיף והולך' ולקוות שנמצא ונשיג בסופו של דבר עוד שמן, או להסתפק רק בנר אחד בכל יום  כעיקר המצווה 'נר איש וביתו'. מובן שלא היה את מי לשאול ומכשירים ניידים לא היו באותה תקופה…

טרם שנספר כיצד נהגנו בסופו של דבר, נשאל ונדון מה המעמד של 'הידור מצווה' – האם זה לכתחילה ומי שאינו מהדר נוהג למעשה בדיעבד – או שזו רק הוספה בקודש אך אין זו חובה?

שאלה זו נוגעת לכל המצוות, משום שהחיוב להדר במצוות נלמד מהפסוק – "זה אלי ואנוהו" – כפי שמובא במסכת סופרים (פרק ג'):

"חייב אדם לעשות ציצית נאה, ומזוזה נאה, ולכתוב לו ספר תורה נאה, בדיו נאה, בקולמוס נאה, ובלבלרין נאין, ובקלפים נאין, ועורות צבועין, ויעטפנו בשיראים נאין, שנאמר זה אלי ואנוהו, עשה לפניו מצות נאות…".

וגם כאן נשאלת השאלה – האם זו חובה לכתחילה ומי שלא נהג כך לא יצא ידי המצווה, או רק לייפות את המצוות כדי לחבבן עלינו?

בנרות חנוכה אנו מוצאים, שמרן המחבר רבי יוסף קארו מביא כחובה הלכתית להדר במקסימום הידור, הנקרא בלשון הגמרא "המהדרין מן המהדרין", מוסיף והולך לבית הלל כל יום נר כמספר הימים ואינו מזכיר כלל את המצווה הבסיסית  של 'נר איש וביתו'. גם הרמ"א בהגהתו לא חולק על מרן הבית יוסף בנושא זה, אלא בנושא אחר והוא – האם זו חובה על כל בני הבית להדליק או רק על ראש המשפחה?

וזה לשונו של מרן הבית יוסף בשולחן ערוך (הלכות חנוכה סימן תרע"א סעיף ב'):

"כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך, אחד בכל לילה, עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר".

ולכאורה תמוה הדבר, כי הפסיקה של השולחן-ערוך כאן מנוגדת לדרכו העקרונית בהלכה לפסוק כרמב"ם כמעט בכל מקום, ואילו כאן פוסק בניגוד לדעת הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ד', שכן הרמב"ם מביא את ההלכה הבסיסית של 'נר איש וביתו' ומיד מביא את מצוות ההידור, וזה לשונו:

"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד".

האם ההלכה אותה קבע רבי יוסף קארו, שחלה חובת ההידור בנרות חנוכה, משמעותה שיש חובה להדר בכל המצוות ומצוות חנוכה היא רק דוגמא לכך?

אפשר לומר, שקיום מצוה בצורה רגילה וסטנדרטית מספיקה, כי המקיימה מעיד על עצמו שרוצה לקיים את דבר ה' וזה העיקר. ברם, יש רמה גבוהה יותר בקיום דבר ה' וזה להדר את המצווה, מעבר לחובה הבסיסית, ואין זו מצד החובה אלא תלויה ברצונו האישי של מקיים המצווה שבכך מבטא את אהבת המצווה.

אבל יש הטוענים, שאין שתי רמות באופן קיום מצוות, אלא כל מצווה ראוי לכתחילה לקיים בצורה הכי מהודרת שאפשר ואין הדבר תלוי ברצונו האישי של המקיים, אלא כך יש לנהוג ויש לקיים מצוות בהידור, ומי שלא יכול או לא מצליח, הרי מקיים את המצווה, אבל נחשב כאילו עשאה בדיעבד, כי לכתחילה חלה עליו חובת ההידור.

האם ניתן ללמוד מפסיקתו של רבי יוסף קארו, שכפי שמחויבים להדר בנר חנוכה, כך חייבים להדר בכל מצווה ומצווה הואיל וזה רצונו של ה', שנפגין אהבה גדולה לקיום המצווה?

נראה פשוט, שדין הידור-מצווה כחובה הוא רק בחג החנוכה, שרק שם נתקן לכתחילה להדר. ניתן להוכיח את הדבר בהלכה וזה במקרה שלאדם היה נר אחד ביום השלישי ובא אדם ונתן לו שלשה נרות, האם צריך לברך פעם נוספת או לא. לעצם השאלה האם מברכים על הידור מצווה, שהרי את המצווה עצמה קיים, על כך ישנן דעות שונות. מרן הבית יוסף בפירושו על הטור (סימן תרע"ב) מביא את דעת רבי אהרון הכהן מלוניל (סוף המאה ה-13 מחבר הספר 'אורחות חיים') –

"כתוב באורחות חיים (הל' חנוכה אות י) מי שלא הדליק בליל שלישי אלא שתי נרות או בליל רביעי אלא שלשה זה היה מעשה בלוני"ל והחמירו שידליק מה שחסר להדליק ואין צריך לברך פעם אחרת כי הברכה שעשה בתחילה על חיוב כל הנרות עשאה".

ברם, מסיק רבי אברהם הלוי גומבינר (1637-1682) מחבר הספר "מגן אברהם" על השו"ע, מדבריו של ה'אורחות חיים', שהסיבה שלא מברך על הידור המצווה, משום שבשעה שהדליק התכוון על כל הנרות, אבל אם בשעה שהדליק לא היו ברשותו נרות מספיק ולא חשב שישיג עוד נרות כמספר הימים והנה הביאו לו נרות, אז למרות שכבר יצא ידי חובה 'נר איש וביתו', בכל אופן מברך על ההידור. דבריו הובאו בסימן תרנ"א בהלכות לולב –

"…שאם בשעה שהדליק נר הראשון היה כוונתו להדליק אחרות, א"צ לברך ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמן לו נרות – מברך בכל פעם" [להרחבת העניין ראה שו"ת 'מנחת שלמה' תניינא (ב-ג) סימן נ"ח].

ברם, אם אדם בירך על אתרוג לא מהודר והביאו לפניו אתרוג מהודר, הרי לדעת כל הפוסקים לא יברך פעם שניה, משום שאין מברכים על הידור מצוה.

נמצאנו למדים, שמצוות נרות חנוכה שונה לחלוטין משאר המצוות. ונשאלת השאלה, מדוע? והשאלה מתגברת מה ראו כאן חכמים  לתקן שיש לכתחילה להדר במצווה, עד כדי כך שאפשר לברך על ההידור גם אם כבר בירך?

בשאלה זו מדוע בחנוכה אנו מהדרין מן המהדרין, מתמודד הרב יוסף דובער סולובייצ'יק זצ"ל, רבה של בריסק (1820-1892) בספרו 'בית הלוי' על החומש  [לחנוכה עמ' 57] ועל כך משיב ואומר, שבחנוכה למעשה החשמונאים כשטיהרו את בית המקדש, הרי היה מספיק שמן ליום אחד ויכלו לעשות פתילות דקות שיספיקו לשמונת הימים, כי אין הלכה איזה עובי צריכים להיות הפתילות, והיות עיקר הנס נעשה כדי שחנוכת המקדש והדלקת הנרות לאחר שהיוונים טמאו את בית המקדש תהיה בהידור, ולכן אנו חוגגים את הדלקת הנרות בהידור ולא מסתפקים בעיקר המצווה.

תשובה נוספת מצינו במקורות שונים, מדוע חכמים קבעו שכדאי להדר – משום שהחשמונאים עצמם הידרו בחפשם שמן טהור, אע"פ שלמעשה יכלו להשתמש בשמן טמא [יש הלכה שטומאה הותרה בציבור או רק נדחתה לדעה אחרת, וזה נלמד ממה שנאמר בקרבן פסח בפרשת בהעלותך – "וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ" (במדבר ט', ב')  ולמדו מזה חז"ל שבמועדו אפילו בטומאה ורק נחלקו תנאים, האם רק נדחה או התבטלה הטומאה].

אפשר לומר טעם נוסף עם מסר גדול לימינו. החשמונאים הקפידו על שמן טהור והידרו בכך, משום שדווקא אז כשחלה בעם ירידה רוחנית גדולה ונהירה אחרי תרבות יוון ורדיפה אחרי הנוצץ והקל, בתקופה כזו ודאי יימצאו אלו שיאמרו – 'בואו ונקל בהלכות, בואו נמצא פשרות ונעשה את המינימום ההכרחי' – דווקא אז  מצאו חכמים להקפיד יתר על המידה. דווקא בשעת 'דמדומים רוחנית' יש לחנך למצב של לכתחילה, יש לחנך את העם לחפש את האמת ולא את ההיתרים. ברור שהחינוך לקיים ולדקדק במצוות ייעשה מתוך נועם ונעימות, מתוך אהבה גדולה לכל אחד מישראל, כבוד לכל מי שנושא בעולה של כנסת-ישראל ומדינת-ישראל ומתוך התחשבות בצרכי הכלל.

ובכן, מה נהגנו אנחנו בזמן מלחמת יום הכפורים?

בסופו של דבר החלטנו לקיים את המהדרין מן המהדרין ונעשה לנו "נס" והשמן הספיק לכל ימי החנוכה, בלי שהיה צורך לפגוע חלילה בכשירות כלי הנשק…

פרשיות "וישב" ו"מקץ" נקראות בדרך כלל בימי החנוכה ושם אנו נחשפים להקפדה של יוסף לשמור על מסורת אבותיו, למרות שבתנאים ובניסיונות שהוא התנסה היה יכול למצוא היתר לעצמו, שהרי הוא בסכנת חיים ו'פיקוח נפש דוחה את הכל' ואף על פי כן התמודד בצורה נפלאה כששם-שמים היה שגור על פיו ולא ויתר על מה שקיבל בבית אבא. ללמדנו, שגם במצבים מורכבים יש לעשות הכל לשמר את ההלכה ודקדוקיה באמונה גדולה שסוף האמת לנצח.

נתפלל אי"ה, שבימים מורכבים אלו כשאור החנוכה מתערבב עם חושך פוליטי וחברתי, נמצא את האומץ ואת האמונה לחזק את עמנו וארצנו בלהוסיף תורה ולהגביר אמונה מתוך שמחה ואהבה וכבוד הדדי.

חנוכה שמח וחודש טוב לכל בית הישיבה!