זעקתו של הרבי מספינקא - לפרשת צו

מסופר על הרב יצחק-אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא הי"ד, שבזמן הכיבוש הנאצי במרץ 1944 קיבל רישיון-עליה לארץ על ידי פעילים בבריטניה, אבל ויתר על הזכות הזו משום שלא רצה לעזוב את קהל חסידיו בעת צרה. האדמו"ר מספינקא ידע מה תהיה התוצאה הטראגית של החלטתו והוא אכן נשלח על ידי הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו יחד עם עדת חסידיו ועם כשלושים מבני משפחתו. אלה ששרדו את הנורא מכל סיפרו על כך, שברכבת המוות הזו, בעת שכולם היו מדוכדכים ומדוכאים, רבי יצחק-אייזיק על אף זקנותו ותשישותו שר ורקד כל הדרך הארוכה מבודפשט לאושוויץ את הפסוק מתפילת המוסף "וטהר לבנו לעבדך באמת" וכך כל הדרך חיזק ועודד את חסידיו ולא הסתיר מהם את האמת המרה, רק דיבר אתם ולליבם, שהדרך לביאת המשיח עוברת דרך ייסורים קשים. כך עודדם וניחמם על כך שזוכים הם לקיים מצוות קידוש ה' בגופם ובנפשם למרות שזה בעל כורחם, ממש כמו רבי עקיבא ועשרה הרוגי מלכות. וכאשר הגיע הרגע שבו רצחו בני העוולה את הרבי, העיד עד ראייה, שהרבי צעק עד הרגע האחרון בו נטלו את נשמתו את הפסוק מפרשתנו (פרק ו', פסוק ו') – "אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה". כמה התעלות-נפש וגדלות אמונה התגלמו בצדיק הזה, שעלה למוקד והשיב את נשמתו לבורא ביום י"ג סיון תש"ד (1944). ישנם מצבים בחיים, שפסוקים מסוימים מקבלים משמעות גדולה יותר מהפשט הרגיל של הכתובים. עוצמת האירוע וההקשר בו הם נאמרים גורמים לכל אחד לקרוא את הפסוקים קצת אחרת מהרגיל. כשאני קורא בפרשת צו את הפסוק  "אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה", אני נזכר בסיפור ההרואי של רבי יצחק-אייזיק וייס. מנין שאב האדמו"ר הקדוש את תעצומות נפשו להתחבר דווקא לפסוק הזה? האם יש משהו בהבנת הפסוק שכבוד קדושת האדמו"ר הי"ד ידע ולכן זעק מקירות ליבו פסוק זה? כמובן שלא נדע לעולם בוודאות מה היה במחשבת לבו של הרבי, אולם ננסה לענות על שאלה זו בדרך החסידות ואולי דרך זה נרד לסוף דעתו של הרבי הי"ד.   בספר "ליקוטי תורה", דרשות שאותן נשא האדמו"ר הזקן 'בעל התניא' (ונערך על ידי נכדו בעל ה'צמח-צדק' על ויקרא במדבר ודברים, שהוא למעשה חלקו השני של הספר תורה אור שיצא על בראשית ושמות ושינו את שמו עקב הלשנה), רבי שניאור-זלמן מלאדי מבאר (דברים ע"ח ד'), כי המזבח הוא לבו של האדם היהודי, וכי לשני מזבחות המשכן, החיצוני והפנימי, מקבילים שני חלקי הלב – הלב הפנימי והלב החיצוני. האישיות החד-ממדית של האדם, הנראית ומורגשת בחוץ ולעומתה מה שבעומקי הלב פנימה וזו אישיותו הפנימית והמהותית של האדם. המזבח עליו צריכה הייתה לדלוק אש התמיד היה המזבח החיצוני. עבור היהודי, משמעות הדבר היא, שהאש של אהבתו לבורא העולם צריכה להיות בחוץ, פתוחה וגלויה לעין כל. אין היא בבחינת 'רכוש פרטי' שיש לטפחו בתת-מודע, אלא עליה להיראות בחיצוניות אותה הוא מציג בציבור. בניגוד לתפישה ולאמירה הקיימת בימינו אצל חלק מהצבור, שאמונתו ואהבתו של האדם לבורא זה עניינו הפרטי, אומרת לנו התורה שיש לאדם לבטא זאת ברבים ובצבור  וזו עיקר המטרה. למשכן הפיזי של עם-ישראל יש מקבילה במשכן הפנימי שבנשמתו של היהודי. משמעות הדברים היא שכל יהודי מהווה משכן לבורא העולם. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לא נאמר 'בתוכו' אל 'בתוכם' – בתוך בני ישראל. אפילו אם הוא לומד ועוסק בתורה ומקיים את מצוות ה', הרי אם אש התמיד חסרה והוא עושה זאת בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה', השכינה לא תשכון בתוכו, כיוון שהוא עובד את הבורא באופן נטול חיים. מה קורה כשהאדם אינו מרגיש את האש הפנימית, אם מפני שפשע והתרחק מדרך התורה ואם מפני שעושה את המצוות מתוך הרגל ולא מרגיש חיבור לבורא עולם, הרי אומרת לנו התורה שאסור להתייאש, אלא ידע שאש תמיד יוקדת בלבו של כל יהודי. לעתים היא בדרגה של ניצוץ בלבד, אבל ברגע המתאים תדלק אש גדולה, כפי שאדי דלק לא צריכים יותר מאשר ניצוץ כדי לגרום להתפרצות של שריפה ענקית, כך אצל כל יהודי בוערת בתוכו אש נמוכה או רק ניצוץ ועל כן דרשו בחסידות את דברי חז"ל (פסיקתא זוטרתא ויקרא פרשת צו, המתחיל בדף י"ח עמוד א') " אש תמיד…תמיד אפילו בטומאה" – גם במצב חלילה של טומאה האש בוערת כל הזמן. ועל דרך הדרוש אמר רבו של 'בעל התניא' המגיד ממעזריטש – 'אש תמיד לא תכבה – האש מכבה את 'הלא', את השלילי של האדם וזה יכול להיעשות אם האש בוערת ולוחשת תמיד ללא הפסקה. אש תמיד זו, היה בה שילוב של מעשה אדם ומעשה שמים, כפי שאומרת הגמרא (יומא כ"א:) – "דתניא: 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח' – אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט". האש יכולה לבעור כל הזמן רק בסיוע אש אלוקית. כשיש לאדם רצון להדליק בעצמו את האש, אז זוכה לסייעתא דשמיא. החצנת הרגשת הלב בחיבור לתורה ולאמונה ולקיום מצוות אינו ראוי שיישאר בלב ובינו לבין עצמו, אלא אם הדברים בוערים בתוכך הרי תזעק אותם. כשאדם נהנה ממשהו או מאמין במשהו, כמובן שידאג לספר על כך לחבריו ולקרוביו. לכן יש חשיבות להוציא את הרגשות, את האמונה, התפילה ואת לימוד התורה כלפי חוץ. יש חשיבות לאמירה בקול רם וביטוי הרגשות כלפי חוץ, כפי שהמדרש  מספר לנו על ברוריה אשתו של רבי מאיר (ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קסה), שנזפה בתלמיד שלמד בלחישה: "כי הא דברורי' אשכחתיה לההוא תלמידא, דהוה גריס בלחישה. בטשא ביה ואמרה ליה: והא כתיב 'ערוכה בכל ושמורה' – אם ערוכה ברמ"ח איברים של אדם משומרת ואם לאו אינה משומרת" [=ברוריה מצאה תלמיד שלמד בלחישה גערה בו ואמרה לו והרי כתוב ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח איברים של אדם משומרת ואם לא אינה משומרת]. הרי כעת מובנת לנו זעקתו של הרבי מספינקא. אמירתו בשעה שמסר את הנפש היא תוצאה של אש תמיד שיקדה בגופו ובנשמתו כל ימי חייו ואת זה העביר לעדת חסידיו ולבני משפחתו, גם בדקות אחרונות לחייו. זו היתה מהותו הפנימית! . מעניין לראות, ש"אש" בגימטריא שווה 301 בדיוק כגימטריא של "ספינקא"…. אפשר להוסיף עוד להבנת קריאתו של הרבי, שבשעה קשה זו לא מעט אנשים חושבים ואולי רובם באופן טבעי, על צער הפרידה מהאהובים שלהם ומחשבות כאלו ואחרות צצות בדקות אחרונות אלו. יתכן שהרבי הקדוש חשש גם בשעה גורלית זו, שיכנסו בו מחשבות פשוטות ומבחינתו מחשבות שעלולות לפגום בקרבן שהוא מקריב ולאבד חלילה את  הזכות של למות על קידוש ה', כפי שחלם רבי עקיבא בשעתו, ולכן השתמש הרבי בפסוק זה שהיתה קבלה בכל הדורות  מאליהו הנביא להגיד את הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" לבטל מחשבה לא רצויה. וכן דעת האלשיך, שכל ענין 'אש התמיד' היא ענין רוחני וכאשר אין יותר עצים גם אז האש ממשיכה כי היא אש רוחנית – "…אש תמיד תוקד על המזבח, כלומר עם שיכלו העצים בנתיים ואין שם רק אש על המזבח, ולא לערוך עוד עצים, עם כל זה לא תכבה. הנה מזה תדע קדושת האש ההיא, כי רוחנית היא, וקדושת כל עבודת המזבח, למען בין תבין את אשר לפניך, ותזדרז בעבודה, שהוא הנרצה בענין, כמדובר". גם הרש"ר הירש על אתר מייחס לאש התמיד את המקור הרוחני לכל המקומות האחרים במקדש  והוא מכנה אותה 'אש –דת' היא אשר משפיעה מרוחה "יש רק מקום אחד לאש – דת, ומשם יש להדליק כל אש במקדש; שם המקור לאש האידיאל של הקטורת, לאור של רוח המנורה ואף לאש ההתמסרות העילאית שביום הכיפורים. החדרת הרוח בחיים תלויה בהקדשת המעשים לתורה. אם אין אש של עולה על מזבח החיצון – אין חיים במזבח הזהב ובמנורה ובין הבדים במקדש הכרובים. אם אין קרבן במזבח החובה, אין התרוממות לנפש, אין אור לרוח, ואין התעלות לאידיאל של התורה, המונחת תחת כנפי הכרובים…". חשיבותו של קרבן תמיד, שבערתו היא על ידי אש התמיד, הוא בפן הלאומי של העניין וכך ממשיך הרש"ר הירש ומבאר: "…כבר ביארנו… את משמעות האש, היוקדת במרומי המזבח. היא רומזת לנו "לפרנס את אש – דת" בכל בחינות חיי הפרט והכלל; הווה אומר: להגשים בהן את דברי התורה. קיום הדרישה הזאת יתבטא יום יום בעולת התמיד; היא עולת החובה הלאומית, שנצטווינו עליה מיד לראשונה ..היא השיא והתכלית של בניין המשכן ושל קידוש המזבח והכהנים; ולפיכך בה יש להתחיל את עבודת הקרבנות של כל יום. עולת התמיד היא "העולה" בה"א הידיעה…. מכאן, שעבודת הקרבנות של כל יום מסתיימת בתמיד של ערב, ואין להקריב שום קרבן לאחריו" (רש"ר הירש שם). ונסיים בדבריו של הרש"ר הירש בנוגע למיוחד שבקרבן פסח לכבוד חג הפסח הבא עלינו לטובה. למרות שאין מקריבים לאחר קרבן התמיד, יש קרבן אחד יוצא מן הכלל והוא קרבן פסח. "…יש רק קרבן אחד, הקרב לאחר תמיד של ערב – הוא קרבן הפסח (עי' פסחים נט ע"א). בקרבן זה חוזרת האומה מדי שנה בשנה אל שעת לידתה הלאומית; באימה היא מייחלת לשעת היציאה; כל בניה מקריבים את פסחיהם כאחד ויוצאים לקראת אותו לילה; בו יצאו – ויוצאים תמיד – ממוות לחיים ומעבדות לחירות עולם". נתפלל ונייחל בע"ה, שנזכה שאש התמיד תבער כתמיד, גם במובן של אש המערכה וגם במובן הרוחני כפי שלמדנו היום בתורת החסידות, ונזכה לקדש שם שמים על ידי שנחיה על קידוש ה', שזו אולי משימה פחות הרואית אך לא פחות מאתגרת ואולי קשה יותר למימוש ביום יום. שבת שלום וחג שמח וכשר לכל בית הישיבה !