ונשמרת מכל דבר רע - לפרשת כי תצא ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

ישנו פסוק אחד בפרשתנו, שבו רשומה מילה בעלת שתי אותיות ובעלת משמעות כללית, ועלינו לברר מה כוונת התורה במילה זו.

"כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע"

ממה צריך להישמר?

ומה הכוונה 'כל דבר רע'?

שמירה בשעת סכנה

ה'אור-החיים' הקדוש (כ"ג, י') טוען –

"...שהגם שיש דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם ואם יעניש יהיה עונש קל, מודיע הכתוב שבשעת הסכנה שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם צריכין שמירה מכל דקדוקי עבירות כאומרו מכל דבר רע וגו'...".

אינני יודע למה התכוון ה'אור-החיים' בביטוי 'דקדוקי עבירות', ברם ברור שלא מדובר באיסורי תורה ואפילו אולי לא באיסורי דרבנן, אלא אולי - ואני כותב בזהירות – אפילו במנהגי תורה ומנהגי חכמים שכידוע 'מנהג ישראל דין הוא'.

רש"י מתייחס רק לשאלה מדוע יש להישמר דווקא כעת כאשר יוצאים נגד האויבים ועל כן רש"י מביא רק את תשובת המדרש, שזו שעת סכנה ולכן יש להישמר. וזה לשון המדרש –

"ואם אינו יוצא אינו נשמר? אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (מדרש תנאים, שם).

אינני יודע מדוע רש"י לא המשיך את דברי המדרש, הנותן פירוט ודוגמאות מה נקרא 'כל דבר רע' ועל-כן ננסה אנחנו להשלים זאת.

המדרש מביא שלש דעות, שלהערכתי אינן חולקות אחת על השנייה, אלא כל אחת מוסיפה על האחרת –

"אם ביקשת להשתמר מכל דבר רע:

א] אל תסתכל באשה נאה ואפילו פנויה

ב] באשת איש ואפילו מכוערה

ג] ולא בבגדי צבע אישה

ד] ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בשעה שמזדקקין זה לזה, מפני שמלאך עומד מלמעלן ומלמטן וחרבו שלופה בידו".

מדרש 'תנחומא' מוסיף עוד עבירה שנקראת 'רע'

ה] שלא יהא בכם שום ליצנות שלא תבוא לידי חיוב".

המדרש טוען, שלמד זאת מההנהגה הלא-מוסרית של גדעון ובגלל הנהגתו הליצנית נהרגו אנשיו בקרב –

"...ובשביל שהיה בו שום של ליצנות נפלו בו כל האוכלוסין".

לשון הרע

שני המדרשים הללו עוסקים ב'רע', שהוא בעיקרו 'בין אדם למקום', אולם המדרש 'ילקוט שמעוני' בפרשתנו (רמז תתקל"ג) טוען, שצירוף המילים 'דבר רע' מדבר על לשון הרע, שזה בעיקר 'בין אדם לחברו' שהתורה מקפידה על כך מאוד –

"כשהוא אומר 'דבר' אף על לשון הרע: כמה קשה לשון הרע".

המדרש אף מראה את האבסורד על ידי משלים ציניים, שאיבר כה קטן וחלש של אדם כמו הלשון, שנמצא מוסתר בתוך הפה, כוחו כה עצום –

"משל לנכה רגלים שהיה מרעיש את המדינה, אמרו: אילו היה שלם על אחת כמה וכמה. כך הלשון מחותך ומונח בתוך הפה והוא מרעיש את העולם".

או במשל נוסף, המבטא לא את המסכנות של הלשון שהיא חלשה ואעפ"כ הנזק  יכול להיות עצום, אלא שהלשון היא גם כמו כלב תקיפה, שרק תשחרר אותו וכבר יזיק –

"למה הוא דומה? לכלב שהוא קשור בשלשלת וחבוש ונתון לפנים משלשה בתים והוא מנבח וכל העם מתייראים ממנו אילו היה בחוץ מה היה עושה? כך לשון הרע נתון לפנים מן הפה ולפנים מן השפתיים ומכה שאין לו סוף אילו היה בחוץ על אחת כמה וכמה...".

לפי זה אפשר להבין מדוע המילה 'רע' נמצאת בתוך המילים 'מצורע' ו'צרעת' וכפי שרומזים לכך חז"ל במס' מקומות.

לחימה וזירבוב

מצאנו דברים אחרים לכאורה ברמב"ן. לדעתו לא מדובר רק על כך שעל האדם להיזהר שלא יעבור עבירות לגבי עצמו, במיוחד בנושא צניעות, אלא התורה פונה אליו שיזהר שלא יעשה רע בזמן שנלחם מול האויב ועל כן נדרש ממנו שישים לב למה שהוא עומד לעשות שם, וזה לשונו –

"והנכון בעיני בעניין המצווה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע..." (שם).

דברי הרמב"ן הם חידוש גדול בהבנת ערכי התורה בזמן מלחמה, כי זמן מלחמה הוא זמן שבו נפרצים כל הגבולות וגם אנשים ישרים ועדינים מטבעם נדרשים להפעיל כוח ואלימות ועל כן יש חשש שבלהט הקרב אנשים יגזלו ויחמסו גם כשזה לא תורם מאומה להצלחת המערכה, על כן התורה מזהירה אזהרה בלשון  כללית – "ונשמרת מכל דבר רע".

הדברים יצאו בהרחבה נוספת על ידי הרמב"ם (ספר המצוות מצוה נ"ז) בהקשר לאיסור כריתת עצי פרי במלחמה –

"שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אמרו יתעלה לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה".

ברם, ניסוח זה גרם לרמב"ן לצאת נגד פרשנותו של הרמב"ם ולדעתו יש מקום בזמן המלחמה לעשות פעולות, שגם אם כרגע לא נראות הכרחיות לניצחון במלחמה, אבל תורמות לערעור בטחונו של האויב ולבלבול שלו בשדה הקרב ולכן מסיים הרמב"ן שלשון הרמב"ם לא מכוון.

וכך כותב בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם (שכחת העשין מצוה ו') –

"..אבל בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר. לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם ולשון ספרי לבוא מפניך במצור קצצהו ולשון הרב במצווה הזו (ל"ת נז) איננו מכוון".

וכן מוסיף הרמב"ן ואומר בפרשת 'שופטים', שלעתים השחתה שלכאורה היא לא כחלק מהקרב בסופו של דבר משרתת את המלחמה כדלהלן –

"וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכיבוש, כגון שיהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף".

ברם, לענ"ד אין למעשה מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן, משום שגם הרמב"ם חושב שמותר להרוס ולשבור ולנתוץ משום שזה משרת את הניצחון, כפי שכתב בכמה מקומות וביניהם בהלכות מלכים (פרק ו') –

"לא אסרה תורה אלא דרך השחתה....וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו...".

דברים אלו מחזקים את פעולות צה"ל בימים אלו, בהחרבת התשתיות והמבנים שברצועת עזה, פעולות שזכו למילה חדשה בעברית – 'לזרבב' – בזכותו של הרב הדיין והלוחם, הרב אברהם זרביב שליט"א, שבתפקידו הצבאי לוחם ונוהג על כלי הנדסי ו'מזרבב' בית אחר בית בעזה, כדי למנוע מהמחבלים להרים שוב את הראש ולזנב בחיילי צה"ל. אשרינו שיש לנו חיילים ולוחמים כאלה!!

לחימה ובקרה עצמית

זה לא סוד שאני אוהב מאוד ללמוד ולהביא את הרש"ר הירש, שדבריו מנוסחים בשפה מודרנית ורלוונטית לימינו, למרות שהדברים נכתבו לפני כמאה וחמישים שנה.

וכך הוא כותב לגבי היציאה של המחנה למלחמה, בה מוזהר להישמר מכל דבר רע ובעצם מנסח את הדברים בצורה יפה, המתכתבים עם מה שהרמב"ן פירש וזה לשונו –

"גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה צבאי הערוך כנגד אויביך ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן - גם אז ונשמרת מכל דבר רע: אל תחדל מלבחון את עצמך תוך כדי שליטה עצמית והישמר 'מכל דבר רע'...".

וממשיך הרש"ר הירש ומפרט מה נאמר בחז"ל במקומות השונים למושג 'רע'.

מה שנותר לנו לברר הוא, כיצד אלישע הנביא הדריך את יהושפט מלך יהודה ואת יהורם מלך ישראל בנו של אחאב ומלך אדום שהצטרף אליהם לגבי המלחמה במואב והנביא אמר להם לפגוע במואבים בלי הגבלות ולכאורה אינם צורך הניצחון –

"וְהִכִּיתֶ֞ם כָּל־עִ֤יר מִבְצָר֙ וְכָל־עִ֣יר מִבְח֔וֹר וְכָל־עֵ֥ץ טוֹב֙ תַּפִּ֔ילוּ וְכָל־מַעְיְנֵי־מַ֖יִם תִּסְתֹּ֑מוּ וְכָל֙ הַחֶלְקָ֣ה הַטּוֹבָ֔ה תַּכְאִ֖בוּ בָּאֲבָנִֽים" (מלכים ב', ג', י"ט).

ועל כן הרמב"ם בהקדמתו למשנה מסביר, שזאת הייתה 'הוראת שעה' כמו שאליהו עשה כן בהר הכרמל ואם היו שואלים את אלישע האם בטלו איסורי התורה איך להתנהג מול האויבים היה אומר בפירוש, שדברי התורה נשארו במקומם וזו הייתה רק 'הוראת שעה'.

יש אויב ויש אויב

הרד"ק מביא תירוץ של המדרש, שיש הבדל בין אויב לאויב והמואבים הם גרועים שבאויבים ולהם יש דין אחר. וזה לשונו של הרד"ק –

"בדרש: כשאמר להם הנביא וכל עץ טוב תפילו אמרו לו הרי הוא אומר לא תשחית את עצה ואתה אומר כן אמר להם על שאר האומות נאמרה זה אבל אומה זו נקלה ונבזה לפני ה' שנאמר ונקל זאת בעיני ה' ונאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות שלהם" (שם).

אנו מוצאים במקום נוסף סוג שונה של אויבים, שאליהם היחס צריך להיות שונה, והרמב"ן מציין זאת בספר במדבר לגבי הציווי של הקב"ה למשה להילחם במדיינים. וזה לשונו –

"משה נצטווה 'צרור את המדיינים ונקום נקמת בני ישראל' ושלח שם מועטים להכות בערי הפריזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב...ולא ציווה להם דבר רק להינקם כאשר תמצא ידם...".

המדיינים לא רק שנלחמו פיזית בעם-ישראל, אלא רצונם היה לפגוע גם רוחנית בעם-ישראל כידוע.

למדנו מכאן, שכשם שיש חובה להבדיל בין אויב לאוהב, כך יש להבדיל בין סוגי האויבים של עם-ישראל.

אחת המסקנות מהמלחמה הנוכחית, שעם-ישראל מוקף אויבים מרים, אך הדבר מחייב צבא גדול ואיכותי, כפי שמצאנו בדברי המלבי"ם שממש מדבר אלינו. הוא מביא בשם ה'ספרי' על כך שהתורה כתבה את המילה 'מחנה', למרות שנראה לכאורה מיותר, אלא הכתוב רוצה לומר שלמלחמה יוצאים רק בתור 'מחנה', משום שמחנה יוצא מאורגן ומסודר וכל אחד יודע את מקומו, תפקידו ומוכן אליו. ועוד הערה חשובה כותב המלבי"ם, שהמילה 'מחנה' מלמדת אותנו, שבמלחמה לא סומכים על הנס ומגייסים כמה שיותר אנשים ולא צבא 'קטן וחכם', אלא צבא גדול כמה שיותר.

נתפלל, שבימי מלחמה אלו נדע להבדיל בין אחים אוהבים לבין אויבים, ונזכה שכל חיילינו יחזרו לשלום וכל החטופים יחזרו אי"ה לביתם, ובחודש הרחמים והסליחות ימלא הקב"ה רחמים על עמו ונזכה לישועה גדולה, אכי"ר!

שבת שלום ומבורכת!