'וכי תאמר בלבבך' - האם מותר לחשוש? – לפרשת עקב ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

מאמר זה נכתב לעילוי נשמתו של חבר קרוב, גבי לאופר ז"ל. תנצב"ה.

מאז ומעולם עם-ישראל חי בחששות ובאי-וודאות, כיצד יוכל להתגבר ולשרוד מול שונאיו הרבים המתנכלים אליו. כששאלה זו הייתה קשורה לחיים הפרטיים של כל יהודי בנפרד בגלות, ניסה האדם היהודי להנמיך פרופיל ולא להתגרות בשכניו, ואם היה צורך גם לשחד את מי שצריך ולנטרל את מי שרצה לפגוע בו. פעולות אלו נתנו בדרך כלל זה ליהודים אורך נשימה, אך כמובן לא תמיד צלח הדבר.

כאשר האנטישמיות הופנתה כנגד קהילות שלמות, הדבר עורר כמובן דאגה וחששות כבדים יותר, כאשר לא מעט מקרים הסתיימו לצערנו הרב בפגיעה קשה באותה קהילה. כך שרד עמנו בשנות הגלות הארוכות וכשעבר גל של שנאה במקומם, השתדלו להסתגר ולהיזהר עד שיחלוף הגל.

שונה המצב כשמדובר בירושת הארץ. בזמן שעם-ישראל נכנס לארץ בימי יהושע, הרי החששות והדאגות היו איך לשרוד באופן מעשי והפחדים היו מובנים כפי שנראה בהמשך. חרדות אלו לא פסחו מעלינו גם כיום וגם בימינו כשאנו כבר מדינה חזקה ומשגשגת עם צבא חזק מאוד, בכל אופן ישנה דאגה כיצד הטוב ביותר להגן על ארצנו מפני האויבים הקרובים והרחוקים. מתלווים לזה חששות לא פשוטים ובסדרי גודל שונים בהתאם לרמת האיום. רק נזכיר במיוחד לצעירים בתוכנו את החששות הכבדים שהיו לפני מלחמת 'ששת-הימים', כאשר היינו מדינה קטנה ויחסית חלשה. נזכיר גם את 'מלחמת המפרץ', שעם-ישראל היה מבועת מחשש של טילים כימיים וכולם הסתובבו עם מסכות אב"כ בזמן אזעקה והדביקו ניילונים על החלונות...

שורות אלו נכתבות אחרי הניצחונות הגדולים על חיזבאללה ואחרי המכה שהנחתנו באיראן ובסוריה ועוד היד נטויה בע"ה גם בעזה - ועם כל זה ולמרות הכל, תמיד מרחפת לה בארצנו השאלה, איך אנחנו 'המעט מכל העמים' נתגבר על כל אויבנו הרבים מסביב שהם כחול על שפת הים.

את השאלה הזאת מציף משה רבנו בפרשתנו ואנו מאמינים שלא מדובר רק באירוע שהיה בכניסה הראשונית לארץ, כי התורה הנצחית שלנו לא תביא תובנה וסיפור שלא נפיק ממנו מסר ומוסר השכל לעתיד.

אני נזכר, כשערכנו סיור בעיר האבות חברון עם תלמידי הישיבה לפני שנים רבות, בין שאר המקומות החשובים שביקרנו בהם כמערת המכפלה והיישוב היהודי בחברון שבמסירות נפש שומרים על עיר האבות, הלכנו גם לבקר ב'רמת ישי', שאז היו בה מעט קראוונים למגורים. בעמדנו מול הקראוונים, יצא אלינו אחד התושבים, ברוך מרזל שמו, בנו של מי שהיה מנהל התיכון בישיבת בני עקיבא 'נתיב מאיר' בירושלים, מר שלמה מרזל. ברוך, שנחשב בעיני חלק מהציבור לאדם בעל דעות קיצוניות, ביקש להסביר לנו על המקום ועל חשיבותו. ואז, אחד התלמידים שאל אותו: "איך אתם יושבים כל כך מעט אנשים בסביבה עוינת כזו? אתם לא פוחדים? ועוד, האם יש עתיד לשהותכם כאן?"

ברוך, שכנראה זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נשאל על כך, היה מוכן מראש עם מפה לוויינית של כל המזרח התיכון ושאל את התלמידים: "היכן במפה אתם רואים את ישראל כולה?". לאחר עיון במפה הצביעו על נקודה קטנטנה והשיבו לו: "זה ישראל'. ברוך המשיך ושאל את התלמידים: "ומהן כל הארצות מסביב?" וכמובן התשובה הייתה שהמדינות מסביב אסלאמיות ועוינות.

ואז ב'תרועת ניצחון' אמר ברוך לתלמידים: "מדינת ישראל מוקפת ארצות אסלאמיות, שברובן הגדול אינן שמחות שאנחנו פה, בלשון המעטה, ומדוע זה לא מפחיד אתכם? - אלא אתם לא חוששים משום שאתם לא רואים את זה מולכם בעיניים אבל זו המציאות, ולמרות כן יש לכם ולנו ביטחון בארצנו שהיא נחלת אבותינו וגם מקום זה בחברון הוא חלק מהעניין". קיצוני? לא ממש...

מותר לשאול שאלות

משה רבנו מבין שזו שאלה שתעסיק את עם ישראל ולכן בנאומו מעלה זאת ישירות "כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם:?"

ראשית נעיר ונאיר, שלמדנו ממשה-רבנו, שמותר לנו לשאול גם שאלות קשות בתוכנו ולבדוק בלב שלנו לעצמנו מה יהיה וכיצד נתגבר על כל אויבנו. אני בטוח, שמשה-רבנו לא התכוון לכך, ששאילת השאלות והחששות ייהפכו לעיקר באולפנים ובתקשורת אלפי שנים אחרי מותו, כאשר הם מייצרים הפחדה לכתחילה ושוללים מאלו המופקדים על הביטחון את הלגיטימיות לקבל החלטות וגם לענות תשובות.

אם כן, באמת מותר לשאול ולהבין לקראת מה הולכים ועל כך אמר משה –

"וכי תאמר בלבבך".

ומה הייתה תשובתו של משה-רבנו?

אין ממה לחשוש! עם-ישראל בא עם נדוניה גדולה לארץ-ישראל ועם עבר עשיר של הגנה של הקב"ה על עמנו –

"לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל־מִצְרָֽיִם:(יט) הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֶ֑יךָ כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ לְכָל־ הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם".

משה-רבנו מפייס אותם וטוען, ששיבת ציון וההתבססות בה אינה ב'זבנג וגמרנו'. בניגוד למדבר, הניסים בארץ-ישראל נעשים בתהליך טבעי – "מעט מעט" - וההתיישבות בארץ תתרחש בתהליך איטי. כמובן, שניתן בקלות לחבר את הדברים גם לימינו –

"וְנָשַׁל֩ יְקֹוָ֨ק אֱ-לֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛ל מִפָּנֶ֖יךָ מְעַ֣ט מְעָ֑ט לֹ֤א תוּכַל֙ כַּלֹּתָ֣ם מַהֵ֔ר" לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־יְקֹוָ֤ק אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא" (ז', י"ז–כ"ד).

שאלה פרטית ושאלה לאומית

כבר כתבנו בפרשת 'בהר', לגבי שנת השמיטה, שהגישה של התורה היא, שכאשר נמצאים בארץ אפשר ואפילו חובה לשאול את כל השאלות שקשורות לציבור, בין בנושא בטחוני בין בנושא כלכלי - בניגוד לאדם הפרטי, שספקות באמונה הם הגורמים לחוסר בטחון.

אמנם, יש לומר שהשאלה לגבי השמיטה בפרשת 'בהר' נאמרה בלשון רבים "וכי תאמרו" לא בכדי ולא בלשון יחיד "וכי תאמר", ללמדנו שהשאלה בנושא של מזון ואוכל זו שאלה ציבורית שחייבת וחשוב שתישאל בקול רם ולא מעידה על חוסר בטחון בה' לדעת רוב הפרשנים. חובת המנהיגים וראשי העם לשאול את השאלה "מה נאכל בשנה השביעית". האחריות הציבורית מחייבת לשאול ולנסות למצוא פתרונות במסגרת ההלכה וכן חובתם למצוא פתרונות לחיזוק הביטחון הלאומי ואין לסמוך על הנס (להרחבה ראו מאמרנו על פרשת בהר "האם שאלת וכי תאמרו לגיטימית ").

לעומת הנושא הכלכלי, במצוות ירושת הארץ אין מקום לשאלה ציבורית, שהרי התורה הבטיחה במפורש במקומות רבים את היכולת ואת המצווה להוריש, אולם התורה ומשה-רבנו מגלים הבנה ולגיטימציה לתחושות הלב 'וכי תאמר בלבבך', אך ליצור אווירה בציבור של חוסר בטחון בהקב"ה זה אסור. וזה שונה ממצוות השמיטה, שם התורה התייחסה לשאלה הציבורית של העניין ולדאגה מאיפה יהיה אוכל.

ישנן שתי גישות המתייחסות לשאלות 'מה נאכל', האם השאלה לגיטימית או לא, אולם שתיהן עוסקות בשלב התכנון והמחשבה וברור לכל שקיום מצווה זו של שמיטה חייבת להתבצע בכל אופן, תוך ידיעה אמונית שעיני הקב"ה על ארץ ישראל מראשית שנה עד אחרית שנה ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני".

כנ"ל בפרשתנו, גם אם יש מי שחושב שאסור להרהר בלב בשאלה הביטחונית כיצד נגן על עצמנו ואיך נירש את הארץ, מבין הוא שאי אפשר לעשות זאת בדרך ניסית, אך ברור לכולם שכמו שבמצוות השמיטה חייבים לקיים את המצווה, כך גם אנו מצווים לרשת את הארץ וגם פה אינני רוצה להתייחס מקוצר היריעה האם זו חובת כל אחד לעסוק במצוות הירושה של הארץ ומה מקום יש ללימוד התורה, והאם זה פוטר את הלומד תורה מחובת ההגנה וירושת הארץ.

אומר רק זאת, שב"ה שזכינו בדורנו כמו בתקופת יהושע לראות רבנים, דיינים, תלמידי חכמים גדולים ותלמידי ישיבה נוטלים חלק במלחמה על ארץ-ישראל ובזה מקדשים שם שמים ומשלבים ספרא וסייפא.

חששות הצדיקים

ישנה שאלה מעניינת שכתב רבי אברהם-יהושע השל מאפטא, מחבר הספר "אוהב ישראל" שהוא חיבור חסידי העוסק בפרשנות לתורה ולמועדים ורבי אברהם-יהושע אף כונה "אוהב ישראל" על שם ספרו. הוא שואל בדבריו לתחילת הפרשה –

"לכאורה קשה. דהא משה רבינו ע"ה דיבר עם אנשים שהיו כולם צדיקים ואתם הדבקים בה' אלהיכם גו'. ובחינת צדיק הוא מפני שמופשט מזה הגשמי וכל הדברים הגשמיים נחשבים בעיניו כלא, וכל הגויים כאין נחשבו. אם כן מה שייך לומר שהצדיקים יהיה להם יראה מהמון גוים רבים ? והלא כבר אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיח, ו) ה' לי לא אירא".

ועונה ה"אוהב ישראל", שגם לצדיק יכול להתרחש נפילות במהלך החיים, בעיקר כאשר רואה את הצלחת הרשעים ואז מתעוררים אצל הצדיק הרהורים מדוע זכו אותם רשעים בשלווה ושמחה. ועונה על כך, משום שדווקא מציאות הצדיקים בעולם גורמת לסביבתם להתעלות ולספוג מקדושת הצדיק. ובלשונו של ה'אוהב ישראל' –

"על ידי הניצוצות הקדושים הטמונים בתוך הרשעים מבליעים את רשעותם בתוך הניצוצות ומזה חוששים הצדיקים".

ועל כך מבטיח משה רבנו, שהקב"ה יהפוך את ניצוצות הקדושה שלהם –

"...כמו כן יעשה ה' לכל הגויים אשר אתה ירא מפניהם, אף שיש בהם ניצוצות הקדושים יהפוך ה' אלו הניצוצות הקדושים ויקחו מהם נקמה להכניע אותם כי יתאוו לעלות ולדבק אתכם במקור הקדושה, והבן".

למרות האמור לעיל, לגבי הלגיטימיות לשאול בלב ולהביע חשש פנימי מהכמות של הגויים, מדוע  משה רבנו נותן לגיטימציה לפחדים?, האם מפני שהגויים הם רבים?, הרי אנו יודעים זאת שאנחנו המעט מכל העמים.

ועל כן כותב ה'ספורנו', שאין הכוונה ליראה בפשטותה, כי לזה אין מקום, אלא הכרה והבנה של המציאות ולא להיות אדם תלוש, אלא ידיעה מי עומד מאחוריך בבחינת 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע' –

"...כשתאמר איכה אוכל להורישם בהיותם רבים ממני. לא תאמר זה על צד שתירא מהם אלא על צד שתכיר שזה היה נמנע לולא ה' שהיה לך. וזה כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. שהיו רבים וחזקים ממך ונתנם בידך והאבדת את שמם".

רבי משה אלשיך מעלה ארבע-עשרה שאלות על הפסוקים, שבהם התורה מציפה ומאפשרת את הלגיטימציה של החששות של עם-ישראל מפני האויבים הרבים. נביא ארבע שאלות מתוך שאלותיו וגם את תשובתו האחת לכל השאלות.

א. מדוע כדי להבטיח לעם-ישראל שאין לו לירא מהגויים, זה מובא באופן כזה כשאלה פנימית של העם? מדוע שהתורה לא תאמר ישר "כי תראה גוים רבים ממך לא תירא מהם"?

ב. מן הראוי היה להתנסח 'אל תאמר בלבבך' ולא לשון 'כי תאמר בלבבך'?

ג. למה הכתוב מפרט את כל סוגי הנסים ונפלאות אשר עשה ה', באומרו 'המסות הגדולות', לכאורה זה מיותר לחלוטין?

ד. הפסוק 'וגם את הצרעה ישלח וכו' לכאורה מיותר, משום שהכתוב אומר שהקב"ה יעשה לעם ככל אשר עשה במצרים? אם כן, מדוע הזכיר במיוחד את הצרעה?

עונה ה'אלשיך' הקדוש בשאלה, שהיא למעשה המרכיב העיקרי של התשובה. והשאלה היא, האם הקב"ה היה צריך עשר מכות כדי להוציא את עם-ישראל, והרי במכה אחת היה מוציאם. הוא נותן דוגמא למכת דם - אם הקב"ה לא היה מפסיק את המכה, הרי מצרים הייתה נחרבת, שהרי לאנשים לא היה מים לשתות ולא היה במה להשקות את השדות? אלא המטרה –

"למען הראותך כי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר ולכל אשר אתה ירא מהם כי כן אהבך ה' א-להיך".

ועוד כותב ה'אלשיך', שהייתה מספיקה מכה אחת כאמור, אלא –

"אך אין זה כי אם על כי כן יעשה ה' לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם, כי על ידי כל הנוראות ההם יהיה נכון לבך בטוח מיראת שבעה גוים האלה, מקל וחומר, ומה אם להוציאנו בלבד עשה את כל הנוראות, מה יעשה להצילנו ממבקשי נפשנו ולתת לנו את ארצם כאשר נשבע לאבותינו, וזהו אשר הוציאך כו' כן יעשה ..".

ואם נעלה בדעתנו שהקב"ה היה צריך את כל העוצמה הזו, הרי טעות בידינו, שהרי עם הצרעה לבד היה גומר על הגויים –

"כי הלא אפילו בבריות קלות יכול הוא יתברך לאבדם כי הלא וגם את הצרעה ישלח ה' בם עד אבוד הנשארים כו', באופן כי אין מעצור לה' להושיע אפילו על ידי בריה קלה, וגם את כלם היה יכול הוא יתברך לאבד על ידי הצרעה ודומה לה, כי אם שלמען כבוד עמו ישראל יעשה על ידי עצמו יתברך ולא ישלח הצרעה רק לנסתרים מפניך, וזהו וגם את הצרעה".

לדעת ה'אלשיך' אם יש סיבה לחשוש זה שמא יגרום החטא, כפי שחשש יעקב אבינו כפי שחז"ל ראו את הדברים.

הנצי"ב, בספרו 'העמק דבר' טוען, שהחשש בלב לא היה מעצם המלחמה אלא על הירושה אח"כ האם נוכל להורישם, ועל זה ענה משה וזה לשונו –

". לא מיירי בעיקר המלחמה שהרי כבר נתרצו ללחום ומוכנים לכך, אלא על שנצטוו להורישם ולכלותם, איכה אוכל להגיע לכך, וא"כ [אולי]ראוי להיות בטוב את הנשארים מן המלחמה, כדי שלא יתאכזרו גם עלינו לעת מצוא ידם...".

בימי נחמה אלו נתפלל, שכל השאלות והחששות שעולות בלבנו יהיו רק בבחינת 'שואלין ודורשין', אך ההבטחה הנצחית של הקב"ה על ירושת הארץ תתקיים בדורנו בגאון ובתפארת, אכי"ר!

שבת שלום ומבורכת!