וחמושים עלו בני ישראל – לפרשת בשלח ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

ישנה מילה אחת בפרשתנו בעלת משמעות מיוחדת בגלל מיקומה בפרשה. המילה הזו היא "וחמושים" והיא נמצאת בתיאור היציאה ממצרים.

עלינו לברר  מה פירושה של מילה זו ומה בדיוק המילה הזו רוצה להוסיף או לתאר, שבלעדיה לא היינו מקבלים תמונה מדויקת על אופן היציאה.

המילה 'חמושים' בעברית המדוברת של היום כוונתה לתיאור של קבוצת אנשים המצוידים בנשק ובדרך כלל הכוונה לאנשים עם כוונות רעות.

והנה, זו פעם ראשונה שהתורה משתמשת במילה זו בהקשר תיאור היוצאים ממצרים ומתוך ההקשר במבט ראשוני נראה, שאין בתיאור זה בפרשתנו קונוטציה שלילית.

ננסה להבין בעקבות פרשנים ראשונים ואחרונים למה התכוונה התורה בדיוק בתיאור זה –

"וַיַּסֵּ֨ב אֱ-לֹקים אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (י"ג, י"ז-י"ח).

ואכן הרשב"ם, נכדו של רש"י, טוען שהיוצאים ממצרים היו חמושים בנשק ופירוש זה כמובן מאוד 'מדבר' אלינו, משום שכבר כשיצאו ממצרים ידעו שיצטרכו להילחם על עצמאותם וידעו מראש שלא יקבלו את ארץ-ישראל ואת עתידם בכלל על מגש של כסף. וזה לשון הרשב"ם –

"...'וחמושים' - בכלי זיין. שהיו הולכים  וכן 'תעברו חמושים' ד'יהושע...".

כוונת הרשב"ם לפסוק ביהושע –

"נְשֵׁיכֶ֣ם טַפְּכֶם֘ וּמִקְנֵיכֶם֒ יֵשְׁב֕וּ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֥ן לָכֶ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֩ תַּעַבְר֨וּ חֲמֻשִׁ֜ים לִפְנֵ֣י אֲחֵיכֶ֗ם כֹּ֚ל גִּבּוֹרֵ֣י הַחַ֔יִל וַעֲזַרְתֶּ֖ם אוֹתָֽם" (א', י"ד).

אכן יש חשיבות גדולה לאמירה של תורתנו הקדושה, שעם-ישראל המשתחרר מעול מצרים הכין עצמו לקרב לקראת ארץ ישראל.

רבינו בחיי מבאר, שלכאורה אין צורך להתכונן למלחמה וזה לשונו –

"על דרך  הפשט: יצאו ישראל ממצרים חלוצים כאנשי צבא היוצאים למלחמה, ואף על פי שאין ישראל כשאר העמים, שיהיו צריכים להזדיין כנגד האויבים...".

ועל כך הוא עונה, שלמרות שעם-ישראל מלומד בניסים, בכל אופן 'אין לסמוך על הנס', וזה לשונו –

"...דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה, ואחרי כן יפעל הנס...וכן מצינו שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע: (יהושע ח, ב) "שים לך אורב לעיר מאחריה", ועם מלומדי הנסים והנפלאות למה יצטרכו לאורב, אלא שרצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המע"ה: (משלי כא, לא) "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה", כלומר חייבים בני אדם להשמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה והקב"ה יושיע, כי התשועה לו לבדו יתברך...".

בכל אופן ואעפ"כ עלינו לברר, האם נאמרה מילת 'חמושים' רק כדי לספר לנו שהמשוחררים משעבוד מצרים היו מצוידים בנשק להילחם על עתידם?

נכון שזה מרנין את הלב, אולם דבר זה הוא כורח המציאות שידאגו לעצמם ולכן נשאלת השאלה, מדוע התורה כתבה מילה זו כדבר מאוד חשוב שכבר נזכר בתחילת היציאה?

ישנם פרשנים אחרים כשיטת ה'אבן עזרא', שטוענים שיש משמעות נוספת למילה זו: 'חמושים' הכוונה מצוידים כלכלית –

"יש אומרים  מלאים הון, שיש להם כל צרכיהם".

בפירוש זו נוקט גם רבי יוסף בעל 'בכור שור', ומבאר שהכינו להם צידה לדרך הארוכה שצפויה להם –

"וחמושים עלו בני ישראל: כמו "וחמש את ארץ מצרים", שהיו עמהם מזונות כדי להספיק אותו דרך רחוק, שהרי ניזונו חודש אחד במזון שעמהם, שלא שאלו מן עד חמשה עשר באייר".

וכן כתב ה'חזקוני' –

"שהוציאו מצרים שהספיק להם עד ט"ו באייר לפי שהסיבם דרך המדבר...".

ורבי חיים פלטיאל ביאר, שההתחמשות לא הייתה דווקא במזון או בבצק, אלא מה שנשאו איתם - כלי כסף וכלי זהב - וזה נחשב כאוצרות שיכולים תמיד לעזור לאדם בעת צרה וגם זמין כל הזמן, בניגוד למזון שעלול להתקלקל.

ידוע הדבר, שיהודים בשואה נמלטו על נפשם ממקום מגוריהם והשתדלו לקחת חפצי ערך ככלי כסף ומטבעות זהב ואפילו שיני זהב, אך במזון הצטיידו רק לימים הקרובים ליציאתם.

ברם, רבי אברהם אבן עזרא דוחה ביאורים אלה, בטענה שאם כדבריהם מדוע הוזכר רק עכשיו שהיו חמושים. לכן, מפרש רבי אברהם אבן עזרא כדעת הפרשנים, ש'חמושים' הכוונה לכלי נשק למלחמה ולכן הם הוזכרו כאן לציין שיצאו בראש מורם לקראת מלחמה צפויה בדרכם –

"כי למעלה כתוב בראותם מלחמה, כי ביד רמה יצאו בכלי מלחמה".

בפירושו הקצר, רבי אברהם אבן עזרא מחזק את הקשר של המילה 'חמושים' לעניין מלחמה, בזה שיורד לשורש המילה 'חמושים' –

"...'חגורי חומש', מגזרת 'ויכהו שם החומש' (ש"ב ג, כז). ויש אומרים כי טעמו הצלע החמישית".

לפי זה, מקור הביטוי 'חמושים' קשור לנושא המלחמה.

הוכחה אחרת לקשר שבין המילה 'חמושים' למלחמה, אנו מוצאים בדברי 'בעל הטורים' וזה לשונו –

"על שם חמשה מיני כלי זיין (ירושלמי שבת פ"ו ה"ד) הנזכרים בפסוק מגן וצנה ורומח וחצים ומקל יד, דכתיב (יחזקאל לט ט) ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק ומגן וצנה בקשת ובחצים ובמקל יד וברומח".

אמנם, עלינו לברר ממה לכאורה חששו בני ישראל שהצטיידו והתחמשו? הרי הם אמורים להגיע למדבר שאין שם נפש חיה ולכן לצורך מה יצאו חמושים ומי עלול לפגוע בהם?

על שאלה זו עונה הרמב"ן בשני אופנים:

האחד – אכן, היה צורך ממשי להתכונן למלחמה וזה לשונו –

"וטעם וחמושים עלו בני ישראל - לומר כי אף על פי שהסב ה' אותם דרך המדבר היו יראים פן יבאו עליהם פלישתים יושבי הערים הקרובות להם והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה".

השני – מביא הרמב"ן בשם 'יש אומרים', שמטרת ההתחמשות הייתה ביטוי להביע את עצמאותם ועל כך שיוצאים בראש מורם  -

"...ויש אומרים, שסיפר הכתוב שיצאו ביד רמה וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים".

ידועים דברי המדרשים, שהמילה 'חמושים' מתארת מציאות של 'מעט', כחמישית בלבד שיצאו ממצרים והשאר ניספו בשלשת ימי האפלה. יש הנוקטים מספרים אחרים, גדולים יותר, שרק אחד מחמש-מאות יצאו ממצרים. פירוש זה במדרשים נובע מכך, שהיה קשה אם היו מצוידים בכלי נשק, מדוע הקב"ה היה צריך להנהיגם דרך ארץ פלשתים מחשש שיראו מלחמה וישובו מצרימה, הרי היו יכולים להשיב מלחמה שערה? ולכן פירש המדרש מה שפירש.

ברם, קושיא זו אינה כה קשה, כי אמנם היה ליוצאי מצרים כלי נשק, אך הם היו כעבדים שיצאו עכשיו אחרי שנים של השפלה ועבדות ולא הייתה בהם עדיין רוח לחימה ובכלי הנשק האלו השתמשו מאוחר יותר כשהתחלפו הדורות והיו כבר בעלי רוח גבורה, וכן כתב ה'ספורנו' –

"וחמושים עלו. וכל זה הוצרך לעשות אף על פי שהיו מזויינים, כי עם כל כלי זיינם לא היה להם אומץ לב להילחם במצרים ולהימלט כי לא נסו באלה".

ה'אלשיך' הקדוש טוען, שהחשש שיראו מלחמה וישובו למצרים התייחס ל'ערב-רב' שהצטרף לעם-ישראל וזה מה שמדייק ה'אלשיך' הקדוש, שהמילה 'עם' לא מדברת על 'בני-ישראל', אלא ל'ערב-רב' ולכן הקב"ה סובבם דרך המדבר, כלשון הכתוב - "וַיַּסֵּ֨ב אֱ-לֹקים אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף" - ואלו שנשארו מתוך בני ישראל עלו והצטיידו בכלי מלחמה כדי להילחם, וזה לשונו –

"...ומה שאמרתי כי העם, הם ערב רב, הם המעותדים לשוב ולא ישראל. הלא הוא, כי הנה וחמושים בכלי זיין עלו בני ישראל. ואילו היה מורך בלבבם לשוב מצרימה בראותם מלחמה, לא היו מזרזין עצמן בזיין, אך אין ספק כי על העם היה הפחד ולא על בני ישראל...ואחד מחמשה או מחמישים שעלו  - הם הצדיקים בעלי אמונה כי השאר מתו בחושך. ייאמר לפי זה, מה שהיה פחד פן ישובו בראותם מלחמה, הוא הערב רב, הקטני אמנה. אמנם בישראל אין פחד, כי הלא אחד מחמשה, או למאן דאמר מחמשים, בלבד עלו, שהם הבעלי אמנה בעצם, ואותם ודאי לא ישובו בראותם מלחמה".

ועדיין יש לשאול, אם היו מצוידים בנשק, מדוע בעומדם על הים כשהמצרים מאחוריהם לא יצאו להילחם כנגדם?

שאלה זו כבר שאל ה'אבן עזרא' וידועה תשובתו –

"...יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה, ט) ולו נתכנו עלילות (ש"א ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה".

החת"ם סופר בספרו 'תורת משה' עונה באופן שונה על שאלת ה'אבן עזרא' וגם את השאלה מנסח אחרת, שהתמיהה היא לא על בני-ישראל כדברי ה'אבן עזרא', אלא השאלה היא על הקב"ה, מדוע לא ציווה על עם-ישראל להילחם?

ונראה את לשונו –

"כיוון שיצאו ישראל מזוינים למלחמה, למה בעמדם על הים לא צווה הקדוש ברוך הוא לבנ"י שילחמו עם מצרים וה' ילחם להם וינצחו ישראל בדרך הטבע, ולאיזה טעם עשה הקדוש ברוך הוא נס גדול שלא בדרך הטבע לקרוע להם הים ולנער פרעה וחילו בים סוף...".

ותשובתו גם היא שונה לחלוטין, שלא בגלל שלא היה להם כח להילחם אלא מבחינה מוסרית לא רצו להילחם במצרים וזה לשונו –

"...אבל באמת מדרך המוסר איננו נכון שישראל בעצמם יעמדו נגד המצרים ללחום נגדם בחרב שבידם, כי אכסניא היו להם, ומפני כך צווה הקדוש ברוך הוא (דברים כ"ג ח') לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, ו'בירא דשתית מיא מיניה לא תישדי ביה קלא' (ב"ק צ"ב ע"ב)...".

דברים אלה מעוררי מחשבה, עד היכן מגיעה חובת 'הכרת הטוב'. הגמרא לומדת את חובת 'הכרת הטוב' והמקור לאמירה "בור ששתית ממנו על תשליך בו צרור של חול או אבנים", מהפסוק שאוסר לתעב מצרים – "לא תתעב מצרי כי גר היית  בארצו" - ולמרות מה שעוללו לנו המצרים עדיין מחויבים ב'הכרת הטוב'. וזה המשך לשונו של ה'תורת משה' –

"...לכן צווה הקדוש ברוך הוא 'ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה ויבקעו המים' ולא ילחמו בנ"י בעצמם נגדם, וזהו דמשמיענו קרא הכי, מוסר ודרך ארץ שחמושים עלו בנ"י ואעפ"כ לא רצה הקדוש ברוך הוא שילחמו עמהם אלא הקדוש ברוך הוא בקע הים לפניהם...".

נכדו של החת"ם סופר, רבי שמעון סופר, בספרו על החומש 'שיר מעון' מקשר בין הפסוק "וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" לבין הפסוק שבא אחריו מיד "וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף" ומזכה אותנו בפירוש ייחודי לכוונה במה היו בני ישראל 'חמושים' ולדעתו בני ישראל היו מצוידים וחמושים בזכות עצמות יוסף שאותם העלה משה וזה לשונו –

"...יש לפרש, ידוע שזכות הצדיקים מגן ובפרט במקומות אשר המה שמה ומקרא מלא הוא (בראשית י"ח כ"ו) 'ונשאתי לכל המקום בעבורם', וגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, במקום שהם שוכבים על אדמת הקודש מגינים מאוד על האנשים במקום שהם שמה, וזה וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים ומה הי' זיונם ?היינו במה שלקח משה עצמות יוסף עמם לכן יוסף הצדיק הי' מגן עליהם וכמו שהים נבקע ונס מפני נס מפני שראה ארונו של יוסף כדאיתא במדרש (ילקוט תהלים קי"ד רמז תתע"ג)".

לעניות דעתי מבקש להוסיף בעקבות חז"ל, שבני-ישראל יצאו ממצרים חמושים בכל אותם ערכים שאותם הנחילו לעם-ישראל לעולם ועד! 

ברשימת הערכים שלמדנו מיוצאי מצרים נמצא את הערך האבסולוטי של מידת 'הכרת הטוב', את ערך ההבנה למעמדם של צדיקי וגדולי ישראל בהגנה על הפרט ועל כלל ישראל, בין הצדיקים החיים ובין הצדיקים שהלכו לעולמם, את ערך האמונה בבורא עולם, כדברי הנביא ירמיהו (ב', ב') –

"כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה".

בנוסף, נזכיר כאן את הערך של שלילת העבדות והמנוחה בשבת ובמועד, שהם בסיס הד.נ.א היהודי ואת זאת אנו מזכירים בקידוש של שבת וחג ש'נרכש' תוך התנסות בכאב ובצער של העבדות, שהרי התורה מזכירה לנו שלושים-ושש פעמים (!) שהיינו עבדים במצרים.

למדנו מיוצאי מצרים את היחס הראוי לגר  וזו הסיבה שעם-ישראל נוצר בבית עבדים כדי להטמיע בנו לנצח נצחים את היחס לגר, לשונה, לחלש, לעני ולאביון. ולכן, לדעת ה'ירושלמי' את מצוות שילוח עבדים קיבלנו ממש טרם שיצאנו ממצרים, כשהחוויה הקשה של בית-עבדים צרובה עדיין בתודעתנו.

ועוד למדנו, שלמרות שהקב"ה 'נלחם להם במצרים' ועוטף את עם-ישראל בניסים, עלינו להיות חמושים בנשק – כפשוטו – ולהגן על עמנו וארצנו וזה לא ימנע מאיתנו לקבל את התורה...

וכמובן למדנו, שעם-ישראל יצאו ממצרים 'חמושים' בגבורה רוחנית ובחוסן רוחני!

ונסיים בסיפור חסידי...

בחול המועד פסח נכנס אברך לבית כנסת בין מנחה למעריב. הגבאים הבחינו בו ומיד פנו אליו בבקשה שידרוש דרשה קצרה לפני הציבור. סירב הלה ואמר: "לא איש דברים אנכי...". הגבאים לא ויתרו, הפצירו בו עד שנעתר לומר כמה מלים.

העלוהו אחר כבוד אל ה'בימה' והוא פתח ואמר כך:

"רבותי! עוד כמה ימים יחול 'שביעי של פסח', בו קוראים אנו בתורה את פרשת קריעת ים סוף ולכן נתבונן מעט מה ארע שם. כולם ודאי יודעים כמה נורא היה מצבם של עם ישראל באותה עת. מאות אלפי יהודים צועדים עם נשותיהם וילדיהם הקטנים, מאחוריהם שועטים מיליוני פרשים מצריים, ולפניהם – ים סוף - אין לאן לברוח! באותם רגעים נצרך מעשה של מסירות נפש שיציל את עם ישראל ויגרם לכך שהים יבקע. ללא מעשה של מסירות נפש – לא היו יכולים להינצל!".

"היה שם יהודי אחד" – ממשיך הדרשן – "בשם גרשון בן עמינדב...".

כל הקהל מתחיל ללחוש 'נחשון בן עמינדב', אבל מיודענו הדרשן עושה עצמו כאינו שומע וממשיך לתאר במלים ציוריות את התלבטויותיו הקשות של גרשון בן עמינדב, מה עליו לעשות בעת הזו: מצד אחד נצרך מעשה של מסירות נפש לקפץ למים, מצד שני – מה יהיה על אשתו וילדיו הקטנים, מי ידאג להם כאשר ימות בטביעה? ואף על פי כן, החליט גרשון בן עמינדב, יש למסור נפש, בלי להתחשב בשקולים אחרים כלל!

בינתיים, נגשים לגבאי מתפללים זועמים והטיחו בו: "הרי היהודי אמר שאינו איש דברים, למה לחצת עליו לעלות לדבר?!...".

אבל הדרשן ממשיך בשלו...

"ובכן" – המשיך הדרשן – "היה ברור לגרשון בן עמינדב, שללא מסירות נפש לא יזוז דבר. החליט אפוא גרשון בן עמינדב שהוא קופץ לתוך המים.

אלא, שלהפתעתו המרובה, את מי הוא פוגש שם? את נחשון בן עמינדב שהקדימו בכמה רגעים!!!...".

"אם לא היה נחשון מקדים את גרשון – עד היום היה הנס נקרא ע"ש גרשון!".

"כך מפסיד אדם זכות עולמית של קידוש ה' בעקבות השתהות ותהיות" – סיים הדרשן. "כשיש לך רעיון טוב – התגייס בגבורה רוחנית והזדרז לקפוץ ולבצע אותו מיד וכך קנה את עולמך לפני שיקדימוך אחרים!".

שנזכה בע"ה לממש את כל הערכים הללו בימינו, כל אחד ואחד במקומו ובמעגלי החיים שלו וכך נקיים את מאמר חז"ל (פסחים פ"י, משנה ה') "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים".

שבת שלום ובשורות טובות!