ובני קורח לא מתו - לפרשת פנחס ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

הפסוק "ובני קורח לא מתו" בפרשתנו מעורר פליאה עצומה!

הרי בניו של קורח היו חלק בלתי נפרד מהמרד שארגן אביהם נגד משה-רבנו ואף הם נבלעו עם כל בני משפחתו של קורח, כפי שקראנו בפרשת קורח –

"וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח...וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל:.".

אז כיצד ניצלו?

רש"י, בעקבות הגמרא בסנהדרין (קי ע"ב), מעניק לנו את המפתח –

"הם היו במחלוקת תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם"

הרהור אחד, שנולד בתוך שניות, שינה את גורלם לנצח וממנו יצאו דורות של משוררים ולויים בבית המקדש.

במאמר זה נלמד על עומק המנגנון הנפשי של בני קורח, ונבין איך המקום הנמוך ביותר יכול להפוך לקרקע המוצקה של החיים החדשים.

חשוב לומר ולברר לעצמנו, האם באמת ישנה נקודה שממנה כבר אי אפשר לחזור?

ברור לנו שלא!! אין זמן ומצב ומציאות, שבה אין דרך חזרה לאדם הרוצה לתקן ולשנות את דרכיו. אמנם, בעולם הפיזיקלי, חפץ שעובר את 'אופק האירועים' של חור שחור נידון להיעלם, אבל בעולם הרוחני, הכללים שונים לחלוטין.

הפרשה מציגה לנו את התהום האולטימטיבית, בליעה פיזית ורוחנית של עדת קורח, ובכל זאת התורה נעצרת ובפרשתנו מציינת - "ובני קורח לא מתו".

התשובה שעשו, דווקא כאשר הרגישו את נפילתם לבור, מוכיחה שאין ייאוש בעולם כלל. הפסוק הזה אינו רק ציון עובדה למה שאירע, כי אין התורה מספרת לנו סתם סיפורים, אלא אם כן מקבלים דרך כך תובנת-חיים ומוסר-השכל. התורה  רוצה ללמדנו על עומק היכולת של האדם 'לחשב מסלול מחדש' – גם כשהוא כבר נמצא בעיצומה של הנפילה.

וכשהאדם מחשב מסלול מחדש, הרי העושה כן חושב 'היכן טעיתי' ומה גרם לי להידרדר כך. ובמקרה של קורח ובניו, ודאי שאלו מה גרם להם להילחם באיש שהתורה הצהירה עליו שהוא ה'עניו מכל אדם'.

מילה אחת בתורתנו הקדושה הביא את מאורי החסידות לומר, שקורח לקח ["ויקח קורח"] את המאתיים-וחמישים איש, שהיו אנשים בעלי מעמד גבוה ושיחד אותם בכסף, כפי שדורשת הגמרא בתחילת מסכת קידושין (ב'.) על הכתוב 'כי יקח איש אשה' - "אין קיחה אלא בכסף". חז"ל מספרים לנו על עושרו הרב של קורח, שרק המפתחות מזהב של הכספות שלו היו צריכים שלש-מאות פרדות כדי לשאת אותם, כפי שכותב רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן, האדמו"ר מפילץ [תר"ח-תרפ"א], נכדו של בעל  חידושי הרי"ם, בספרו 'שפתי צדיק' (קורח, אות י"א), שקורח היה עשיר יותר  מרוטשילד (ובימינו כנראה עשיר יותר מאילון מאסק...) .

ומה היה מקור עושרו של קורח?

הוא מצא את אחד משלשת המטמוניות שהטמין יוסף.

על כל פנים, הכסף עיוור את קורח ועדיין העושר לא סיפק אותו ולכן חיפש גם מעמד והשפעה וכבוד.

מכאן מובן, מדוע התורה מדגישה שכל רכושו ירד לטמיון - כדי להדגיש ולומר, שמה שגרם לו לגאווה גדולה, את זה הוא איבד ברגע אחד!

הסכנה בעושר הוא, שהילדים של העשיר עלולים להתבלבל בסולם הערכים אחרי שהם גדלו עם 'כפית זהב' בפה.

וכאן טמון מוסר השכל גדול - גם הם שממש כמעט ניטל מהם היכולת להבחין בין טוב ורע, הצליחו - לדעת חלק מהפרשנים - לצאת מה'רעל' שספגו בבית עוד קודם נגד מנהיגותם של משה ואהרון ולא נסחפו למחלוקת. ולדעת פרשנים אחרים, רק כשהיו בתהום וממש 'בדקה התשעים' הרהרו תשובה ולכן לא מתו.

מענין לענין באותו ענין, כדאי לדעת שרבי יוחנן בגמרא (סנהדרין ק"י.) טוען, שגם קורח עצמו לא נבלע באדמה ולא נשרף –

"ואמר רבי יוחנן: קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין. לא מן הבלועין - דכתיב 'ואת כל האדם אשר לקרח' - ולא קרח, ולא מן השרופין - דכתיב 'באכל האש את חמשים ומאתים איש' - ולא קרח."

והדבר אומר דרשני! הרי קורח עצמו היה היוזם והמנהיג של המרד והיאך יצא בלי כלום?!

על כך האיר את עינינו ה'חת"ם סופר' בספרו 'תורת-משה', שיש משהו גרוע ממוות וזה מה שקרה לקורח, שכל כוחו וגבורתו נשען על כספו ועשרו וברגע אחד  הכל נעלם כלא היה. ובנוסף, כל המאתיים-וחמישים איש שהיו אתו נעלמו ובניו גם עזבו אותו ונשאר בודד ועזוב - והביזיון הזה לאדם שהיה באיגרא רמא ועכשיו  בבירא עמיקתא גרוע ממוות.

מתי החל השינוי אצל בני קורח?

על כך חלוקים חז"ל, משום שהתורה אינה מציינת לנו בכלל מה קרה ומדוע הם לא מתו ורק חז"ל תולים זאת בתשובה שעשו.

לדעת 'תרגום יונתן', הם בכלל לא היו בעצתו של קורח וזה לשונו כפי שמובא  ב'כתר יונתן' בפרשתנו –

"ובניו של קרח לא היו בעצתו של אביהם והלכו אחרי תלמודו של משה הנביא ולא מתו במגפה ולא לקו בשׂרפה ולא טבעו בבליעת הארץ".

לפי זה, מה שנאמר לעיל בפרשת קורח, שאת כל אשר לקורח בלעה האדמה, לא כללה את בניו.

מאידך גיסא, רש"י על פי הגמרא במסכת סנהדרין טוען להיפך, שבני קורח היו בין יוזמי ושותפי המרד, אך היות והרהרו תשובה בתוך הבור בעת שהאדמה בלעה אותם, הייתה להם הקלה בעונש וזה לשונו –

"הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

הוכחה לכך שאכן לא מתו כותב ה'אבן עזרא' בפרשתנו –

"ובני קרח לא מתו – והעד! שמואל ובניו ובני בניו שהם המשוררים, והם הנקראים ה'קורחים', 'לבני קרח מזמור' (תה' מט, א), גם בתורה כתוב: 'משפחת הקרחי'...".

ויש להבין, לפי הדעה שאכן הם נבלעו באדמה, מה פירוש הביטוי 'מקום נתבצר להם בגיהינום'? כלומר שאז ודאי הם מתו ורק קיבלו 'הקלה' בגיהינום?

לכן מפרש רבנו בחיי –

"...שמקום הבליעה שהוא מקום המשפט נקרא גיהינום...".

או יהיה גיהינום ממש, שנתקרב שם 'פתחה של גיהינום' הקבוע בארץ כדעת רז"ל (עירובין י"ט.), שבמדבר היה שם רק פתח של גיהינום, כאשר האדמה פתחה את פיה, ברם זה לא גיהינום כפי שאנו מפרשים זאת שזה בעולמות העליונים.

המהר"ל מפראג (חידושי אגדות סנהדרין ק"י.) מפרש את מה שקרה לבני קורח, שהקב"ה ייעד אותם כלויים לשירה, שזה היה כנראה כוחם וגרם להם לשיר מתוך הודיה שזו שירה לדורות, שירה שיוצאת מעומק הלב, למרות שהיו צריכים להיבלע כמו השאר, אלא שהשירה היא השלמת העולם ולהיפך מגיהינום שיוצר חסרון בעולם. ונראה את לשונו –

"מקום נתבצר להם בגיהינום. פי' כי בני קרח מיוחדים לשירה, כאשר היה מגיע להם דבר זה שיהיו נבלעים בגיהנם וניצולו לכך על זה אמרו שירה על הצלתם. ומקום נתבצר להם היינו שיהיה [להם] קיום, אף שמצד קרח היה ראוי שיהיו נבלעים. ויראה לומר כי כאשר היו בעה"ז נקרא שמקום מתבצר להם בגיהנם שלא נבלעו, ונקרא זה מקום נתבצר להם כאשר לא שלט בהם הגיהנם. לכך ראוי להם בפרט לומר שירה על שהציל אותם, ..ויש בזה עוד דבר עמוק בשירה זאת כי בני קרח שנתבצר להם מקום בגיהינום. הם שאמרו שירה שהשירה הוא על השלמת העולם הפך הגיהנם שהוא ההעדר."

יש להוסיף, ששירתם לא הייתה רק ב'שירת הלוויים', אלא כפי שמספר רבה בר בר חנה בגמרא, שהראו לו ערבים שהיה מקום במדבר שהיה יוצא שם עשן והקול אומר "משה אמת ותורתו אמת" וכל  שלושים יום היו שומעים את האמירה הזאת.

ויש  לדייק, שמכיוון שרק הרהרו תשובה בליבם ולא שבו ממש, לכן אומר המהר"ל ("גור אריה"), שאמנם לא מתו, אך גם לא נחשבו כחיים, וזה לשונו –

"הם היו בעצה תחלה. מדכתיב "ובני קרח לא מתו", ולא כתיב 'ובני קרח חיו', משמע דלא מתו, אבל חיים נמי לא הוו, והיינו שנתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם. והיינו מפני שהרהרו תשובה בלבם, ותשובה גמורה לא עשו, ולפיכך לא חיים ולא מתו, ונתבצר להם מקום גבוה וישבו שם".

ומדוע כל הענין הזה של בני קורח מופיע בפרשתנו ולא בפרשת קורח?

על כך אומר ה'אור החיים' הקדוש, שהשבוע מלאו 283 שנים לפטירתו –

"...הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה...לפי מה שכתבנו כי כאן בא א-לוהים לקבוע העוון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המחלוקת".

ונוסיף על דבריו הקדושים, שזה לא רק זכותו של אביהם, אלא גם שלהם, שהם בחרו - אמנם ברגע האחרון - להתנער מהמרד.

ומוסיף הנצי"ב מוולאז'ין –

"..אחר שקרח אביהם נמשך אחר דתן ואבירם שונאי משה, והמה בני קרח היו תלמידי משה, משום הכי לא נמשכו אחריהם ולא מתו".

לסיכום, למדנו שמספיק 'הרהור תשובה' וכבר משתנה גזר דינו של אדם.

וכן למדנו, שלאדם יש כח בחירה לפני שנסחף לחטא יחד עם אחרים וגם אם חלילה נפל בחטא, תמיד יכול לצאת מכך. וגם שכבר טועם את טעם השאול, יכול עדיין לחזור בו. וזה תכלית הפסוק "ובני קורח לא מתו" ויש בחז"ל האומרים, שיצאו מהם גדולי האומה ואף נביאים.

ונקנח במשל ידוע...יום אחד, נפל סוסו של אינדיאני זקן לבור עמוק. הסוס זעק במשך שעות, ובעוד האינדיאני חושב מה יעשה לבסוף, הוא החליט שהסוס זקן וממילא עומד למות ובכל מקרה עליו לכסות ולמלא את הבור הפתוח שמהווה סכנה ופשוט אין טעם ולא כדאי לנסות ולהוציא את הסוס. הוא קרא לכל השבט לעזרה. כולם החלו שופכים עפר לתוך הבור. בתחילה, הבין הסוס מה מתרחש ופתח בזעקות, אבל אז, להפתעת כולם, הוא השתתק. כמה דקות אחר כך הביט האינדיאני הזקן מטה אל הבור ונדהם למראה עיניו - עם כל חופן עפר שפגע בגבו, עשה הסוס דבר מדהים! הוא ניער את העפר וצעד צעד אחד למעלה במהרה. נדהמו כולם לראות את הסוס צועד אל מעבר לשפת הבור ומסתלק משם בדהרה.

והנמשל ברור...גם כשנמצאים עמוק בבור, תמיד יש דרך לצאת ולחזור לחיים – "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי".

שבת שלום ובשורות טובות!