הקשר בין פרה אדומה לאירועי המדבר - לפרשת חוקת ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

לפני מספר ימים התבשר עם-ישראל, שבשעה טובה נולדה לה 'פרה אדומה' - או ליתר דיוק – נולד עגל חום-אדמדם שאמור להיות ואולי אף לשמש כ'פרה אדומה' בעוד כשנתיים.

צילום: המדרשה לידע המקדש

עגל זה נולד ברפת בצפון הארץ וכמובן עורר התרגשות  גדולה, במיוחד אצל הציבור שעוסק כל השנה בענייני המקדש ובמידה ובעוד שנתיים יעמוד בכל הקריטריונים ההלכתיים, יוכלו להשתמש באפרו לטהרת מתים ובכך יתאפשר לעלות להר הבית ועוד.

נודה על האמת - המציאות כיום היא, שרוב הציבור הישראלי, כולל שומרי המצוות, לא כל כך 'מחוברים' לנושא הקורבנות ולסיפור המקדש בכלל. אמנם, כולם מתפללים "שיבנה בית-המקדש במהרה בימינו", אך לא רבים הם שאכן מבינים ומפנימים את המשמעויות של תפילה זו למעשה כאשר ייבנה בית המקדש.

כמו רבים אחרים, גם אני אעסוק בצד הרעיוני של מצווה יקרה זו, שדרכה עם-ישראל יזכה לטהרה.

נשאלת השאלה, מדוע פתחה פרשתנו במצווה זו, כאשר יש כל כך הרבה נושאים ואירועים חשובים ומרכזיים הקשורים למסע במדבר, שהוא הרי לב ליבו של ספר במדבר? עלינו להבין, מדוע באמצע סיפור המסע מופיעה דווקא מצווה זו ואמנם חשיבותה רבה אך מדוע בה צריך לפתוח את הפרשה?

אפשר לראות בפסוקים אלו של 'פרה אדומה' הקדמה והכנה לקראת האירועים המטלטלים שהתורה תספר לנו בהמשך הפרשה ובפרט מותם של אחיו ואחותו של משה.

הרב יונתן זקס זצ"ל בקובץ מאמרים הנקרא 'שיג ושיח' מספר, שלקח לו שנתיים ימים להתאושש ממותו של אביו וגם עשרים שנה לאחר מכן לא יכול היה להסביר מדוע זה כך. תחושות הצער של הרב זקס הביאו אותו להבנה ולמסקנה, שסיפור מותה של אחות משה, מרים, השפיע רבות על משה ולכן עשה כמה 'טעויות' ש'עלו לו ביוקר', כגון: הכאת הסלע ועוד. הכאב והצער על מותה של אחותו, שדאגה והצילה אותו בילדותו, זו שהייתה לו כאם-חומלת ועם ראייה לרחוק בשנים הקשות  במצרים, גרם לשיטתו של הרב זקס לכעסו של משה בעמדו מול עם-ישראל ותלונותיו הבלתי פוסקות.

פרשתנו עוסקת במוות ובאובדן נוסף, מלבד מותה של מרים. הפרשה  מתארת גם את מותו של אהרון, שעליו בכו עם-ישראל שלושים יום, שזו עדות מרגשת עד כמה היה אהוב על העם בהיותו 'אוהב שלום ורודף שלום'.

למעשה, שלשת האחים, גדולי האומה, מסיימים את תפקידם ואף אחד מהם לא יחיה לנצח ויגשים את כל חלומותיו כולל הכניסה לארץ.

תורת ישראל, לפני שמשתפת אותנו באירועי הפרידה הללו, שלמעשה זה הדבר המרכזי בפרשתנו, אשר יכול להביא את עם-ישראל וכל אדם  הנפרד מיקיריו ואהוביו לדכדוך ולחוסר רצון לפעול ולהמשיך לעשות ולנסות להגשים חלומות, לכן מקדימה התורה 'תרופה למכה' ומצווה על דרך יציאה מתחושת החדלות והטומאה של המוות - לא רק על ידי מילים מנחמות, חשובות ומרגשות ככל שיהיו, אלא ע"י עשיית מעשה שייחרט בנפש ברגע של טהרה ויציאה מאווירת המוות – טהרה ע"י אפר פרה אדומה.

וזה לשונו של הרב זקס –

"התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. משה, לרגע קט, מאבד שליטה, והוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך, כלשונו של הרמב"ם, זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים".

בנימה אישית, גם אני חשתי את אותה תחושה של כאב ואבדן, כאשר חיים, אחי היקר, רק בן ל"ו שנים ואב לשבעה ילדים קטנים, הלך לעולמו לאחר מחלה בשנת תשמ"ד, וכמובן שחל שינוי משמעותי במבטי על החיים ובהבנה על ארעיותם. וכמובן, שתחושות אלו התעצמו לאחר פטירת אמי היקרה ע"ה ולאחר שנה וחצי עם פטירתו של אבי-מורי זצ"ל, שורד שואה שעבר את שבעת מדורי הגיהנום באותן שנים אפלות ואעפ"כ הקים בית של תורה יחד עם אמי.

ולצד תחושות אלו של אובדן למדתי מהוריי, שבעצמם איבדו את כל משפחתם בשואה ואת בנם ממחלה, שאין להתלונן ולהתרעם על דרכו של הקב"ה בעולם ולא שמענו מהם ולו פעם אחת טרוניה כלפי הקב"ה. אבא זצ"ל המשיך את חייו באמונה גדולה, כדברי דוד המלך "למען  יזמרך כבוד ולא יידום", זכה לסיים שלש פעמים את הלימוד ב'דף היומי', הקפיד על ההלכה והמסורת מבית-אבא ואנחנו כילדים ספגנו את חשיבות המסורת והעברת המקל מדור לדור.

אם כן, מה עושים ואיך מרגישים כאשר האנשים היקרים לך אינם נמצאים היום עוד ואין 'פרה אדומה' כדי לסמן לך לעצור את תחושת האובדן הקשה ואת הצער?

אלא, שלמדנו ממשה רבינו שיש להמשיך את מסורת האבות, ללמוד מהעבר ולתקן עולם. וגם אנחנו ממשיכים בדרך החיים, שרים את אותן זמירות-שבת כל  שבת עם אותם לחנים שהיה נוהג אבא לשיר, ולמרות הקצב האיטי שלהם והסגנון המיושן-משהו, גם הנכדים שלנו מצטרפים ומבינים ומרגישים חיבור לדורות הקודמים.

גישה דומה כותב הרש"ר הירש לקשר של מצוות 'פרה אדומה' לפרשתנו ולדעתו מטרת התורה בהקדמה זו לטעת בנו את האמונה בהישארות הנפש גם לאחר שהגוף מסתלק. וזה לשונו –

"פרק זה מתאר בקצרה ובלשון פשוטה את מות אהרן ומרים, וקודם לו הפרק הגדול של פרה אדומה המלמד את תורת הישארות הנפש. אותו פרק הוא מבוא גדול למיתת הצדיקים האלה, וכך הוא מורה: מה שעשה את מרים למרים ומה שעשה את אהרן לאהרן - לא מת במותם. כדרך שפעילותם חיה לעד באומתם, כן עצם מהותם היא נצחית: היא עזבה עתה את הארציות בת החלוף ושבה אל ה' שהוא מקור החיים". ...ולמדנו מכאן גם אמת גדולה זו: כדרך שמצות פרה אדומה מורה שהאדם הוא בן אל - מוות ובעל חירות מוסרית, כן מיתת הצדיקים מורה על שני אלה. אכן מותו של צדיק מעיד כמאה עדים על הישארות הנפש, שכן רק מי שעיני שכלו נתעוורו יזהה את הצדיק עם גופתו המונחת לפניו בלא תנועה ועקבות הריקבון כבר טבועות בה, והרי הוא מזהה את הגופה עם מה שהפעיל זה עתה את המחשבה ואת הרצון בכח רוחני ובעוצמה מוסרית. אכן רק עיוור לא יראה שגופת הצדיק היא רק לבושו של אדם שנסתלק לעולמו - והשליך מעליו את אדרתו...".

ידוע מה שכותבים חז"ל במדרשים השונים ורש"י מביא אחד מהם, על כך שמצוות 'פרה אדומה' באה לכפר על חטא העגל – תבוא האם-הפרה ותכפר על מעשה בנה העגל [יעויין ב'בית  הלוי' על התורה על משמעות הכפרה של עשיית מעשה בלי הבנה, זה התיקון למעשה העגל שחשבו שמבינים מה צריך עיי"ש].

לפי עניות דעתי אנו אף למדים מכך שמצווה זו מופיעה לפני כל האירועים, שהמכנה המשותף שלהם הוא לקיחת אחריות! יש כאלו שלוקחים אחריות על מה שקורה, לעומת אלו שלא חושבים שעליהם לקחת אחריות. המדרש בא ללמדנו, שאם אחד מקרוביך, חבריך או עמך טעו ועשו משהו לא ראוי, יש לקחת על כך אחריות, כפי שמצוות 'פרה אדומה' באה לומר שיש לקחת אחריות על מה שקרה.

הדברים אמורים גם כאשר אנו עומדים כמעט שלוש שנים לאחר האירועים הקשים והנוראים שעברו עלינו בשמחת תורה ה'תשפ"ד ורבים הזועקים שיש לקחת אחריות על כל מה שקרה. חשוב לומר, שהתורה לא אומרת לאדם להצביע על האחר שייקח אחריות, אלא כל אדם צריך לבדוק את עצמו בכל אירוע בחייו מה מידת האחריות שלו על המתרחש ובוודאי שאין להפוך אירוע טראגי זה ל'קרדום לחפור בו', כדי לקדם מפלגה או אג'נדה כזו אחרת - מימין ומשמאל. גם  אחריות יש לקחת לא מן השפה ולחוץ, אלא בעשיית חשבון נפש פנימי, כנות, הוגנות ותשובה ותיקון אמתיים, ולא רק כדי להשפיל את השני.

אביא רק שתי דוגמאות מהמשך הפרשה. המקרה הראשון הוא לאחר מותה של מרים, כשהעם יושב עדיין בקדש שם נפטרה ושם נקברה ואז אנו נחשפים לכך שהעם רב עם משה על כך שאין מים לשתות. נצייר לנו את התמונה: העם מתקהל מלא כעס ורוגז וגם צמא באופן אמיתי ועומד בזעם מול שני המנהיגים שהובילו אותם עד עכשיו, מלאים טענות שלכאורה צודקות הן –

"וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן: וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְקֹוָ֔ק אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת" (פרק כ').

ומהי התגובה של משה ואהרון? האם הם באו והשיבו לעם בטענות ובהאשמות, כגון: 'מדוע לא שמרתם על המים שהיה לכם עד עכשיו ולא השתמשתם במידה ובמשורה?' או אולי – 'מה אתם מתבכיינים? לכו לחפור בארות מים ותחפשו בעצמכם, מה אתם רוצים מאיתנו, שנחפור מים בשבילכם?'.

והתשובה היא - לא!! התורה מתארת לנו את התגובה של משה ואהרון –

"וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק אֲלֵיהֶֽם".

מה פשר תגובה זו? נחלקו הפרשנים. יש המבקרים את משה ואהרון כגון 'אבן עזרא' –

"...'מפני הקהל' - כדמות בורחים. 'ויפלו על פניהם' – להתפלל. וי"א, לדרוש את השם בנבואה".

מצד אחד נראו משה ואהרון כבורחים מפחד העם ואולי גם מאחריות - ומצד שני מתפללים ודורשים את ה' כיצד להגיב .

לעניות דעתי, תגובתם הייתה הפוכה עקב גודל הרגשת האחריות על המצב שנוצר, שהעם 'תקוע' במדבר ללא מים ולכן הם פנו אל הקב"ה שישמע לתפילתם, כי אין להם מענה למה שהעם מבקשים ובצדק. לכן 'נפלו על פניהם' ולא חששו מהתגובה של העם, אלא פעלו במקסימום שיכלו לפעול באותם רגעים קשים כדי לפתור את ענין המים לעם. זו לקיחת אחריות!

האירוע השני היה, כאשר אדום לא נתנו לעם-ישראל לעבור בתחומם, גם לא תמורת תשלום על כל מה שיצרכו. ואז, עמדו בפני משה שתי אפשרויות – האחת, לצאת נגדם בכוח, כי יש לו אחריות על העם שלו שלא יגווע ברעב ובצמא. מאידך, משה הבין מה יכולות להיות ההשלכות למלחמה כרגע במצב הנתון והוא קיבל החלטה לא קלה לעקוף אותם, למרות שהיו קולות במחנה להתעמת מולם וכפי שעשה יותר מאוחר מול סיחון, כאשר הרגיש שיכול עתה להתמודד. זהו כוחו של מנהיג, שיודע מתי להבליג ומתי להילחם, מתי להתאפק ומתי להיאבק.

גם ישראל כיום בתחילת חודש תמוז תשפ"ו נתונה לאתגר לא פשוט, לאחר שייחתם הסכם בין ארה"ב לאיראן, הסכם שכנראה לא עומד בציפיות שלנו בלשון המעטה... אז מה עושים?

יש הטוענים, שצריך לצאת נגד המעצמה החזקה בעולם ולהתעלם מכל מה שעשתה עבורנו עד כה ולהסתכן בחוסר שיתוף-פעולה עתידי, עם כל המשמעויות הנובעות בכך, כגון אי אספקת נשק חיוני להגנתנו ועוד. לעומתם יש הטוענים וחושבים, שעדיף בעת הזו לשמור על איפוק ועל שכל ישר, למרות שזה נראה  בעיני כל מיני גורמים כחולשה והסכם זה משדר מסר לכל אויבנו שנשארנו לבדנו והם יכולים חלילה לנסות לפגוע בנו.

זו באמת אחת השאלות המראות את עוצמת וגודל האחריות המוטלת על מקבלי ההחלטות ובראשם על ראש הממשלה. ההחלטה בדילמה זו נוגעת ב'ציפור הנפש' של קיום מדינתנו ועל רה"מ האחריות לשאת בתוצאות - ולא על מי שיכול לבקר אותו ולתת עצות מה'טריבונה' מבלי שיישא בתוצאות ויתן את הדין אם יטעה.

לנו לא נותר, אלא להתפלל שהקב"ה יתן עצה ותבונה למקבלי ולוקחי האחריות, שיחליטו את ההחלטות הנכונות ולא יתחשבו ברעשי הרקע מכל הכיוונים.

מספרים, שלפני שנים רבות חי מלך שהחליט לערוך מבחן לנתיניו. הוא הניח אבן ענקית וחסומה באמצע הדרך הראשית המובילה אל עיר הבירה, והתחבא בצד כדי לצפות במתרחש.

אנשים רבים עברו במקום: סוחרים עשירים, שרים ואפילו אנשי צבא חזקים. במקום להזיז את המכשול, הם רק רטנו, האשימו את המלך בחוסר טיפול בדרך, והקיפו את האבן כדי להמשיך במסעם. איש מהם לא לקח אחריות על הבעיה שניצבה מולו.

בשעות אחר הצהריים, הגיע למקום איכר פשוט, עייף מיום עבודה ארוך. כשהבחין באבן, הניח על הקרקע את המשא הכבד שסחב על כתפיו, ניגש אל האבן, והחל לדחוף אותה בכל כוחו. במאמץ רב הזיז את האבן אל צד הדרך כדי למנוע מאחרים להיתקל בה.

לתדהמתו, כשהסתכל למקום בו הייתה האבן, גילה מתחתיה שקית מלאה במטבעות זהב ופתק מהמלך: "הזהב הזה שייך למי שלקח אחריות ודאג לפנות את הדרך עבור האחרים".

שבת  שלום ובשורות  טובות לעם-ישראל!