הסתרה שבתוך ההסתרה - לפרשת וילך

אחד השירים שכבשו ממש את לבי בשנים האחרונות ולמיטב ידיעתי גם את לב הצבור, הוא השיר של הזמר יואלי קליין 'ואפילו בהסתרה'. המילים של השיר לקוחים מתוך ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב, המתייחס לפסוקים שבפרשתנו (ל"א, ט"ז – י"ח), בו מודיע הקב"ה למשה מה יקרה אחרי מותו. משה מנבא תרחיש קשה מאוד, שבו עם-ישראל יפר את הברית עם הקב"ה ואז צפוי לעונש כבד מאוד של חרון אף ה' והסתרת פנים של הקב"ה מעם ישראל, עם כל המשמעויות שלו.

וזה לשון הכתוב –

"וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים".

מהי היא בדיוק 'הסתרת פנים' ומה המשמעות שלה במציאות?

נראה לעניות דעתי, שדבריו של הרש"ר הירש מבטאים את הרגשתנו ובמיוחד בדורנו, דור שחש על בשרו בשואה מה זו הסתרת פנים נוראית ומאידך דור של תקומה פלאית ו'אתחלתא דגאולה' בה חשים מהי קרבת ה'.

נביא את דבריו של הרש"ר הירש עם קיצורים מתבקשים –

"וחרה…ועזבתים: אעזוב אותם לעצמם". והסתרתי: "אסיר מהם את השגחתי המיוחדת… מאליו הוא יימסר בידי העמים האחרים ויהיה להם לשלל. אובדנו המדיני של ישראל הוא תוצאה טבעית של חולשת העם, שנעזב ונמסר לרשות עצמו…".

לפני שנמשיך להתייחס למושג ולמצב של 'הסתרת פנים', הרי חז"ל במדרש מצאו במילות הפסוק 'רעות רבות וצרות' תיאור מצב קשה לעם ישראל, עד כדי כך שהגמרא (חגיגה ה.) מספרת על כך, שכשרבי יוחנן הגיע לפסוק זה החל לבכות בגלל הצירוף של 'רעות וצרות'. וזה לשון הגמרא שם –

"רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי: והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו?".

והגמרא לא מפרטת מה הייתה הבעיה, אלא כותבת את הרעיון, שהרעות נעשו צרות זו לזו. כדי להבין את כוונת הגמרא נראה את הדברים במדרש הגדול וזה לשון המדרש –

"…מאי רעות וצרות?, אמר רב, רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא [=דבורה] ועקרבא [=עקרב], פירוש כגון שעקצתו עקרבא וזיבורא ביחד, לעקיצת עקרב חמימי [=מים חמים] מעליי [=מועילים], ולזיבורא קרירי [=מים צוננים] מעליי, וחילופא  סכנה. נמצא המועיל בזו מזיק בזו" (ל"א, י"ז).

הריב"ש בספרו 'בכור שור' מסביר את המשל במדרש בטוב טעם –

"..מים צוננים יפים למי שעקצו זיבורא, וחמין לעקרבא, וחילופא סכנתא [=אם יחליפו ויתנו מים צוננים לעקיצת עקרב והפוך זו ממש סכנה]. ואם עקצו אותו זיבורא ועקרבא, ירא לבא בצונן להירפא מן הזיבורא מפני שהוא סכנה לעקיצת – העקרב, ולא בחמין מפני עקיצת זיבורא. ואינו יודע מה לעשות. וכן צרות – ישראל – בגלות, כשגוי מיצר לו ירא לקבול עליו פן ישנאנו, ואם לא יקבול ירגיל לעשות לו כך".

האם הסתר הפנים מהווה אמירה קשה לעם ישראל – או להיפך – הסתר פנים נושא בתוכו מילות הרגעה?

בדרך כלל אנו נוטים לומר, שהסתר הפנים של הקב"ה מעם-ישראל הוא אחד המרכיבים הבסיסים באמונה, שגם אם קורה משהו רע לעם ישראל, זה משום שהקב"ה רק מסתיר את פניו מאתנו, אך זה רק לתקופה מוגבלת ואין הוא עוזב אותנו לתמיד חלילה. אבי התאוריה הזו בתקופה האחרונה הוא רבי נחמן מברסלב, שהתייחס בספרו ליקוטי מוהר"ן (תורה נ"ו פרק ג') לכפילות ואנכי 'הסתר אסתיר פני' וכותב דברים נפלאים על הנושא. בתחילה מדבר רבי נחמן על  הסתרה אחת, שזה מצב קל יחסית –

"כְשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת גַּם כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְמָצְאוֹ אַך אַף עַל פִּי כֵן, כְּשֶׁהוּא נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ".

ברם, כאשר ישנה 'הסתרה בתוך הסתרה' כפי שהכתוב כופל את לשון ההסתרה כנאמר לעיל 'הסתר אסתיר פני', זה מצב מסובך יותר. וזה לשונו של רבי נחמן בהמשך שם –

"…אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה תּוֹך הַסְתָּרָה דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ דְּהַייְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ אֲזַי אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִמְצוא אוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵהַשֵּם יִתְבָּרַךְ כִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר דְּהַייְנוּ שֶׁאַסְתִּיר הַהַסְתָּרָה שֶׁלּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר וַאֲזַי בְּוַודַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצוא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁצָּרִיך לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַך כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר מִמֶּנּוּ כִּי הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת כַּנַּ"ל…".

המצב בו אינו יודע כלל שצריך לבקש אותו יתברך, מביא את בעלי המוסר לומר לנו משל נפלא, על אדם אחד שפגש ילד קטן בוכה בדמעות שליש ושאל אותו לסיבת בכיו. הילד סיפר לו על כך, שהוא משחק במשחק המחבואים ועכשיו זה תורו להתחבא וזה מה שעשה, אבל מזה זמן רב שהוא מתחבא ואף אחד לא בא לחפש אותו והוא בוכה כי מרגיש פגוע עד עמקי נשמתו בזה שכנראה איננו חשוב לחבריו מספיק ואף אחד לא טרח לחפש אותו.

במשל זה בעלי המוסר רוצים לומר לנו, שכביכול הקב"ה מתחבא ומחכה שאנחנו נחפש אותו ועדיין הוא מחכה…

וכאן מסיים רבי נחמן בזה, שישנה תקוה גדולה לעם ישראל, משום שעלינו לדעת שגם במצב של 'הסתרה בתוך הסתרה' הקב"ה לא הסתלק מאתנו. וזה לשונו –

"…אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך".

בהערת אגב נאמר, שהמילים בשיר "גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד" הן לא מילותיו של רבי נחמן, אלא הוספו על ידי הזמר יואל קליין והמלחין שעיה גרוס, אך מילים אלו אכן מוסיפות עוצמה לדברי רבי נחמן.

קדמו לרבי נחמן מברסלב גדולי הראשונים, ביניהם הרא"ש וכן רבי חזקיה בן מנוח בפירושו ה'חזקוני' וכן הריב"ש שהובא לעיל – וכולם כותבים במפורש את אותו רעיון ממש –

"והסתרתי פני מהם: זהו דרך חיבה, כאדם שחטא לו בנו ואמר לרבו להלקותו, והוא אינו יכול לראות במכות בנו, מפני שמרחם עליו, ומסתיר פניו".

ראוי שנברר מה פשר תגובת עם ישראל להסתרת הפנים והצרות והרעות שפקדו אותו? –

"הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה" .

האם תגובה זו היא תגובה של חזרה בתשובה והכרה, שכל הצרות באו עליו  בגלל שעם ישראל התרחק מהקב"ה ולא הכניס את ה' לחייו, תוך התעלמות מוחלטת ממציאותו? או שבגלל שכביכול הקב"ה עזב אותם לכן חטאו?

את השאלה הזו מנסח בצורה בהירה ולצידה תשובה מקורית רבי יששכר בער איילנבורג יליד פולין, (1623-1550) בספרו על רש"י שנקרא 'צידה לדרך' וזה לשונו –

"כל המפרשים נתחבטו מדוע אחר הוידוי הזה יסתיר הקדוש ברוך הוא פניו מהם ואדרבא יכפיל ההסתר?"

ותשובתו לא כל כך מתיישבת עם פשט הכתובים ולדעתו הביטוי 'אין אלהי בקרבי' הכוונה לאלהי עבודה זרה ועל כך התלוננו שהע"ז לא עוזרת להם, ואדרבה אין כאן חזרה בתשובה, אלא תמיהה מדוע אלהי הנכר לא עוזרים להם ולכן נענשו בכפליים של הסתרת פנים.

וזה לשונו בהמשך –

"…לכן אומר אני כי 'אלהי' שב לאלהי נכר הארץ ולכן כפל ההסתר, ויפול היטב נתינת הטעם על כי פנה…אני שמעתי מפרשים בזה…שאומרם על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, היה וידויים שבעבור שלא היו דבקים ואדוקים באלהיהם- אלהי נכר הארץ אשר עבדו לכן ימצאום הרעות ההם לפי שעבדו הע"ז שלא כראוי בשלמותה, לכן אמר אחר הוידוי הזה ואנכי הסתר אסתיר פני, ר"ל יהיה ההסתרת פנים מהם כפול מבראשונה בעבור כי בווידוי זה פנה אל אלהים אחרים ועליהם אמר הלא על כי אין אלהי בקרבי…".

אמנם, רוב הראשונים לא הלכו בדרכו של ה'צידה לדרך', שלמעשה אומר זאת בשם פרשנים אחרים.

הספורנו הוא מאותם ראשונים, החושבים שהמציאות הקשה והצרות רק הבריחו אותם מלנסות להתקרב אל ה' בטענה שאין מציאות של השגחה אלוקית על עם ישראל והכל נתון לגורלם. נראה את לשונו –

"…על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה".

דבריו אלו של הספורנו מתכתבים לצערנו עם דור פליטי ושורדי השואה, שרבים מהם היו שומרי תורה ומצוות בגלות, ועקב הצרות וכל התלאות והעינויים שעברו גרם להם להרגיש כי 'אין אלוהי בקרבי' והתרחקו מה'. כמובן שאסור לדון אותם, כי מי יכול לעמוד במחיצתם לאור מה שעברו ואין זה דומה למציאות של עזיבת התורה לפני הצרות שעליהם מדבר הכתוב, אך סוג התגובה הזו לצרות היא זהה.

הרש"ר הירש מקצין עוד יותר את כוונת דברי עם-ישראל 'כי אין אלוקי בקרבי', וטוען שלא רק שלא מתחרטים ומהרהרים תשובה כתוצאה מהצרות, אלא עוד באים בטענות 'איפה הקב"ה שהבטיח לנו הגנה' ומאשימים את ה' במקום להאשים את עצמם… –

" … הוא תולה את אסונו בשינוי דרכי ה' ולא בשינוי דרכי עצמו. למרות חטאותיו עודנו סבור שהוא זכאי לקרוא לה' "אלהיו", וה' שהבטיח לו הגנה וסיוע כנגד הגויים שוב איננו מקיים את הבטחתו ואיננו נוהג עמו כ"אלהיו", ואלמלא כן לא היו צרות אלה פוגעות בו. כסבור הוא שהוא זכאי להאשים את ה' והוא שוכח להאשים את עצמו; הוא שוכח לחזור אל הסיבות שבגללן ה' איננו מתגלה עוד כ"אלהיו"…..התלונה כולה היא טעות. ה' הוא "בקרבו" ולעולם לא יבטל את יחסו המיוחד לישראל. אולם דוקא מפני שה' "בקרבו" הוא לא יוותר לו על חטא אלא ישלח לו צרות כעונש על חטאיו".

לסיום דבריו, מעיר הרש"ר הירש הערה מאוד חשובה, שלמרות חטאיו של עם ישראל, רמתו המוסרית גבוהה משאר העמים ולכן ה' בסופו של דבר ימחל לנו –

"…ובחטאים אלה ירד ישראל רק מן הרמה הנדרשת ממנו על פי יחסו המיוחד אל ה', אך לא ירד מן הרמה המוסרית של שאר העמים: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על – כן אפקד עליכם את כל – עונתיכם" (עמוס ג, ב).

מנגד, ישנם ראשונים הטוענים, שהתגובה אותה מתארת התורה מביעה את הרהורי החרטה וההבנה, שהצרות שפקדו אותם הן על כך שהתרחקו מה'. הקושי בפירוש זה הוא המשך הכתובים, שבהם הקב"ה לא מוחל להם ומקבל את החרטה שלהם, אלא להפך – "וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים" – זו התגובה הראויה לחרטה?

הרמב"ן מוביל דרך 'אמצעית' ולדעתו יש כאן חרטה אבל איננה מוחלטת, וזה לשונו –

"…כי אין אלהי בקרבי – איננו וידוי גמור כעניין והתוודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם".

ובהתייחס לשאלה ששאלנו, הרי אם יש חרטה והרהור תשובה, מדוע אין מחילה אלא אדרבה הקב"ה מכפיל את הסתרת הפנים? – עונה הרמב"ן שיש הבדל בין הסתרת הפנים הראשונה שגרמה לצרות, לבין הסתרת הפנים השנייה שמטרתה להביא אותם לחרטה מוחלטת אחרי החרטה הראשונית שלא הייתה שלמה, וזה הסתר פנים של הגאולה וידעו שהתקרבות לה' תביא בכנפיה את הגאולה –

"…וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני – פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז..ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו".

תפילתנו, שבשבת הקרובה 'שבת תשובה' נזכה כל אחד כפרט ואנחנו כאומה להתקרב לקב"ה, להרגיש ולהבין שהקב"ה אוהב את עם ישראל וזכינו לתקופה הכי יפה בהיסטוריה של עם ישראל, של סוף הסתרת הפנים ואדרבה רואים בחוש איך הקב"ה נוכח בתהליך הגאולה של עם ישראל.

ונחתום בסיפור הבא, הממחיש לנו מה הרגיש אחד מגדולי ישראל, שאחרי כל הסבל האישי שעבר הרגיש את פעמי גילוי הפנים של הקב"ה. כוונתי לאדמו"ר רבי יהודה הלברשטם מצאנז-קלויזנבורג (1994-1905), אשר שכל בשואה את אשתו ואחד-עשר ילדיו ועל-אף זאת לא נכנס לייאוש, הקים משפחה חדשה ונולדו לו שבעה ילדים. הוא אשר הקים את קריית-צאנז בנתניה ובית החולים 'לניאדו'. מסופר, שבאחד השבתות בזמן קריאת התורה, כשקראו את 'פרשת התוכחה' בפרשת כי תבוא והחזן קרא זאת בשקט כנהוג בקריאת הקללות, קרא הרבי לבעל-קורא באידיש "הכר" [=יותר בקול רם] ושוב צעק לו 'הכר' עוד יותר בקול רם. הצבור לא הבין מה רוצה הרבי, ורק לאחר זמן הסביר כ"ק האדמו"ר – "יצאנו כבר ידי חובה בשואה הארורה את הסתרת הפנים והקללות! אפשר לקרוא זאת בקול רם ואין צורך לפחד, משום שמעתה יש רק הארת פנים לעם ישראל".

גמר חתימה טובה לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל,

שנה שתיעצר המגפה, שנה של שגשוג ופריחה, אכי"ר!