הסוכרייה המתוקה של ערב יום הכיפורים

לפני שנים לא מעטות, בהיותי תלמיד כתה י' בישיבת בני-עקיבא "נתיב מאיר" בירושלים, זכיתי ללמוד בכיתתו של הר"מ האהוב שלנו הרב אליהו גרוסברג זצ"ל. מעבר להיותו תלמיד-חכם ומורה לחיים, הנהגתו האצילית והמנומסת של הרב גרובסרג, הייתה ידועה לכל. והנה, מה רבה פליאתנו, כאשר בערב יום-הכיפורים, בשעה שהעביר שיעור קצר, הבחנו שהוא מוצץ סוכריה בפיו במשך כל זמן השיעור ודואג שנראה זאת ואף נשמע שהוא אכן נהנה מסוכרייה זו. לאחר מכן, אף דאג להעניק לכל אחד ואחד מהתלמידים סוכרייה. כאשר ראה בפליאתנו הרבה, הסביר שיש מצווה לאכול ולשתות בערב יום-הכיפורים, וכדי שנזכה בקיום המצווה ללא הרף, הוא מחזיק בפיו סוכריה עד סעודה מפסקת והציע לנו לזכות גם כן בקיום המצווה. כך נחשפנו לחשיבות מצוות האכילה בערב יום כפור. על-אף היכרותנו את ההלכה הזו, אין ספק שהדרך המתודית בה לימד אותנו ר' אליהו את המצווה הזו, כדי שתחדור ותיטמע בתוכנו, הייתה מיוחדת ועובדה היא שלאחר כל-כך הרבה שנים, אני עדיין זוכר חוויה זו, המתעוררת אצלי כל שנה בערב יום כפור מחדש. ר' אליהו, שהיה יליד ירושלים, נהג כנראה כמנהג אנשי ירושלים, שהיו נוהגים לאכול צימוקים במשך כל ערב יום כפור. יש הטוענים לטעם הדבר, משום שחטאו של אדם הראשון הייתה באכילה ועל כן התיקון באכילה. ולמה דווקא צמוקים? – משום שישנה דעה, ש'עץ-הדעת' היה ענבים. מה שבטוח הוא, שר' אליהו כנראה ידע שנאהב יותר סוכריות מאשר צימוקים…

המקור למצוות אכילה בערב יום-הכיפורים מתבסס על דרשת חייא בר רב מדפתי. כאשר הוא הסב את תשומת לבו של רב ביבי בר אביי, שרצה להשלים את הפרשיות של כל השנה בערב יום הכפורים, לאחר ששמע את דרשתו של רב הונא בר יהודה שאמר "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום  שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" , או-אז אמר לו רבי חייא בר דפתי, שיש משהו חשוב אחר שצריך לעשות וזה לאכול בערב יום הכפורים. הוא סמך לכך דרשה – "כתיב 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב', וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין?! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" (ברכות ח'.). (דרשתו של רב חייא מופיעה בעוד שני מקומות בש"ס בדיוק באותה לשון – במסכת ראש-השנה דף ט. וכן במסכת יומא דף פ"א: ).

הפסוק אליו התייחס רבי חייא בדרשתו הוא מספר ויקרא (כ"ג, ל"ב) – "שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם". ולכאורה, לא היו צריכים את הדיוק של רב חייא, שהרי הפסוק מדבר 'מערב עד ערב' ולכאורה הדבר פשוט שמדובר במוצאי יום התשיעי? אלא אומרים בעלי התוס' במסכת ברכות [שם], שאי אפשר לדמות זאת למצוות 'אכילת מצות', ששם נאמר "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלומצות (שמות יב) הואיל ולאחר המילה "ערב" מופיעה מצוות אכילה "תאכלו", אולם לגבי יום הכפורים מצוות העינוי מופיעה לפני המילה "בערב" כנאמר "ועניתם…בתשעה לחודש בערב" ועל כן באה שאלתו ודרשתו של רבי חייא בר דפתי.

הדרשה הזו של רבי חייא בר דפתי נקבעה להלכה בשולחן ערוך (או"ח הלכות יום הכפורים סימן תר"ד סעיף א'): "מצוה לאכול בערב יו"כ ולהרבות בסעודה. הגה:  ואסור להתענות בו אפילו תענית חלום". עד כדי כך, שכל מי שאוכל בתשיעי נחשב לו כאלו צם יומיים, ביום התשיעי וביום העשירי.

פרשנים רבים ניסו להסביר ולהבין, כיצד מצוות האכילה בערב יום כיפור הופכת למצווה? עד כדי כך שנחשב הדבר כאילו צם יומיים!! נתחיל כמובן בדברי רש"י במסכת יומא (דף פא:) שמפרש – "כלומר: התקן עצמך בתשעה, שתוכל להתענות בעשרה, ומדאפקיה קרא בלשון עינוי, לומר לך: הרי הוא כאילו מתענה בתשעה". כוונת רש"י היא פיזיולוגית, דהיינו: כדי לצום עשרים וחמש  שעות ברציפות, צריך להכין את הגוף לכך ולהיערך בהתאם, כפי ה'מנהג' בימינו שלקראת הצום ערוצי הרדיו והעיתונים נותנים הדרכה ועצה כיצד להתמודד עם הצום. כך התורה נתנה לאדם את היום התשיעי להיערך לצום ונחשב לו הדבר כחלק מהצום עצמו.

בדרכו של רש"י הולך גם רבי יעקב בנו של הרא"ש (טור אורח חיים, הלכות יום הכפורים סימן תר"ד), שהסיבה היא כדי שיאגרו כוח לקראת הצום – "וציוום שיאכלו וישתו תחילה, כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי". הטור, שלא כדרכו, מביא משל יפה וסיפור מהמדרש כדי להסביר את רעיון האכילה – כמצוות המלך להתחזק לקראת הציווי העיקרי שהוא הצום:

"משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצווה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול וכן נוהגין להרבות בו בסעודה. ומביא במדרש מעשה בשוטר העיר, שאמר לעבדו: 'קנה לי דגים' ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו, עד שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט. בא העבד אל אדוניו וסיפר לו כל המאורע. שלח השוטר אחר החייט ואמר לו: 'מה מלאכתך?' אמר לו: 'חייט'. אמר לו: 'ולמה קנית דג שווה זהוב בה' זהובים ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי'? השיב לו: 'והיאך לא אקננו אפילו בי' כדי לאוכלו ביום כזה, שציוונו הקדוש ברוך הוא לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עונותינו!?' אמר לו: 'א"כ יפה עשית!' ופטרו והלך לשלום".

סברה הפוכה מזו מובאת בספר 'שבלי לקט' (ספר הלכה מהחשובים ביותר שכתבו רבי צדקיה בר אברהם הרופא ברומא במאה ה-13) – "יש לומר, שמפני שאוכל יפה בערב יום הכיפורים וביום הכיפורים מתענה קשה לו עינויו יותר" (סדר יום הכיפורים סימן ש"ז). כלומר, ככל שאדם אוכל יותר בערב יום כיפור, כך הצום קשה עליו יותר. לאחר סברה זו, מביא את דברי אחיו, שחכמים קבעו מצוות אכילה להוציא מדעת הצדוקים שהיו צמים יומיים וזה לשונו:

"ואחי ר' בנימין זצ"ל פי', כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו נתענה תשיעי ועשירי, להוציא מליבן של צדוקין שמתענין גם בתשיעי, לפי שלא ניתן הכתוב לידרש אלא לחכמים וחכמים דרשו עינוי זה שהוא באכילה ושתייה, אך שצריך להפסיק אכילתו מבעוד יום והרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי שמפסיק אכילתו מבעוד יום בעוד שהוא יום תשיעי עד שלא יכנס עשירי הרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי ולאו משום תוספות חול על קודש נקט לה, אלא להודיע שכך הדין שאוכל ושותה כל היום ואותה שעה קלה חשיבה לו כתענית שלם. והרי היום נחלק לשנים, כמו 'אך ביום הראשון תשביתו שאור וגו', שחציו אסור וחציו מותר".

בעניין זה, מיוחדים הם דבריו של האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי-אמת', רבי אברהם-אלתר, בנו של ה'שפת-אמת' שכתב בשנת תרע"ה – "ההכנה למצווה מעלה את האדם יותר מהמצווה. הבינה [ההבנה] תגדל מהמעשה, ישראל קודם חטא העגל הקדימו נעשה לנשמע, היינו שהיו יכולים להתקשר בציווי עוד קודם שנצטוו,…וכמו כן ביו"כ שישראל מתכפרים בו ונעשים כמלאכים, הרי הם מגיעים למדרגה הראשונה ויכולים להרגיש ג"כ קודם הציווי כמו שהיה קודם החטא". לדעת ה'אמרי-אמת', יש להכנה למצווה חשיבות עצומה, שמעצימה את החיבור של האדם למצווה. ואם ישאל השואל, מדוע אין מצוות הכנה מפורשת בכל מצוות התורה? – אלא לענ"ד, ציווי זה ניתן כהכנה ליום הכיפורים דווקא משום חשיבותו של יום יחיד זה בשנה, אולם בכל מצווה ישנה חשיבות גדולה להכנה ולחיבור השכלי לפני כן.

רבנו יונה ב'שערי-תשובה' טוען, שהיינו צריכים לעשות סעודה לכבוד יום הכפורים, שהרי זו שמחה גדולה שהקב"ה מכפר לנו על עוונותינו, אך מכיוון שזה יום צום, עושים את הסעודה ביום התשיעי, וזה לשונו:

"…בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצווה, כי יגדל וישגא מאד שכר השמחה על המצוות, כמו שנאמר…(דברים כ"ח, מ"ז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבו לקבוע סעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים".

לסיום נביא את הסברו הנפלא של רבי משה שטרנבוך שליט"א, שצום יום הכפורים שונה בתכלית משאר התעניות. בעוד שאר התעניות נועדו לצער את נפשו של האדם ולהביא אותו להרהור תשובה, הרי צום יום הכפורים מטרתו לשבות ממלאכה ולהידמות למלאכים שאינם אוכלים ושותים. ולכן המצווה הזו היא רק ביום הכפורים וזהו שאומרים חז"ל שיש מצווה לאכול לפני כן, כדי שלא נרגיש את צער העינוי ונהיה דומים למלאכים. ולענ"ד נראה להוסיף, שאנו עושים סעודת מצווה בשמחה גדולה לציין סיומם של ארבעים הימים מר"ח אלול ועד יום הכיפורים, שבהם עבדנו על עצמנו להשתפר ולהתקדם ונכנסים בשמחה ליום הכפורים, לא מתוך עצבות אלא בלב שמח וכפי שאנו מכריזים בפתיחת היום "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

גמר חתימה טובה לכל בית הישיבה