המסע מהר סיני לארץ ישראל - לפרשת בהעלותך ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

על-אף בקשותיו של משה-רבנו מיתרו חותנו לבוא איתם לארץ-ישראל ולהנחות ולהדריך אותם בדרך, יתרו מסרב בנימוקים שונים, כפי שעולה מדברי חז"ל ופרשני התורה ראשונים ואחרונים. הפסוקים עצמם לא מגלים לנו מה הסיבה האמיתית שבעטיה יתרו שלל את הבקשה והשאלה המסקרנת היא - האם בסוף הצטרף יתרו למסע לארץ? הדבר נתון למחלוקת ראשונים [ועיין מאמרנו "האם משה רבינו השתמש בטענת 'דבריי הוצאו מהקשרם'? - לפרשת בהעלותך].

ואכן, אנו נשארים ב'אכזבה' מסוימת מכך, שהכתוב אינו מגלה לנו מה באמת קרה ומותיר אותנו ברושם שיתרו סירב ולא נענה לבקשה.

ובמעבר חד, כנהוג לומר, הכתוב עובר לתיאור המסע לארץ ישראל –

"וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְקֹוָ֔ק דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְקֹוָ֜ק נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה" (י', ל"ג).

ולכאורה, היינו מצפים לתיאור מרגש וחגיגי, שהרי מתחילים להגשים את אחד היעדים החשובים ביותר, אם לא החשוב שבהם, לבוא לארצו של הקב"ה, לארצם של אבותיהם אברהם יצחק ויעקב. האם במקרה הכתוב לא נוקט לשון חגיגית, אלא רק מתאר 'סקירה טכנית' של מסע זה?

ראשית נשאל, האם מיקום הפסוק של תיאור ההליכה מהר סיני לארץ, שנכתב אחרי סירוב יתרו ללוות אותם ולהיות להם לעיניים, הוא במקרה? מה הכתוב רוצה לומר לנו בסיפור זה, כשהוא ממוקם דווקא כאן מיד אחרי הסירוב של יתרו?

יתכן, שהתורה רוצה מצד אחד לשבח את עם-ישראל, שלמרות סירובו של יתרו שוודאי גרם להם לחששות והרגשת פחד מהדרך שעתידים הם לעבור ואף להרהורים על עצם המסע הזה - השבח הגדול הוא, שאעפ"כ הם הלכו ולא 'סתם' הלכו [לדעת חלק מחז"ל והפרשנים] אלא עשו זאת ברציפות שלשה ימים, לילה ויום.

המדרש (ספרי זוטא, שם) מלמדנו, שאף אם היו מחשבות כאלה, זה לא פגם בנחישות שלהם לבוא לארץ, וזה מה שהכתוב רוצה לומר לנו, שעם-ישראל גמא מרחק הליכה בשלשה ימים פי כמה וכמה מהרגיל - וכל זה משום חיבתם לארץ. 

וזה לשון המדרש –

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים", וכי דרך שלשת ימים היה? והלא כבר נאמר אחד עשר יום מחורב!! (דברים א ב) מה אני מקיים דרך שלשת ימים אלא מלמד שהילכו באותו היום כדרך שהיו מהלכין בשלשת ימים שבכל יום היו מהלכין שנים עשר מיל ואותו היום הילכו שלשים וששה מיל. היה ר' שמעון אומר בוא וראה חיבתה של א"י כמה היא חביבה שכל מי שהוא הולך למלחמה הרי הוא רץ והולך כשהוא מגיע למלחמה הרי רגליו משתברות אבל ישראל  אינן כן אלא כשהיו קרובים לא"י היו רגליהם נושאות אותן ואומרין אלו לאלו אלו אנו נכנסין לא"י ...".

בהערת אגב, זכינו בדורנו לראות את גיבורי ישראל, כיוצאי מצרים דאז, רצים למלחמה להגן על מדינת ישראל וכשהגיעו לשדה הקרב המשיכו ונלחמו כאריות ולצערנו רבים גם שילמו בחייהם ואחרים נפצעו - ה' ישלח להם רפואה שלמה.

אחד מהגיבורים הללו, שסיפורו התפרסם השבוע בתחקיר על אירועי שמחת תורה תשפ"ד במושב יכיני, הוא סנ"צ ערן קלימי, שהיה הקצין הראשון שהגיע לזירה לאחר שיצא מביתו במושב תקומה כשלושה קילומטר מיכיני, לאחר שהבין במה מדובר.

בראיון השבוע ברדיו סנ"צ קלימי סיפר: "רצנו לכיוון השער וזיהינו מחבלים מוציאים שתי בחורות, כשהם מכוונים רובה קלאצ'ניקוב לראשן. החלטנו לפתוח אש לכיוון המחבלים, והם עזבו את החטופות וניהלו קרב". אחרי כחצי דקה, קלימי חטף כדור ראשון בכתף ימין אך המשיך להילחם. "המחבלים רצו פנימה לכיוון יכיני. הם המתינו מאחורי השער וזרקו מטענים ורימונים לעברנו", הוא משחזר. "מיהרנו לחטופות ושאלנו אותן. אז התחבר אלינו קצין ממגלן". קלימי ואנשיו המשיכו להילחם, ואז הוא חטף כדור נוסף בכתף שמאל ועדיין המשיך להילחם, למרות שהיו לקראת גמר תחמושת. "החלטנו לשחק עם המחבלים, לירות בבודדת כדי למשוך זמן". אחרי מספר דקות, חטף קלימי כדור נוסף ברגל שמאל, אך גם בשלב הזה לא התפנה. "המשכנו להחזיק את המחבלים כמה דקות עד שהגיע כוח", הוא מספר. "בשלב הזה יצאתי החוצה, לקחתי את הנשק שהיה ברכב של המחבלים, אותו החבאתי בשיחים, העמסנו את החטופות לאוטו ורק אז נסענו לבית החולים סורוקה".

חייל נוסף שסיפורו פורסם וריגש אומה שלמה הוא סגן-משנה אביחיל ראובן, חייל ממוצא אתיופי. אביחיל, שהוגדר נער בסיכון, נדד בארץ ונאבק כדי להתגייס לצבא, הצליח בסופו של דבר להגיע לתפקיד מפקד טירונים בצנחנים. בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, כשהבין שמשהו רע קורה, עלה על מדים שהיו עדיין רטובים מכביסה, לקח את הנשק, יצא מביתו שבקרית-מלאכי וניסה לתפוס טרמפים לכיוון דרום, אך אף אחד לא עצר לו ולכן החל לרוץ מביתו – כ-12 קילומטר (!!) - אל עבר העוטף. אביחיל חיסל מחבלים, פינה פצועים - והמשיך לכפר עזה ובארי בלחימה שנמשכה עד לפנות בוקר.

אז אחרי ההתרגשות מגיבורי ישראל, נחזור למדרש שהבאנו. רש"י לוקח את דברי המדרש, לא רק על עם-ישראל, אלא טוען ומוסיף שהמהירות הזו בשלשת ימים היה גם רצון ה', וזה לשונו של רש"י –

"דרך שלשת ימים - מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד".

עד כאן הצד היפה של תיאור התורה של המסע מהר סיני.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, מדגיש שהמסע המזורז הזה גרם מאידך לתלונות של משתתפי המסע, וזה לשונו –

"הלכו עד שלשת ימים, שלא חנו עד סוף שלשה. ומפני טורח הדרך. ויהי העם כמתאוננים. כמו שמצינו בפרשת פרה ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלהים ובמשה".

כמובן שזה לא מפתיע, כי הרי ללכת בחום המדבר עם זקנים וילדים יום ולילה, ברור שהדבר יוביל להתמרמרות. אמנם, אין אנו יודעים כמה התמרמרו וכמה התאוננו, אך ניתן בהחלט להבין זאת.

הריב"ש בספרו 'בכור שור' (רבי יוסף בכור שור מבעלי התו' הידוע כר"י בר יצחק, חי באוליאנס שבצרפת לפני כשמונה-מאות שנה, תלמידו של רבנו תם) מצנן קצת את ההתלהבות של אלו שרצו להוכיח את מסירות נפש של עם-ישראל ומצד שני את אלו שהתלוננו, ואומר שלא הלכו ברציפות שלשה ימים לילה ויום, כי הדבר לא ריאלי, ומביא את דברי הגמרא במסכת שבועות, בה אנו עוסקים בימים אלה במסגרת 'הדף היומי'. וזה לשונו –

"...הם הלכו שלשה ימים רצופין [-ולא בלילות] ובכל לילה היה הענן שוכן על הארון, שלא היו יכולין לילך שלשת ימים רצופין לילה ויום, כדאמרינן מסכת שבועות (כ"ה.) 'האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר'. ובבוקר היה הענן נוסע מעל [ה]ארון, והלוויים מתקנין נסיעתן קודם שיסעו [ה]מחנות, וזהו: נוסע לפניהם: לפי פשוטו, שהייתה נסיעת הארון לפניהם באותן ג' ימים. לתור להם מנוחה. שהענן מוליכן למקום שינוחו שם".

אם עד עכשיו התייחסנו לקשיים הפיזיים של המסע, שהיו בו צדדים הרואיים ומאידך למדנו על ההתמודדות הקשה בדרך והניסים שהיו להם, ברם ידועים דברי חז"ל בגמרא (שבת קט"ז.) –

"ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'...".

ומסביר רש"י (שם) במה נחשב ששבו מאחרי ה' –

"שבתוך שלשה ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא".

'בעלי התוספות' במקום (ד"ה 'פורענות ראשונה') חולקים על רש"י ומסבירים את דברי רבי חמא בר חנינא בצורה אחרת, הרבה יותר כואבת וקשה...וזה לשונם –

"פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר ואומר ר"י דאין נ"ל כן אלא פורענות ראשונה...ויסעו -שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני ...".

כמובן, שמסקרן להבין מדוע עם-ישראל ברח מהר סיני - ולא 'סתם' ברח אלא התיאור הוא כמו שתינוק ברגע שאפשר לו או ברגע שמודיעים לו שהסתיימו הלימודים ובודאי אם קצרו לו אותם, הוא רץ מהר הביתה, אולי מחשש שמאן-דהו יתחרט על 'השחרור המוקדם', ובכלל כמה שיותר להתרחק מהמקום שכדי לחנך אותו בא אליו בדרישות ולא נותן לו לעשות מה שרוצה. וכך אמנם מנמק ה'כלי יקר' בפרשתנו –

"לכך ברחו להם מיראה פן יוסיף להם מצוות".

אם נחבר זאת למשל, הרי התינוק חושש שיוסיפו לו שעורי בית וכדומה או מטלות אחרות...

כל מי שמצוי בעולם החינוך יודע, שמשקיעים הרבה הסברה והדרכה, שבתום השיעור האחרון לפני שהולכים הביתה ירימו התלמידים כסאות כדי שהמנקים לא יצטרכו להרים כל-כך הרבה כסאות, ואני יכול להעיד שבהסברה והדרכה נכונה התלמידים לומדים להתאפק ולהתאזר בסבלנות ולא 'לטוס' מבית הספר. והמילה 'כתינוק' לאו דווקא אלא גם נערים בוגרים צריכים הדרכה ומחמאות ופרסים וכדומה.

ה'כלי יקר' טוען, שהכתוב רוצה לומר לנו –

"...ראה כמה הם כפויי טובה כי אף בזמן המרד הזה, ארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה. המה מרדו במספר שלושת ימים וארון ברית ה' מיטיב עמהם במספר שלושת ימים".

אם נחזור שוב למשל התינוק, הרי אל להם להורים ולמורים להפסיק לתת ולעזור, כי בגיל הצעיר יש צורך להתאזר בסבלנות וחזקה שדברים שיוצאים מן הלב נכנסים ללב, למרות תחושת כפיות-הטובה. בעל 'הכתב והקבלה כותב על הפסוק 'לתור להם מנוחה'  -

"...לסדר ולתקן להם מקום ישר לנוח בו שתנוח כל המחנה בתכונה אחת ישרה ומסודרת, שלא ינוחו קצתם בעמק וקצתם בהרים וגבעות, והוא תקון מקום חניית המחנה, כעין תכין לך הדרך (שופטים י"ט ג')" - עד כדי כך הייתה הדאגה.

ה'כלי יקר' מביא דעה אחרת, שרואה את ענין כפיות טובה בצורה יותר מחמירה, אך גם לדעה זו משאירים מקום לתקווה, וזה לשונו שם בהמשך –

"דבר אחר לפי שכתוב במגילת סתרים אם תעזבני יום יומים אעזבך (ספרי עקב יא כב) משל לשנים שהולכין זה מזה זה הולך מיל למזרח וזה למערב נמצא שהם רחוקים זה מזה שני מילין, כך אמר הכתוב כי המה נסעו מאחרי ה' ונזורו אחור דרך שלושת ימים מן השכינה ולעומת זה גם ארון ברית ה' נוסע לפניהם להתרחק מהם דרך שלושת ימים נמצא ריחוק דרך ששה ימים ביניהם כדי לתור להם מנוחה מן המצוות אשר מאסו בהם.

רבי אפרים מלונצי'ץ, כדרשן בחסד עליון, הירבה להעביר ביקורת על הנהגות שליליות, כולל של אנשים עשירים ומיוחסים, ולא חת וחשש מאף אחד. חלק מדרשותיו אנו מוצאים בפירושו על התורה ה'כלי יקר', פירוש המשלב פשט רמז ומוסר.

גם בהמשך דבריו כותב ה'כלי יקר' דברי ביקורות חריפים, וזה לשונו –

"ובזמן שישראל בורחין מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר הרי הם כנו"ן דג הפוך הפורש ממקום חיותו ופונה פניו אל השפה ולחוץ כך ישראל פנו פניהם מן ארון ברית ה' ממקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה כי הפכה פניה מן פסוק ויהי בנסוע הארון ופניה אל תיבת המחנה רמז אל הזמן שישראל נסוגו אחור מן ארון ברית ה' ופניהם אל המחנה היינו אל העם, כי לאהבת עניני העולם הזה אשר בני המחנה מסגלים בהם, וכדי למצוא חן בעיני המחנה הוא פונה עורף אל השכינה ופונה כל מגמת מעשיו כדי שיהיה אדם חשוב במחנה או שר ונגיד עליהם. וזהו עיקר החטא בינינו המסבב אריכות הגלות, כי ברובם כן פנו פניהם מן ארון ברית ה' אל המחנה עד שאפילו כל כשרון המעשה מתורה ומצוות אינן עושין לשמה כי אם כדי להתהדר בהם בפני הבריות למצוא חן בעיניהם "

דברי זכות על הבריחה מהר סיני, כותב הרב פנחס בן צבי הירש, שחי לפני כמאתיים-וחמישים שנה, בספרו 'פנים יפות' הכתוב בסגנון חסידי, שהסיבה לריחוק היא אי-היכולת להכיל את הקדושה, וזה לשונו –

"...דהיינו שנפלו מן המעלה שהיה להם בהר ה', ויש להבין ... שבחמישים יום משהוקם המשכן עד עשרים באייר עלו בכל יום בחמישים שערי קדושה כמו שהיה ביציאת מצרים עד מתן תורה  וע"י כן זכו להיות השכינה הולכת עמהם בדרך...ואחר שנסעו ירדו בשלשה ימים ממעלה שהיה להם בהר ה', לכך הוצרכה השכינה להרחיק מהם דרך שלשת ימים כדי שיוכלו לסבול הקדושה, וכשנחה השכינה והם התחילו להתקרב לא היו יכולים לסבול, לכך כתיב ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה היינו באותו קצה שנתקרב למקום השכינה...".

ברור לנו, שמסע מעין זה יש בו קושי פיזי גדול, ואם כן אז כיצד בכל אופן עוברים אותו?

על כך מדייק הרש"ר הירש בכתוב, שהם שאבו עידוד בגלל שהארון הלך לפניהם –

"לא נאמר: ויסעו שלשת ימים, אלא: דרך שלשת ימים; והרי כאן רמז לקשיים ולמאמצים הכרוכים ב"דרך שלשת הימים". אולם וארון ברית - ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים: בכל אותה דרך שלושת הימים היה לנגד עיניהם ארון ברית ה', והוא נסע לפניהם - לתור להם מנוחה; ומראה הארון קיים בליבם את הרעננות ואת השמחה של הליכה אחרי ה'. וכן וענן ה' עליהם: ענן ה', שהיה עליהם בעקרם מן המחנה ובנסעם ממקום למקום, הוא שהבטיחם בשמירת ה' המלווה אותם בכל מסעיהם".

על כך משבח אותם הנביא "לכתך אחרי במדבר" ואנו תפילה, שגם במסע המטלטל שעם-ישראל ממשיך ועובר בשנים האחרונות, גם לאחר הקמת מדינת ישראל ובוודאי לאחר הטבח הנורא ב'שמחת תורה' תשפ"ד, נסתכל על אותם גיבורים וקדושים שהולכים לפני המחנה ונותנים מעצמם כדי שעם-ישראל ינצח במסע הזה של ישיבה בשלווה בארצנו ובמולדתנו!

שבת שלום ובשורות טובות לכל עם-ישראל!