הלוחמים – לפרשת שופטים ה'תשפ'ה

הרב משה-צבי וקסלר

מלחמה הינו מצב של מציאות מורכבת עם כללים שונים מהחיים הרגילים, כאשר כל איש יושב תחת גפנו ותחת תאנתו. כללי המלחמה שונים גם בצד המוסרי וגם בצד ההלכתי, שהרי המציאות שכדי להגן על עצמך אתה צריך להרוג וליטול חיים של האויבים שלך, הוא לא מצב 'נורמלי'. כמו-כן, עלולים להיווצר מצבים קיצוניים גם מבחינה אישית לאנשים שאינם מורגלים במלחמות, גם עקב העובדה שבעם-ישראל לא היה אף פעם צבא מקצועי שהוקם על ידי שכירי-חרב, אלא הלוחמים היו כל מי שהיה ראוי ומסוגל להילחם ומי שהתורה לא פטרה אותו היה מחויב לצאת - וכל זה ב'מלחמת הרשות' אבל ב'מלחמת מצווה', אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה היו יוצאים.

היות והלוחמים היו תמיד כמין 'פסיפס' של החברה היהודית ולא רק גיבורי חיל מקצועיים, לכן התורה בפרשתנו מדברת על הצורך בהכנה ובהסברה ובעידוד ללוחמים ולכן פונה בלשון יחיד לכל אחד ואחד. הציווי היה לתת מודע לרגש של האנשים, בתביעה שלא לפחד מכך שהאויבים רבים הם ויש להם כלי מלחמה רבים יותר, מציאות שאותה עם-ישראל מכיר לכל אורך ההיסטוריה. יש צורך להזכיר לעם שהוא תחת ההשגחה הפרטית המיוחדת של הקב"ה.

"כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְקֹוָ֤ק אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם"

היה תפקיד מיוחד בצבא היהודי, אדם שתפקידו לדבר אל העם. הוא היה 'משדר' לעם ולאו דווקא בצורה של שאלות ותשובות כמסיבת עיתונאים, כשלפעמים עצם השאלות עלולות לגרום למורך-לב, אלא היה מעודד ומביא את דבר ה' ללוחמים. וזה היה הכהן משוח מלחמה, שנמשח בשמן הקודש באופן מיוחד לצורך תפקידו –

"וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם:(ג) וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם:(ד) כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם".

השפה שהיה מדבר עם העם היה ב'לשון-הקודש', כדי שהאנשים יתחברו אליו ויבינו את דבריו.

פטור מלחימה

תפקיד נוסף היה במטכ"ל היהודי של פעם - שוטרים שתפקידם היה לשחרר אנשים מהמלחמה בדגש על 'מלחמת רשות'.

ברם, כשרואים את הרשימה עומדים אנו פעורי-פה, כאשר את מיטב הצעירים היכולים להילחם אותם השוטרים פטרו. לדוגמא: אנשים שבנו בית חדש ולא חנכו אותו עדיין, פטרו אותם מלהילחם. הנימוק גם הוא מפתיע –

"מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ".

מפתיע עוד יותר, שלא רק בית מגורים היה סיבת הפטור, אלא לדעת חז"ל (סוטה ח', ב') גם חקלאים שהיו בונים מבנים לצורך בעלי החיים שלהם, או מבנים לתבן או לעצים, פטרו אותו מלהילחם - ולא רק מי שבנה, אלא גם מי שקנה מבנים אלו או ירש או קיבל במתנה. סיבת הפטור למי שנטע כרם ולא חיללו דומה לבונה בית ואין ספק שגם אדם זה צעיר ובריא –

"וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ".

גם כאן המשנה במסכת סוטה מרחיבה את הפטור למי שירש ומי שקנה כרם.

והפטור הרביעי הוא לאדם שאירס אישה ועדיין לא נשא אותה ואין ספק שגם פה מדובר באדם צעיר שמתחיל את חייו ואף הוא פטור מהמלחמה –

"וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה".

במשנה (שם) מרחיבים גם פטור זה גם לאדם שמארס אפילו אלמנה ולא רק בחורה בתולה, אלא בין צעירה ובין מבוגרת - גם הוא פטור.

ובסוף, אחרי רשימת ה'פטורים' לאנשים שהיו באמצע משהו חשוב מאוד בחייהם השוטרים מודיעים על הפטור האחרון לאותם אנשים שפוחדים להילחם, שהם עלולים ליצור מורך לב אצל שאר הלוחמים –

"וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ".

בוודאי אנו תמהים - אז מי נשאר להילחם?? אכן, זו שאלה קשה.

יש כאן שתי אמירות חשובות להאיר. האחת, מדובר על 'מלחמת הרשות' ולא 'מלחמת מצווה'.

דבר נוסף, אם חשבנו שאנשים אלה הולכים הביתה אז טעינו! המשנה (שם) אומרת, שאנשים אלו אמנם לא יילחמו בקו הראשון של הלחימה ובמקום זאת יתפקדו של תקן של 'תומכי לחימה', או בלשון המשנה –

"כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים".

תכונת הלוחם

עד כאן הפטורים. לגבי מי שנבחר להילחם, השוטרים היו אלה הקובעים מי יהיו המפקדים שיעמדו בראש הלוחמים.

על פי מה קבעו זאת? האם לפי יכולת המנהיגות שלהם? אולי...

ברם, נראה שמדובר באנשים מבוגרים ושקולים, שיראת שמים היא התכונה המרכזית אצלם –

"וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם".

נשים לב, שכבר אז חז"ל אבחנו את התכונה שעם-ישראל ניחן בה והיא אחת משלוש התכונות של עמנו – הרחמנות!

כך נכתב ב'ילקוט שמעוני' (ירמיהו רמז קנ"ה) –

"שלשה סימנים יש באומה זו ביישנים רחמנים וגומלי חסדים.

עם כל המעלה שיש בתכונה זו של רחמנות, בזמן מלחמה זה דבר שפוגע בנו. וזה לשון המשנה (סוטה פרק ח', משנה א') ועל כך היה מזהיר אותם משוח המלחמה –

"שמע ישראל וגו' על אויביכם ולא על אחיכם לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמה שנאמר (ד"ה ב' כ"ח) ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון. על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם".

משוח מלחמה חייב לתת להם דוגמא, כדי לשכנעם שהאויבים הם לא כמו אחיהם! - טעות שגם עתה סובלים אנו מכך. אנו נחשפים בחודש האחרון לקמפיין בלתי נתפס, של יהודים שדואגים ומודאגים וליבם נשבר מרחמים על אויב מר ואכזרי כחמאס שפוגע בעצמו בילדים שלו ובאוכלוסייה העוינת שסביבו, אוכלוסייה שתמכה ועודדה וגיבתה את מעשי הרצח והאונס והביזה בחג שמחת תורה תשפ"ד, אוכלוסייה שאינה משתפת פעולה ואינה מסגירה את מיקומי החטופים.

באחדותנו נצחוננו

זוית נוספת בנוגע לזהות הלוחמים, כתבתי במאמר "על המלחמות". במאמר זה התייחסנו למספר נושאים בנושא המלחמה על פי תורתנו הקדושה ובהדרכתם של חז"ל.

ברור שהאג'נדה העיקרית של הצבא צריכה להיות ניצחון. שום ערך אחר לא דוחה את השאיפה לניצחון על האויב ועל כן פותחת התורה בלשון יחיד - "כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ" - לומר לנו, שהמחויבות והאחריות  להילחם ולדאוג לניצחון תלויה בכל אחד מישראל ואף אחד אינו רשאי להטיל זאת על זולתו. הבאנו את דברי רבי משה אלשיך ולדעתו התורה רוצה ללמד אותנו, שהאחדות היא תנאי לניצחון וזה לשונו –

"כי כל תוקף ניצחון המלחמה תלוי באחדות ישראל, כי בהיותם לאחדים [=מאוחדים] נפול תיפול חתת ה' על כל אויביהם עד בלתי השאיר להם שריד. וזהו אומרו כי תצא כלומר באחדות אחד אשר יצדק בך לשון תצא ולא מלת תצאו".

לדעת האלשיך הקדוש, אם יש אחדות אין צורך בדברי הכהן המשוח אותו התורה מצווה למנות, משום שכל תפקידו בדברי העידוד לעם הוא ליצור אחדות בעם וכך ממשיך ומבאר –

"...והנה בהיותכם לאחדים...מבלי אזהרת כהן משוח מלחמה תנצחו. אך והיה 'כקרבכם' בפירוד מה, לשון רבים, אז ליחדם [=לאחדם] ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם 'שמע ישראל' לשון יחיד. ולא יאמר שמעו לשון רבים, אומר אם תרצו לנצח התאחדו..".

וממשיך האלשיך לומר לנו, כי אם ישנה אחדות בעם ישראל, אזי הקב"ה כביכול יהיה עמו במלחמה –

"...על ידי אחדותך תזכה יהיה ה' בעצמו עמך ולא מלאך" -  כפי שהיה כשהקב"ה הוציא אותנו ממצרים - "...לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְקֹוָ֤ק אֱלֹקֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם".

נתפלל לבורא עולם עם תחילת חודש הרחמים והסליחות, שרוח האחדות תשרה בתוכנו ובכך נזכה בע"ה לשלום וכל אויבנו יכשלו ויפולו ואנחנו נקום ונתעודד!

שבת שלום וברכת הצלחה לשבים לבתי המדרש ולבתי הספר!