"על המלחמות" – לפרשת שופטים

לאחרונה שהיתי בעיירה שוויצרית קטנה וציורית בשם ווילאר. עיירה זו  סמוכה מאוד לעיר מונטרה, שבה לימדתי לפני שנים רבות בישיבת "עץ חיים" כשליח של הסוכנות היהודית. במשך שלש שנות שהותי במונטרה, יצא לי לבקר רבות עם תלמידיי בעיירה הקטנה ווילאר. בימים ההם הייתה אווירה חיובית ואהדה גדולה כלפי מדינת ישראל ולכל דבר שקשור ליהדות. לתדהמתי, בביקורי האחרון שמתי לב, שבחלון הראווה של אחת החנויות הוצג מיצג אומנתי ובין המוצגים היה שם דגל ישראל אשר עוטף כלי ירייה גדול. במבט ראשון לא כל כך הבנתי מה משמעות המוצג הזה ובתמימותי ומתוך מה שהייתי רגיל בימים ההם חשבתי, שהאמן רוצה לשבח את העם היהודי על כך, שאחרי אלפיים שנות גלות יש לעם את היכולת להגן על עצמו. ברם, לאחר כמה דקות של התבוננות הבנתי לצערי הרב, שהמיצג הזה כוונתו אנטישמית, המציג את ישראל כמדינה אלימה ואת דגלה וסמלה כמדינת  מלחמה. היות והחנות הייתה סגורה לא יצא לי להגיב על מיצג חמור זה.

בפרשתנו אנו קוראים ולומדים על מציאות המלחמה. לצערנו, רק לעתיד לבוא נזכה לכך ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", אולם המלחמות מלוות את העולם מאז קיומו ולצערנו יימשכו עד ביאת המשיח. על כן תורתנו תורת חיים אמתית, שאיננה מתיימרת להיות 'צמחונית' ולהציג מיצג שווא של פציפיזם מנותק מהמציאות, אלא מתייחסת למלחמה כמציאות החיים, שממנה נגזרות הנהגות, הדרכות והלכות הנוגעות לניצחון במלחמה ולמוסר המלחמה.

פרק שלם (פרק כ') מקדישה התורה בפרשתנו לנושא המלחמה. הרמב"ן מאיר את עינינו ומגדיר את המלחמה כמצווה חדשה. עד הכניסה לארץ, עם-ישראל לא היה צריך להילחם ועתה נשתנו הנסיבות – "זו מצוה מחודשת, אמרה להם עתה בבואם במלחמות" (פרק כ', פסוק א').

הרש"ר הירש מסביר, מדוע פרשת המלחמה נאמרה דווקא כאן בפרשתנו וזה לשונו:

"הפרק הקודם סיים בהלכות עדות שהן הבסיס לכל עשיית חוק ומשפט, ובכך הושלמו המצוות על ההנהגה הפנימית של המדינה. אליהן נוספות עתה הלכות שונות עלפעולות המדינה כלפי חוץ. פסוקים א – ט דנים בגיוס הצבא בעת מלחמה, והם מורים כיצד ייערך העם על נשקו לפעולות המלחמה. פסוקים י – כ מתארים אחר כך את ההתנהגות בשעת המלחמה עצמה".

תורת ישראל בעיקרה היא תורת הכלל והממלכתיות ועל כן אלו שמדברים על הפרדתה מהמדינה, כאילו תורת ישראל עוסקת רק במצוות פרטיות ואישיות, מעוותים את תורתנו הקדושה אשר מדריכה אותנו בהלכות מדינה.

במאמרנו נתייחס למספר נושאים בנושא המלחמה על פי תורת ישראל  ובהדרכתם של חז"ל.  ברור שהאג'נדה העיקרית של הצבא צריכה להיות  ניצחון. שום ערך אחר לא דוחה את השאיפה לניצחון על האויב. על כן פותחת התורה בלשון יחיד – "כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ" – לומר לנו, שהמחויבות והאחריות  להילחם ולדאוג לניצחון תלויה בכל אחד מישראל ואף אחד אינו רשאי להטיל זאת על זולתו.

לשון היחיד מלמדת אותנו על פי מה שדרש רבי משה אלשיך (תלמידו של מרן רבי יוסף קארו, אשר זכה לאריכות ימים [1506-1600] ומקום מנוחתו בצפת).  לדעתו, התורה רוצה ללמד אותנו, שהאחדות היא תנאי לניצחון וזה לשונו:

"כי כל תוקף ניצחון המלחמה תלוי באחדות ישראל, כי בהיותם לאחדים [=מאוחדים] נפול תיפול חתת ה' על כל אויביהם עד בלתי השאיר להם שריד. וזהו אומרו כי תצאכלומר באחדות אחד אשר יצדק בך לשון תצא ולא מלת תצאו".

לדעת האלשיך הקדוש, אם יש אחדות אין צורך בדברי הכהן המשוח אותו התורה מצווה למנות, משום שכל תפקידו בדברי העידוד לעם הוא ליצור אחדות בעם וכך ממשיך ומבאר:

"…והנה בהיותכם לאחדים…מבלי אזהרת כהן משוח מלחמה תנצחו. אך והיה 'כקרבכם' בפירוד מה, לשון רבים, אז ליחדם [=לאחדם] ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם 'שמע ישראל' לשון יחיד. ולא יאמר שמעו לשון רבים, אומר אם תרצו לנצח התאחדו..".

וממשיך האלשיך לומר לנו, כי אם ישנה אחדות בעם ישראל, אזי הקב"ה כביכול יהיה עמו במלחמה – "…על ידי אחדותך תזכה יהיה ה' בעצמו עמך ולא מלאך" –  כפי שהיה כשהקב"ה הוציא אותנו ממצרים – "…לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְקֹוָ֤ק אֱלֹקֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם".

חז"ל ורש"י במקום מסבים את תשומת לבנו, שהניצחון במלחמה תלוי בעוד גורם משמעותי והוא חברה צודקת המקיימת ערכי משפט וצדק, חברה הנקייה משחיתות בלתי מנוצחת במלחמה. זה לשון רש"י בפירושו השני (פרק כ', א'):

"סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך…אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי".

ולכאורה, מה הקשר בין עשיית צדק ומשפט לניצחון במלחמה? הצבא צריך לדעת להילחם וזהו!

אלא, מלמד אותנו רש"י בשם חז"ל, שהצבא הוא בבואה של החברה האזרחית. שחיתות וחוסר צדק מקרינים על התנהלות הצבא.  אין לפרש את דברי חז"ל, שזה כביכול עונש – אם לא נוהגים ביושר אז תפסידו במלחמה – אלא זו תוצאה של חברה מושחתת.

וכפי שהאחדות חשובה לישראל, כך האחדות של אומות העולם הנלחמים נגד ישראל מסוכנת להם. על כן מעיר ה'כלי יקר', שהקב"ה ידאג שאויבי ישראל יתחלקו וייפרדו אחד מהאחר, גם אם מתחילים כמאוחדים נגד ישראל –

"הקדוש ברוך הוא עושה עם ישראל [נס], שאף על פי שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מכל מקום כקרבכם אל המלחמה ..ישלח ה' בהם את המהומה ויפרדו איש מעל אחיו ותהיה חרב איש ברעהו. כמו שנאמר (דברים כח ז) בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך, לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת וביני ביני ישלח ה' בהם המהומה להיות חלק לבם עד שכל שבע אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו כמו שנאמר (תהלים כא יג) כי תשיתמו שכם וגו' דהיינו לחלקם לחלקים" [ ויש לציין שלשמחתנו רואים זאת גם היום אצל אויבנו המוסלמים שחרב איש ברעהו].

אחת החולשות הנודעות של עם ישראל כבר זיהה דוד המלך, כפי שמספר לנו בילקוט שמעוני (פרשת וירא המתחיל ברמז פ"ב):

"אמר דוד: ג' סימנין יש באומה זו – רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים".

תכונות אלו, הטבועות בד.נ.א של עמנו, הן ברכה גדולה המעידה על רמה גבוהה של רגישות אנושית, אבל בעידן של מלחמה תכונות אלו יכולות להיות מסוכנות  ועל כך מזהירה אותנו התורה לפי הדרכתם של חז"ל המובאים כאן ברש"י –

"על אויבך – יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך".

חז"ל מדייקים זאת מהצורך של התורה להדגיש לנו, שאתה יוצא למלחמה על אויבך, זה לא מלחמת אזרחים חלילה שלמרות שהיא נוראית אבל עם ישראל בבסיסו הוא רחמן מה שאין כן האויבים שלנו. המשנה במסכת סוטה מבארת את דברי הפסוק ואומרת, מה כהן משוח מלחמה שהיה דמות מופת, אומר לעם –

"על אויביכם ולא על אחיכם – לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם…וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון – על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם" (סוטה פרק ח').

המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הבושה פרק א') מסביר, מנין שאב עם ישראל תכונות אלו ואומר:

"…ויש לך לדעת מה שאלו ג' סימנים הם באומה הישראלית, כי ירשו אלו ג' סימנים מן האבות, כי בא להם מדת הרחמים, מן יעקב שמדתו מדת הרחמים שכך כתיב אצלו (בראשית מ"ג) ואל שדי יתן לכם רחמים, וכן ירשו מדת הבושה מן יצחק שהרי מדת הבושה הוא מדת היראה וכדכתיב למען תהיה יראת ה' על פניכם, וזהו מדת יצחק כי מדתו מדת היראה כדכתיב (שם ל"א) ופחד יצחק היה לי, (שם) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, גמילות חסדים מן אברהם דכתיב אצלו (שם י"ח) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו' ".

לצערנו, גם היום יש לא מעט אנשים, המתבלבלים בין אוהב לאויב ולא הפנימו את דברי חז"ל (קהלת רבה ז' ט"ז שוחר טוב ז') – "כל המרחם על האכזרים בסוף נעשה אכזר על הרחמנים". גם היום יש הרוצים להפחיד את עמנו ומזהירים אותנו מכוחו העצום של האויב. על זה אומרת לנו התורה – אולי בעיניכם יש להם עוצמה מספרית, אבל הקב"ה הוכיח לנו בעבר, שלא הכמות קובעת אלא האיכות –

"סוס ורכב – בעיני כולם כסוס אחד, וכן הוא אומר (שופטים ו, טז) והכית את מדין כאיש אחד. עם רב ממך – בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב". אין זו שחצנות אלא מציאות אמיתית, שהרי הרוב לא היה עמנו אף פעם, כפי שמעיד  עלינו הכתוב – "לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְקֹוָ֛ק בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים" (דברים פרק ז', פסוק ז').

התורה הבינה, שכלי המלחמה עם כל חשיבותם בפרט בימינו, כמו כלי טיס, טנקים, טילים וכדו', מה שחשוב יותר זה מורל הלוחמים ועל כן התורה ציותה למנות אדם, שנחשב כאיש חשוב ותהיה לו השפעה ותפקידו לנסוך בטחון ואמונה בעם –

"וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם: וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־ תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם: כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם".

זו אחת ההוראות, הנראות לכאורה כהפוכה מההיגיון הנורמטיבי של דאגה לצבא חזק וצעיר. הרי התורה מצווה על שחרור מיטב הלוחמים מלקחת חלק בארגון הצבא. כפי שבימינו מגייסים  למלחמה את הטובים ביותר ואת הצעירים להטיס כלי טיס מתקדמים ולכל כלי המלחמה שבשדה הקרב בימינו, גם למלחמות והקרבות בעבר היו נחוצים כוחות. והנה, התורה פוטרת דווקא אותם מלצאת למלחמה, מי שהתחילו את חייהם בבניית בית, או בהקמת משפחה וכו'. מי שפיקח ודאג לבצוע השחרורים הם השוטרים –

"(ה) וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ:(ו) וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ:(ז) וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה:(ח) וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ:(ט) וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם".

מה הייתה הסיבה לשחרור האנשים האלו? יש הטוענים, כמו רבי יוסף בכור שור (מבעלי התוס' הידוע כריב"ש), שהתורה נתנה ממד פסיכולוגי למלחמה ועצם הדבר  שהאויב רואה שהצבא מרשה לעצמו לשחרר לוחמים צעירים, סימן שהוא בטוח וחזק בניצחונו וזה גם נוטע בטחון בלוחמים עצמם, שמפגינים בכך שאינם מפחדים מהאויב. וכך הוא כותב:

"לא תירא מהם: אלא תשיב בוני – בתים, ונוטעי – כרמים, ולוקחי אשה – חדשה, ורך – הלבב, ואל תאמר יתמעטו הגייסות".

יתכן לפרש את דברי הריב"ש כפי שכתב בפירוש רבנו בחיי, שהפעולה הזו מכוונת כלפי פנים להגביר את האמונה בקב"ה ולא לירא מבשר ודם וזה לשונו:

"לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך. וראוי שתגבר יראת הש"י על יראת העם. והוסיף עוד: אל תיראו ואל תחפזו, כי כל הירא מבשר ודם כאלו שוכח הש"י, שכן אמר הנביא: (ישעיה נא, יב – יג) "מי את ותיראי מאנוש ימות וגו', ותשכח ה' עושך", ואמר שלמה ע"ה: (משלי כט, כד) "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב"…".

גישה מיוחדת ומודרנית אנו מוצאים במדרש תנאים –

"מפני מה נאמרו כל הדברים האלו [שחרור האנשים מהמלחמה] ?שלא יהיו ערי ישראל נשמות דברי רבי".

המדרש בתפיסה הוליסטית מבין, שמלחמה אינה רק בחזית וצריכה להיות חלוקה נכונה של משאבים וכח אדם. אם העורף יהיה חלש מאוד גם כלכלית וגם מורלית, אם יהיה שומם והחיים ייפסקו שם, הדבר מהווה סכנה לישובים היהודיים שיהיו נוחים לכיבוש ולהתפרקות ולכן צריך שבעורף יהיו אנשים צעירים שזה עתה החלו את חייהם.

גישה נוספת, השמה את הערכים גם בזמן מלחמה היא, שחשוב לחוס על כבוד האדם והיות ואנו מעוניינים להחזיר את מי שעלול לזרוע פחד ודמורליזציה במלחמה, אם מפני שמפחד פחד טבעי, או מרגיש שהוא אינו זכאי להינצל במלחמה עקב עברות שבידו, אנו דואגים להחזירו במסווה של דבר חיובי. ואלו דברי רבן יוחנן בן זכאי במדרש שם:

"בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות מפני הירא ורך הלבב כשיהא חוזר יאמרו שמא בית בנה שמא כרם נטע שמא אישה ארש…".

יש הטוענים, שאיך ננצח בזמננו, שלדאבון לבנו לא כל עם ישראל מדקדק בתורה ובמצוות ואיך הקב"ה ילחם לצידנו במלחמות הרבות שנחשפנו אליהם עם שובנו לארצנו ומה שעתיד  לקרות לנו חלילה בעתיד… לטענות אלו כדאי להביא את דברי רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל  המשך חכמה בפרשתנו, המסתמך על חז"ל בירושלמי:

"לא תירא מהם כי ה' וכו' המעלך מארץ מצרים. פירושו על פי דברי הירושלמי ריש פאה (א, א): דורו של דוד, כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיה בהם דילטורין היו נופלים במלחמה וכו'. אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים. וזה בעת שהעלן מארץ מצרים היו עובדי ע"ז, כמפורש יחזקאל כ, ח "ואת גלולי מצרים לא עזבו". ולא היה בהם דילטורין, כמבואר במכילתא פרשת בא. וזה שאמר, שאף אם אתה נמוך במדרגה כמו שהעלוך ממצרים, לא תירא מהם" (פרק כ', פסוק א').

בוודאי דורנו צריך הרבה תיקון, אולם ב"ה איננו עובדים עבודה זרה חלילה ואין לך כמעט אחד מישראל שלא נימול והצבא במהותו צבא שומר שבת, המזון המוגש בו כשר, כמעט כל דלת בצבא מתפארת במזוזה, רבנים צבאיים מלמדים תורה ועוד ועוד. האם דורנו לא זכאי חלילה לסייעתא דשמיא גדולה?! ואכן, בדור זה של 'אתחלתא דגאולה' אנו רואים נסים יום יום ומתפללים ומתחננים לקב"ה, שיפטור אותנו מצרות אויבינו באופן מוחלט, אמן כן יהי רצון.

נתעודד בדברי הרב קוק זצ"ל בספרו אורות, במאמר על מלחמת העולם הראשונה ועל מלחמה בכלל –

"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח…הרשעים נכחדים מן העולם…וקול התור נשמע בארצנו, היחידים הנספים בלא משפט שבתוך שטף המהפכה של המלחמה יש בה ממיתת צדיקים מכפרת…" (עמ' י"ג עי"ש בהרחבה).

פרשת שופטים נקראת כל שנה בחודש אלול ורבים הפרשנים שמחברים נושאים רבים בפרשה לימי הסליחות והרחמים. בדרך זו הולך גם אור-החיים הקדוש, שמפרש את כל פרשת המלחמה כרמז למלחמת היצר –

"כי תצא למלחמה וגו'. אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה".

אור החיים מונה שני קשיים במלחמה הזו – האחת, שאין לו את הכישורים להתמודד עם אותם יצרים רעים, שהם יודעים לנהל מלחמה מול היצר הטוב של האדם בכל מיני תחבולות ופיתויים. כל מיני מחשבות של היתרים ותירוצים שצריך להתמודד מולם; והשנית, שהאיסורים וההגבלות שהתורה דורשת מהאדם כדי שיהיה זך וטהור מקיפים את כל חיי האדם והאויב הזה, שהוא יצר האדם, תוקף אותו מלפנים ומאחור וגם אם הצליח להתמודד עם אתגר אחד הוא ניצב בפני משימה חדשה.

הדרך להצלחה בהתמודדות מול הפיתויים היא לנהל מלחמה כמו במלחמה ולצאת למלחמה. לא לחכות שהמלחמה תגיע אליך – "כי תצא למלחמה". אל תיתן לו מקום הכי קטן אצלך. ועוד, הקב"ה אומר לאדם – תפתח פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לך פתח כפתחו של אולם – הוי אומר: יש סייעתא דשמיא לכל מי שלא נכנע אלא נלחם בחולשות ובקשיים שלו ואינו מוותר.

עם תחילת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, נברך את הרמי"ם, המורים והמורות וכמובן את תלמידינו היקרים והוריהם בברכת שנה טובה, שנה שבה כולנו נעלה ונתעלה ונזכה "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים".

שבת שלום לכל בית הישיבה