היכן שמעון?? – לפרשת 'וזאת-הברכה'

מיוחדת היא פרשת "וזאת הברכה", שאינה נקראת בשבתות השנה כשאר הפרשיות אלא ב'שמיני-עצרת', שבארץ ישראל הוא גם יום 'שמחת-תורה'. המולת השמחה של יום קדוש זה, הכוללות הקפות, קידושים ועליות מרובות לתורה, לא תמיד מאפשר לנו להתבונן בפרשה כפי שנוהגים בשבת רגילה.

דברי הפרידה של משה-רבנו בפרשתנו, הנזכרים והרמוזים, הינם מרתקים ומיוחדים. איננו יכולים שלא לשים ליבנו לכך, שאחרי ברכתו לשבט ראובן, מדלג משה-רבנו ישר לשבט יהודה וחוזר לברך את שבט לוי ואילו שבט שמעון אינו מוזכר כלל וכלל! ובוודאי ש'היעלמותו' של שמעון מהברכות אומרת 'דרשני'.

ואכן רש"י מבאר, שהזכיר מיד אחרי ראובן את יהודה, למרות שאין זה סדר השבטים – "…מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם…ועוד פירשו רבותינו, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון מפני נידוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מד, לב) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה: מי גרם לראובן שיודה? – יהודה." [עיין מכות דף יא :]

לדעת מדרש התנאים שעליו רש"י מסתמך, החיבור שחיבר משה-רבנו בין ראובן ליהודה הוא עקב ההשפעה שהייתה ליהודה על ראובן, שלאחר שיהודה הודה ב'מעשה תמר', שכמובן אדם המודה במעשה שלילי שעשה קבל עם-ועולם אינו מובן מאליו, למד ראובן מכך והודה אף הוא במעשה שעשה שבלבל יצועי אביו. ולמרות שמעשה יהודה היה לאחר מעשה ראובן כפי שמעיר על כך רבנו בחיי "אף על פי שמעשה יהודה אחרון…" ומשיב על כך"…קבלה הייתה ביד משה רבינו ע"ה איש מפי איש, שלא הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו עד לסוף שנים רבים שהודה יהודה חטאו בתמר, ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו, אז יצאו כל אחיו מן החשד". אכן, רק לאחר שיהודה הודה, אזי הוסר החשד מהאחים כאשר ראובן למד מיהודה והודה אף הוא.

ואכן, למד מכך רבי נחמן מברסלב, שזו זכות גדולה לאדם, ששב בתשובה ומזכה בכך אחרים. וכך נכתב בספר "משיבת נפש" (לוקט מתורתו של רבי נחמן על ידי רבי אלתר טפליקר זצ"ל) – "וראוי לדרוש לרבים, כמה גדול כוח המזכה אחרים, גם מברכתו של זבולון שאמר 'שם יזבחו זבחי צדק', שע"י יתגיירו האומות שמעינן, שגדול כוח המזכה את הרבים".

מצאנו הסבר נוסף לסמיכות ברכת שבט ראובן לברכת שבט יהודה, הסבר שאינו מתייחס לעבר, אלא כתפילה של משה רבנו לעתידם של שבטי ראובן ויהודה, שיצאו בעתיד למלחמה על ארץ ישראל וזו סיבה חזקה דיה לחבר ביניהם, שהרי ראובן יצא למלחמה עם שבט גד וחצי שבט המנשה כחלוצים לפני המחנה וכן שבט יהודה שכשנשאלו 'מי יעלה לנו להילחם' היה יהודה זה שיצא להילחם. וכך מצאנו בפירוש הרא"ש על התורה בספרו 'הדר זקנים' – "זה הברכה שעשה לראובן עשה ליהודה. שהתפלל עליו במלחמה ולפי שיהודה עולה תחלה במלחמה הוצרך להתפלל עליו במלחמה. ולראובן, לפי שהיה עובר בראשון כדכתיב 'והחלוץ עובר לפניהם…'. " [וזאת הברכה, ל"ג, ז'].

לאחר שלמדנו מדוע חיבר משה-רבנו בין ראובן ליהודה, עדיין קשה מדוע השמיט משה את שבט  שמעון?

ה'כלי-יקר' [פרק ל"ג פסוק ז'] וכן פרשנים נוספים מסתמכים על דברי ה'ספרי', שיש בברכת יהודה רמז גם לברכה לשמעון, שאמר הכתוב 'שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו' –  "…כי 'שמע' נגזר מלשון 'שמעון', והדבר צריך ביאור. והקרוב אלי לומר, שלמדו זה ממה שכתוב 'וזאת ליהודה', שנראה מיותר כי הווה ליה לומר 'וליהודה אמר'. אלא כך פירושו, כי בקשת 'ואל עמו תביאנו' היתה על שמעון, כי יעקב אמר לו 'ואפיצם בישראל', שיהיו ממנו מלמדים ועניים והנפוץ צריך קיבוץ אל עמו, כי אף על פי שהיו נפוצים בתוך בני ישראל מכל מקום מתוך שהוא נפוץ מפוזר ומפורד ממשפחתו ומבית אביו אינו אצל עמו, על כן התפלל עליו יהודה ואמר 'אנא ה' תביאנו אל עמו ומולדתו שלא יהיה נפוץ על פני כל הארץ'. וידוע, שלתפילה זו היה גם יהודה צריך…ואני אומר, שיהודה התפלל תפילה זו על שמעון וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (בבא קמא צב א) ואם כן אותה תפילה שהתפלל יהודה על שמעון היא שעמדה גם לו".

במילים אחרות, בתוך ברכת יהודה כלולה הברכה לשמעון אם מתוך המילה 'שמע יהודה' או 'ואל עמו תביאנו'. אולם, רש"י ופרשנים אחרים אינם רואים צורך 'להתנצל' ולהסביר שמשה כן בירך את שמעון ברמז, וטוענים חד-וחלק שמשה-רבנו לא רצה לברך את שבט שמעון כלל.

רש"י מנמק זאת – "מפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו? – שהיה בליבו עליו על מה שעשה בשיטים, כן כתוב באגדת תהלים". ואילו 'דעת זקנים מבעלי התוספות' טוענים לסיבה נוספת, מדוע משה 'התחשבן' עם שבט שמעון וז"ל – "…ושמעון לא בירך, כמו שלא בירכו אביו, משום מעשה דשכם אמר: 'אתם עכרתם אותי', ועוד הוסיף על חטאתו פשע במעשה זמרי. ואף על פי שגם לוי היה באותו מעשה דשכם ולא בירכו אביו, מ"מ בירכו משה, לפי שתיקן המעוות בעגל, שנא' 'ויאספו אליו כל בני לוי'…ומיהו נרמזה ברכתו קצת, שנא' 'שמע ה' קול יהודה'…".

ברם, עדיין יש להבין, מדוע משה לא סלח לשבט שמעון ואילו לשבט ראובן, שיעקב התבטא כלפיו בחריפות 'פחז כמים אל תותר וכו'…', משה-רבנו מברכם 'יחי ראובן ואל ימות' ומסביר רש"י – "יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא" דהיינו מחילה גמורה. אם כך, במה שונה שמעון שלא זכה למחילה כראובן?

מצאנו במדרש 'ספרי' [פיסקא שמט] שאלה דומה על המחילה לשבט לוי שהיה שותף לשמעון במעשה שכם – ומדוע ללוי נאמרה ברכה ולשמעון לא? ותשובת ה'ספרי' לגבי השוני בין שמעון ללוי יהיה גם מענה לשאלתנו – "משל לשנים שלוו מן המלך. אחד פרע למלך וחזר והלווה את המלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולווה. כך שמעון ולוי, שניהם לוו בשכם, כעניין שנאמר [בראשית לד כה] 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר'. לוי פרע מה שלווה במדבר, שנאמר [שמות לב כו] 'ויעמד משה בשער המחנה ויאמר כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו ויעשו בני לוי כדבר ה'…'. וחזר והלווה את המקום בשטים, שנאמר [במדבר כה יא] 'פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי'. שמעון, לא דיו שלא פרע, אלא חזר ולווה, שנאמר 'ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני'…".

במלים-אחרות, לוי פרע את "חובו" להקב"ה, תיקן את מעשיו בחטא העגל ואף סייע למשה לבצע את העונש ללא מורא, ופעם נוספת תיקן כאשר פנחס העניש את זמרי בן סלוא. אולם, שבט שמעון, לא רק שלא פרע ותקן את מעשה שכם, אלא הוא שב וחטא עם המדיינית.

לפי ביאור זה, מדוע משה-רבנו סולח לשבט ראובן והיכן מצינו שתיקן ראובן את מעשיו?

ניתן לומר, שראובן תיקן מעשיו בשני אירועים – בזה שרצה להציל את יוסף מאחיו ובזה שיצא חלוץ למלחמה על ארץ-ישראל ומי שמגן על כלל ישראל, גם אם יש איתו מעשים בעבר שאינם ראויים, הרי מסירות-הנפש לכלל ישראל גרמה למשה למחול לו ולברך אותו. ואולי זו פשר הברכה 'יחי ראובן ואל ימות', מתוך שהוא ייכנס בעתיד בקשרי המלחמה וכפי שיהודה עלה להילחם בכיבוש הארץ. וכך גם מתיישבת סמיכות הברכות של יהודה וראובן, ששניהם נזקקו לברכת הצלחה במלחמה.

אבל נראה לענ"ד להוסיף נימוק נוסף. החטא של ראובן בתקופתו של יעקב אבינו היה חטא אישי ופרטי שדאג לאמו למרות שנעשה שלא כדין ויעקב אכן כעס, אולם בזמנו של משה טרם הכניסה לארץ, אין כבר יותר מה להזכיר חטא זה. ברם, האירוע החמור עם זמרי בן סלוא, נשיא שבט השמעוני, נבע מתאוות יצרים וכנשיא שבט גרר אחריו את שבטו בהתרסה ובעזות כלפי משה רבנו (לפי חז"ל) ועל כך אין מחילה.

סיכומו של דבר, השמטת שבט שמעון מהברכות איננה מקרית, אלא טומנת בחובה הסברים ותובנות ששומה עלינו ללמדם, תוך התבטלות לגדלותם של שנים-עשר שבטי ק-ה. ומי  גדול לנו כמשה, שאנו רואים שכל מילה שנאמרה, או לא נאמרה, היא בעלת משמעות עצומה בהתוויית דרכנו.

"משה אמת – ותורתו אמת!"

בברכת 'חורף בריא' ברוחניות ובגשמיות לכל בית הישיבה