החטופים במצרים - לפרשת וארא ה'תשפ"ה

הרב משה צבי וקסלר

מדינת ישראל עצרה את נשימתה השבוע, כאשר שלוש החטופות הוצאו מעזה ברכב של 'הצלב האדום' והועברו לידי כוחות צה"ל ובכך הסתיימו לרומי, אמילי ודורון ארבע-מאות שבעים ואחד ימים של סבל ועינוי, בהם היו שבויות במנהרות הארגון הנאצי והרצחני של החמאס. כמובן שכולנו תפילה, ששאר החטופים יחזרו במהרה.

במקביל, הלב והשכל לא נותנים לנו מנוח על המחיר הכבד של שחרור רוצחים ערבים מהכלא כתמורה לקבלת חטופינו. הלב דואב על נפילת חיילינו הקדושים והגיבורים במלחמתם במפלצות אדם אלו, אשר טבחו והתעללו בגברים, נשים, זקנים ונערים, באכזריות ובשנאה פתולוגית לעמנו ולארצנו.

ברור לכולם, שלאור המכות הקשות שספגו השפלים הללו מצה"ל ולאור העובדה שכל התומכים בהם גם הוכו בצורה קשה בלבנון, בסוריה ואפילו האיראנים נחלו מפלה בניסיונם לפגוע בנו. הפגיעה המדויקת בראשיהם גרמו להם להבין, שאם לא ישחררו את החטופים שלנו, ייפתחו להם שערי הגיהינום...

כידוע, אין דבר שלא רמוז בתורה. כשאנו מתבוננים בפרשיות הראשונות בספר שמות, אנו פוגשים את בני יעקב וצאצאיהם, שאמנם ירדו למצרים מרצונם החופשי, אך לאט לאט בעורמה הצליחו המצרים לקחת מהם את החופש והעצמאות והחלו במסע של גזירות, הרג של תינוקות ושעבוד פיזי ורוחני.

למעשה, לאורך תקופה ארוכה בני ישראל הרגישו בטוחים במצרים. הקונספציה ששרתה אז בבתי העבריים היתה, שלא יאונה להם כל רע. בנוסף, נבחר מלך חדש על מצרים ובוודאי גם הוא יזכור להם את תרומתם האדירה לפיתוחה ושגשוגה של מצרים מול כל העולם שהיה רעב ללחם. ההשתלבות של בני-ישראל  במקום הייתה מלאה, היהודים הגיעו אפילו לעושר ולרווחה כלכלית, כך שהם העסיקו מצריים רבים בביתם כעובדים, אשר זכו לשכר הגון ויחס חיובי.

כל זה התהפך עליהם והקונספציה קרסה...

המלך החדש 'אשר לא ידע את יוסף' ואת תרומתו להצלת מצרים בשנות הרעב, ידע גם ידע את ההיסטוריה, אך עשה עצמו שלא יודע ולא חש שום מחויבות לעבר ובתהליך הדרגתי הצליח לשעבד את עם-ישראל. עם-ישראל החל לסבול מהשפלות, רדיפות, רעב, עבודה קשה ואובדן עצמאות מוחלטת. השוטרים המצריים הכו את השוטרים היהודים והם נאלצו לדחוק בעבדים היהודיים להביא תוצרת, כאשר ניטלו מהם לאחר זמן גם חומרי הבניה.

התורה תיארה בפרשה הקודמת את ההתעללות של המצרים בעם-ישראל וכיצד מיררו את חייהם –

"וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ" (א', י"ג–י"ד).

ואז, משה רבנו הולך לנהל 'משא ומתן' עם המלך המצרי ויחד עמו משלחת מכובדת של זקני ישראל, בבקשה לאפשר להם לצאת לתקופה קצרה ולאחר מכן יחזרו. וזה לשון הכתוב, בו מורה לו הקב"ה לנהל שיח על מנת לשחרר את עם-ישראל –

"וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְקֹוָ֞ק אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵ֖לֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיקֹוָ֥ק אֱלֹהֵֽינוּ" (ג', י"ח).

כידוע, המשא ומתן שניסה לנהל משה רבנו לא צלח והסירוב המצרי היה חד-משמעי. הקשחת תנאי העבודה והלחץ על השוטרים הביא למאבקים פנימיים בתוך העם, כאשר השוטרים היהודיים באו בטענות למשה רבנו, שהמצב נעשה יותר גרוע מאז שמשה ואהרון נכנסו לתמונה. אפשר להעריך שזו הייתה מטרת המלך המצרי, לגרום ללחץ פנימי ולכעס כנגד ההנהגה היהודית ולגרום לקרע פנימי בתוך חלקי העם.

התיאורים הללו מוכרים לנו?...

מסתבר שזו גם היתה ועודנה הטקטיקה של רוצחי החמאס, כפי שהתגלה במנהרות על ידי השב"כ וחיילי צה"ל  המוכיח בבירור שההפגנות הפנימיות היו יעד של החמאס והם אף עודדו אותם.

כאז גם עתה, מה שגרם למצרים לבסוף להיכנע, היתה שרשרת של מכות ופגיעה בכלכלה המצרית, ולמעשה פגיעה בחיי היום-יום של המצרים. אך, כאז גם עתה, לשליטים העריצים לא כל כך אכפת מהסבל של עמם. העם המצרי התחנן בפני פרעה שישחרר אותם מהיהודים...גם למנהיגים המוסלמים שמסביבנו לא אכפת כלל מהאזרחים שלהם, לא בעזה ההרוסה בה מסתובבים כעת אנשים חסרי-כל, ואילולא הסיוע ההומניטרי שכפו על ישראל המערכה היתה מזמן נגמרת לטובתנו.

הראשונים שבאו במצרים להתריע בפני פרעה על המצב הקשה היו אלו הקרובים אליו במיוחד, שבדרך כלל שמע לעצתם - החרטומים - שהיו המנהיגים הרוחניים של פרעה, ולכן פנו אליו ודיברו בשפה רוחנית, שיבין שיש כאן משהו שמיימי  למעלה משליטתו, וכה אמרו לו –

"וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּם֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱ-לֹהִ֖ים הִ֑וא" (ח', ט"ו).

על אף הקשר המיוחד שהיה לו עם החרטומים, לא שמע אליהם פרעה, וגם כאשר העם הפשוט פנה אליו, בבקשה שיראה מה המכות גורמות להם, עד כדי מצב שמצרים שנחשבה לאימפריה מתמוטטת - וגם אז לא הקשיב ולא היה מוכן לוותר על אוכלוסיית העבדים. וזה לשון הכתוב –

"וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם".

האנשים המצריים לא יכלו להאמין, שמנהיגם יודע שמצרים הולכת לאיבוד ועדיין לא היה אכפת לו. מבחינה עובדתית, רק לאחר המכה העשירית 'נפל האסימון' אצל פרעה והמכה הזו הייתה למעשה הקש ששבר את גב הגמל המצרי. כאשר הקב"ה הכה כל בכור בארץ מצרים, זה כנראה מה ששבר אותו.

ברם, עדיין אנו שואלים, האם באמת עוצמת המכה העשירית היא זו ששברה אותו? ואולי קרה שם משהו נוסף שהכניע את הדיקטטור המצרי, הרי היו דברים לכאורה יותר קשים שלא שברו את המלך העריץ המצרי?

ננסה להבין יותר מה באמת גרם לשבירתו לאחר קריאת הפסוקים –

"וַיְהִ֣י בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיקֹוָק֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה: וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת: וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים".

פרעה קורא למשה ואהרון באמצע הלילה ואומר להם –

"... ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְקֹוָ֖ק כְּדַבֶּרְכֶֽם: גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי".

אז מה הייתה נקודת השבירה האמיתית של פרעה? - חז"ל גילו לנו במספר מדרשים, שנקודת השבירה הייתה, כפי שחזינו בהרבה מדינות דיקטטוריות הנשענות על דיכוי העם, שברגע שהעם מתמרד הרי הדיקטטור מאבד את עוצמתו – בדורנו מכנים זאת 'האביב הערבי'. כך אנו מקוים שיקרה עם החמאס וזה מה שקרה עם פרעה.

חז"ל מדייקים זאת מכך, שבמכת בכורות אומר לנו ספר תהלים (קל"ו, י') –

"לְמַכֵּ֣ה מִ֭צְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶ֑ם כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ".

ומדייק רש"י ע"פ המדרשים - 'למכה מצרים בבכוריהם' הכה את המצרים באמצעות הבכורים –

"בכוריהם לא נאמר אלא בבכוריהם, עמדו בכורים וקפחו שוקן של אביהם המעכבים בישראל".

כששמעו מה שקרה במצרים היה מרד והפיכה של הבכורים נגד השליט המצרי. יש במדרשים שכתבו, שהבכורים הקיפו את הארמון ואיימו על חייו של פרעה.

בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תל סעיף א') מתאר זאת כך –

"הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם וזה שכתוב 'למכה מצרים בבכוריהם' וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול".

המדרש 'שוחר טוב' (תהילים קל"ו) מתאר ממש 'מלחמת אזרחים' קשה שהתנהלה בארמון בה נהרגו ששים ריבוא אנשים –

"למכה מצרים בבכוריהם. בשעה ששלח הקדוש ברוך הוא מכת בכורות, א"ל כחצות הלילה ומת כל בכור, נכנסו כל הבכרות אצל אבותיהם ואמרו להם כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשים שנחיה,? בואו והוציאו את העברים האלו מביננו, ואם לאו אנו מתים, השיבו להם ואמרו אפילו כל המצרים מתים אינן יוצאין מכאן, מה עשו נכנסו כל הבכורות אצל פרעה, והיו מצווחין לפרעה, ואומרים בבקשה ממך הוצא את העם הזה שבשבילם רעה תבוא עלינו ועליך, אמר לעבדיו צאו וקפחו שוקיהם של אלו, מה עשו הבכורות? מיד יצאו ונטלו כל אחד חרבו והרג את אביו, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם, למכה בכורי מצרים אין כתיב כאן, אלא למכה מצרים בבכוריהם, ששים ריבוא הרגו הבכורות באבותיהם".

רבי משה אלשיך מתאר את החששות של העם, פן הדיקטטור המצרי יתחרט וישאיר את בני ישראל - עד לאותו רגע שראו אותו מסתובב ברחובות והבינו שהוא סוף-סוף נכנע.

"אמנם, הנה המצריים היו מרי נפש איש על מתו, ודאגו פן עוד מעט גם על עצמם תעבור כוס אם עד אלה לא יוסרו מלמהר לשלח העם, והיה חם לבם בקרבם להטיח דברים נגד פרעה עד כלה גרש יגרשם. אך לא ערבו אל לבם לצעוק אל המלך למהר לשלח את ישראל, עד שהמלך במסבו, עד יקום ויתהלך בחוץ לקרא לשבויים דרור כאשר היה אחרי כן. אך כעת לא ערבו אל לבם, כי ידעו את ערפו הקשה כי לא ישוב מפני כל. אך בראותם כי קם בעוד לילה בשוקים וברחובות לבקש את משה לאמר קומו צאו, אז נועדו יחדיו להרים קול יללה. כי אמרו, זה עת לצעוק לפני המלך צעקה גדולה למען יאחז דרכו בכל עוז למהר לשלחם. וזהו אומרו ויקם פרעה לילה כו', אז ותהי צעקה גדולה. ויהיו דברי צעקתם, אומרם, כי אין בית אשר אין שם מת".

אם נשווה זאת לימינו, למרות השוני בתקופות וסוג האנשים, למדנו עקרון גדול מהסיפור הזה והוא - שעם עריצים לא מנהלים משא ומתן עד בלי סוף, משום שהם מבינים רק את שפת הכוח.

לצערנו, יש לא מעט אנשים תמימים בארצנו [וגם כאלה שאינם כל כך תמימים בתוכנו...], החושבים שרק בגלל שהפגינו ברחובות נגד הממשלה זכינו שהחטופות תשתחררנה, ולא משום שהחמאס הבין שאין לו ברירה. אין ספק שההפגנות רק תרמו לכך שהאויב האכזר תלה תקוות בכך שזה ישבור את ממשלת ישראל. למדנו שוב, שרק שפת הכוח זה מה שמבינים טרוריסטים.

אין ספק, ששיטתם של הרודנים האכזריים - מפרעה דרך כל הצוררים של עם ישראל - הייתה "תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר" (ה', ט'). אסור לתת זמן חופשי לעבדים, כדי שלא יחשבו ויחלמו על חופש וצדק, וכפי שרש"י מפרש - 'ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח'. ברגע שלעם ישראל יהיו שאיפות לצאת לחירות מבית העבדים ולעסוק במזבח ובעבודת השם, זה מאיים על הדיקטטור. ולכן, כשמשה בא לדבר אתם על גאולה, לא היה עם מי לדבר, משום שהיו קצרי רוח - "ויְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה" ו', ט').

הרש"ר הירש בפירושו על פסוק זה כותב וכאילו מדבר לימינו. המצב גרם לבני ישראל לחוסר סבלנות ולכן לא היו מסוגלים לשמוע דיבורים על העתיד, אלא רק לדבר ולדון על מצבם בהווה, כאן ועכשיו. גם בימינו קשה לציבור לראות מה צופן בחובו העתיד אם משחררים מחבלים רוצחים ובמיוחד שלמדנו מהעבר הלא-רחוק שהתוצאה היתה רק אחת – עוד שפך דם של יהודים. וזה לשונו של הרש"ר הירש –

"...חוסר סבלנות. סבלו הבלתי-אנושי של ההווה הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם אפוא עוד רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו ענין, עליו ביקש משה לדבר אתם. אף סבלנות לא היתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם".

נתפלל כולנו אי"ה לשובם של שאר החטופים בדרך שבה לא יגרם שום נזק לעם-ישראל ובתקווה שלא נצטרך לשלם מחירים נוספים של רצח וחטיפות ח"ו.

שבת שלום ובשורות טובות לכל עם-ישראל!