הזכות להבעת דעה ללא מורא - לפרשת וירא ה'תשפ"ז
הרב משה-צבי וקסלר
בשעה ששורות אלו נכתבות, עדיין לא ידוע מהי תוצאת הבחירות לכנסת העשרים-ושש. בין כך ובין כך, עצם היכולת שלנו לקיים בחירות דמוקרטיות במדינתנו, אחרי אלפיים שנות גלות שבהן אומות העולם בחרו בשבילנו ובחנו כל פעם מחדש את עצם הזכות שלנו בכלל לחיות ולהתקיים, אינו דבר מובן מאליו, כאשר במקרה הטוב הם בחרו עבורנו ובמקרה הפחות טוב (בלשון המעטה) לאסוננו רצחו וטבחו בנו מבלי רחם וזה היה ברוב שנות הגלות. היו אמנם גם תקופות קצרות ובמקומות מסוימים שכן נתנו לנו לבחור בתוך עצמנו כאוטונומיה, אך לא מעבר לכך ולא אפשרו לנו לקבוע את מעמדנו בחברה וכו'.
האם עצם האפשרות לבחור הוא דבר חדש לעם-ישראל, או שמעצם מהותנו ועוד לפני היותנו לעם, נשבה בעם-ישראל ובגדולי האומה רוח אחרת - רוח של חופש, רוח של הומניות ואנושיות, להתבטא ולבחור לעשות את כל מה שעלה על לוח לבם?
אנו מוצאים בתורה ובנביאים, שגדולי האומה אמרו דברים לא פשוטים אפילו מול הקב"ה ובוודאי העזו לומר דברים קשים לפני בני אנוש אחרים.
ננסה להדגים זאת מפרשתנו, פרשת וירא. כולנו מכירים את עמידתו של אברהם מול הקב"ה כאשר הודיע לו ה' על מה שהוא עתיד לעשות לעיר הרשע סדום. זהו אחד הרגעים הדרמטיים בפרשה ואולי בתורה כולה - הדיאלוג בין אברהם אבינו לקב"ה על גורל אנשי סדום. אברהם אינו מקבל את הדין כגזירה משמיים, אלא מתייצב מול האלוקים ושואל: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? ... הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?".
אברהם אבינו הוא ההשראה לאנושות כולה, לכך שאם אדם מרגיש שנעשה עוול או אי-צדק, אסור לו לעבור לסדר היום. ואכן ידועים הדברים, שבכל ההיסטוריה היו היהודים בכל מקום זועקים ונלחמים על עוול מוסרי אם התרחש בסביבתם.
חז"ל ממליצים להתבונן בתגובה הפסיבית של נח, כשנודע לו על ביאת המבול, לעומת האקטיביזם של אברהם. וזה לשון המדרש רבה –
"אמר רבי לוי: נח אמר 'אתה צדיק' ושתק... אבל אברהם אמר: 'חלילה לך מעשות כדבר הזה השופט כל הארץ לא יעשה משפט?' אמר אברהם: אם משפט אתה מבקש אין עולם, ואם עולם אתה מבקש אין משפט. לית אנת תפיס חבלא בתרין ראשי [=אינך יכול לתפוס את החבל משני קצותיו]" (בראשית רבה, פרשה מ"ט, סעיף ט').
חשוב להדגיש, שבמאבקו של אברהם למען סדום, הוא לא נלחם רק על קרובי משפחתו (לוט), אלא על כלל תושבי העיר – כולל הצדיקים שלא הכירם אישית. הנהגתו של אברהם אבינו היא דוגמא ומופת, כיצד מנהיגים צריכים לפעול כאשר טובת הכלל עומדת לנגד עיניהם ולא רק למען אלה המקורבים אליהם ומי שהוא שייך לקבוצת ההשתייכות שלהם. כמובן שבהקשר לזה, אנו מצפים שלאחר הבחירות השבוע תיבחר מפלגה שממנה יבוא ראש-ממשלה, שידאג לכלל האוכלוסייה - גם לאלו שלא בחרו בו ואפילו רצו שיפסיד.
פרשת וירא מציגה ניגוד חריף בין שני דגמים חברתיים: מצד אחד - בית אברהם המאופיין בהכנסת אורחים, חסד, דאגה לגר ולזולת. אברהם רץ בחום היום לשרת את האורחים. ומצד שני - חברת סדום היתה חברה, שחרתה על דגלה את שנאת הזר, ניצול החלש ואטימות חברתית. חברה זו אף חוקקה חוקים נגד עזרה לחלש ונגד תרומה לנזקקים.
אברהם מתגלה לאורך הפרשה כמנהיג שפועל בעצמו ולא רק מורה לאחרים מה לעשות –
"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם" ... "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם".
לעומת זאת, לוט בסדום מנסה לפעול כמנהיג או שופט בשער העיר, אך חסר השפעה מוסרית ממשית על אנשי עירו, אולי משום שהכירו שמה שמעניין אותו זה לשמר את הרכוש הרב שהיה לו ולכן לא הקשיבו לו ולא נשמעו אליו התושבים המקומיים. הם הבינו שהוא דואג רק לעצמו, למרות שבאופן רשמי הוא נשא בתפקיד ממלכתי של שופט עליון היושב בשער העיר. על כך כבר העיד שלמה המלך –
"וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָה הָרָשַׁע וּמְקוֹם הَצֶּדֶק שָׁמָה הָרָשַׁע" [קהלת ג', ט"ז].
לכן לוט לא שימש כמודל של השראה אצל בני עירו, אך לעומת זאת אברהם אינו מקבל את הגזירה מלמעלה כשיש בה חשש לעוול ומציב דגם לזכות ולחובה האזרחית לדרוש צדק מהנהגה, במקרה זה מהנהגה האלוקית. אברהם מתפלל על אנשי סדום – עיר שתרבותה הפוכה לחלוטין מדרכו ושתושביה אינם נמנים עם קהילתו או אמונתו.
האם אברהם לא שגה בבקשו על הרשעים האלו בזכות כמה צדיקים שהיו בעיר? והאם הצדיקים בעיר זו היו ראויים שאברהם יילחם בשבילם? האם הם לא היו צריכים להיות הראשונים להילחם על בני עירם?
על כך טוען הרש"ר הירש, שאמנם הצדיקים שהיו בסדום - שבזכותם אברהם רצה להציל את העיר - היו צדיקי אמת ולא רק שלא התבוננו מהצד אלא הם עצמם ניסו בכל כוחם להציל את בני עמם. ואת זה מדייק רש"ר הירש משתי מילים מתוך בקשתו של אברהם – "אם יש חמישים צדיקים בתוך העיר".
וזה לשונו של הרש"ר הירש (י"ח, כ"ג) –
"צדיקו של אברהם [=אלו שביקש בזכותם] - שרוי בתוך העיר, בקשר ער וחי לכל סביבתו. אותו צדיק לעולם אינו פוסק מלהוכיח ומלהורות, מלמחות ומלהזהיר, מלתקן ומלהציל - ככל שידו משגת. לבו ער לכל, ואין הוא נלאה מלנסות ומלתקן - גם אם רחוקה התקווה להצלחה. לעולם אינו מתייאש מן האדם, והוא נחלץ לכל פעולה שהיא למען האדם... אכן חמישים כאלה, הנמצאים בתוך העיר, אפשר ולמענם תינצל גם סדום כולה מן הכלייה".
הרב הירש מביא דוגמא מהעבר של עם-ישראל, שהחורבן של ירושלים החל דווקא מ'האנשים הצדיקים', ברם צדיקים שדאגו לעצמם ולא פעלו ולא ניסו לעצור את ההידרדרות הרוחנית שהיה ביכולתם לעצור. וזה לשונו שם בהמשך –
"חכמינו ז"ל אמרו: בחורבן ירושלים החל המשחית מן הצדיקים, אף על פי שקיימו את התורה כולה... מפני שאף הם לא היו בתוך העיר - לא מחו ולא החזירו למוטב, במקום שהיה למחות ולתקן (שבת נ"ה ע"א)".
יש צורך במבט הרבה יותר עמוק להבין את דרכו וגישתו של אברהם למציאות של עיר, שההתנהגות המוסרית שלה בשפל המדרגה, עם חוקים דרקוניים ואנטי-אנושיים. יש צורך קריטי להבין ולהסביר את בקשתו של אברהם לחוס על הצדיקים המועטים שבה ומתוך כך על העיר עצמה, כי ממנו ילמדו לדורות הבאים איך לנהוג בעיר שאנשיה רעים וחטאים.
תשובה נפלאה נמצאת בדבריו המפורסמים של הנצי"ב בפתיחה לספרו "העמק דבר" על ספר בראשית. וזה לשונו שם –
"השבח 'ישר' נאמר להצדיק את דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם .וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפי' עובדי אלילים מכוערים. מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום. אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעותם כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם. ובמדרש רבה פ' וירא איתא שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו 'אהבת צדק ותשנא רשע'. אהבת להצדיק את בריותיי ותשנא להרשיען".
ברם, אנחנו צריכים להסביר את דברי הנצי"ב ולהבין, האם אין חובה דווקא להיפטר מהרשעים שגורמים לצער ולנזק ולשחיתות, במקום לנסות לגונן עליהם כפי שאנו עלולים להבין מדברי הנצי"ב.
על כן יש לדייק בדברי הנצי"ב על אברהם שהבאנו לעיל וליישב את הסתירה לכאורה בדבריו –
"אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעותם כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם...".
והדברים הללו אינם סותרים - מצד אחד יש לבקש על קיומם ומאידך גיסא לשנוא את מעשיהם ואת דרכם.
מצאנו דברים נפלאים שכתב הראי"ה קוק בספרו 'מידות הראיה', לאחר שעלה לארץ ישראל. בדבריו מעלה אותנו לראיה גבוהה של השקפת אמת –
"מידת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון. ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם 'מתחת השמים' (שמות י"ז, י"ד), אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורשו הטוב אשר הוא 'מעל לשמים' ונכלל הכל באהבה העליונה. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה לייחוד נשגב זה" (מידות הראי"ה עם ביאור הרב זאב סולטנוביץ פרק אהבה ס"ק ו, עמ' 25).
כלומר, כמו כל מה שברא הקב"ה וראה שיש בו צורך לעולם להימצאותו, עלינו לאהוב ולהתפלל שהרשעים יספיקו לחזור בתשובה, ושלא יהיה צורך להמית אותם, או לחילופין - הרשעות תעבור מן העולם כעשן - 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה'.
לפי הדרכת הנצי"ב, ראוי לו לאדם גם לאהוב את הרשעים, למרות שהוא גם שונא אותם. כיצד יתקיימו בו באדם ב' מידות הללו? זה מפני ב' בחינות שונות. הוא אוהב אותם כי הם יצוריו של הקב"ה, והם חלק מכלל העולם. אבל לעת עתה שהם מזיקים לבריות, בשעה שהם מקלקלים את העולם ואינם חוזרים בתשובה, ודאי עדיף שיכלו ולא יזיקו לשאר בריות העולם. בזה יש הטבה גם להם עצמם.
צריך רק להבהיר במה בא לידי ביטוי הרשע של אנשי סדום ומה הפך אותם לסמל הרוע בעולם. התשובה היא, שעיקר הרשעות שלהם הייתה בקביעת חוקי רשע. יש הבדל אם אתה מתנהג ברשעות, לבין אם אתה מקבע זאת בחוק. להלן מקצת החוקים הדרקוניים שהיו בסדום:
א. חל איסור חד-משמעי על הכנסת אורחים ונתינת צדקה. הגמרא מספרת (סנהדרין ק"ט) על נערה שנתנה צדקה לעני ובכך הפרה את החוק המקומי וכאשר נודע הדבר לממונים על החוק, הם מרחו אותה בדבש ונתנו לדבורים לעקוץ אותה ללא רחם וללא הפסקה עד שמתה. ועל כך אומר הכתוב, שזעקת סדום עלתה לשמים [הדברים גם מובאים ברש"י].
ב. אנשי סדום חטאו בגילוי עריות בכל המובנים ובעיקר באיסור החמור של משכב זכור - 'ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד' - רעים זה עם זה. וחטאים בגילוי עריות" (אבות דרבי נתן ל"ו).
ג. 'רעים וחטאים לה' מאד' מתייחס כמובן גם לגזל וחמס באמצעות מערכת משפט מעוותת. אנשי סדום השתמשו ב"גזל על ידי חוק" – הם קבעו משפטים מעוותים ומסואבים שנועדו לנשל עניים ועוברי אורח מממונם
ד. בשל השפע הגדול, המים והפוריות באזור כיכר הירדן, התפתחה אצלם גאווה גדולה, כפי שהנביא יחזקאל מתאר זאת: "הנה זה היה עוון סדום באחותך: גאווה, שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה" (ט"ז, מ"ט).
לפי הרמב"ן ופרשנים נוספים, הגם שהיו בהם כל המידות הרעות, גזר הדין הסופי והמוחלט לנפילת אש וגופרית הגיע על כך שהם הפכו את חוסר החסד והאכזריות לנורמה חברתית קבועה וכוללת.
מול הרשעות הזו, אנו מבינים ומעריכים יותר את דמותו של אברהם אבינו, שפעל באומץ, באיכפתיות ובגישה מנהיגותית בלי מורא ובלי פחד. דמותו של אברהם אבינו, גם בסוגיה זו של אנשי סדום, היוותה השראה לגדולי ישראל בכל הדורות ונביא רק דוגמא אחת מתוך אלפי מקרים ונספר על אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים שהלך בדרכו של אברהם אבינו במידת החסד, הארת הפנים וקירוב רחוקים (ואף פושעים) - רבי אריה לוין זצ"ל, שנודע בכינויו "הצדיק הירושלמי" או "רב האסירים" (ה'תרמ"ה – ה'תשכ"ט). רבי אריה לא ראה באדם את חטאו, אלא את הנשמה האלוקית שבו, ובדיוק כמו אברהם אבינו שפתח את אוהלו לכל עוברי האורח (אפילו לאלו שהשתחוו לאבק רגליהם), הוא פתח את לבו לנדחים ביותר בחברה.
מסופר עליו שבאחד הלילות, בשעת לילה מאוחרת מאוד, הבחין אחד משכניו של רבי אריה באדם המנסה לפרוץ בכוח לקיוסק קטן בשכונה. השכן, שפחד להתעמת עם הפורץ או לצעוק שמא יפגע בו, מיהר לביתו של רבי אריה וסיפר לו בלחש על המתרחש. רבי אריה, שהיה כבר ישיש, לא היסס. הוא לבש את מעילו, יצא אל הרחוב החשוך וצעד בשקט לעבר החנות .
כשהגיע אל החנות, ראה את הגנב בעיצומו של מעשה, כשהוא מנסה להעמיס סחורה. רבי אריה לא צעק, לא קרא למשטרה, ולא התחיל להוכיח אותו בבושות ובחרפות. הוא פשוט ניגש אליו, הניח יד רכה וחמה על כתפו, הביט בו בעיניו האוהבות והטובות, ולחש לו באבהיות: "בני, שמא שכחת מה שכתוב בתורה: 'לא תגנוב'?"
המילים הללו, שנאמרו ללא שמץ של התנשאות או כעס, אלא מתוך דאגה כנה ואמיתית לנשמתו של היהודי, זעזעו את הפורץ. הוא הביט בפניו המאירות של הצדיק הירושלמי, השפיל את עיניו בבושה עמוקה, הניח מיד את כל הסחורה שנטל מידו, ונפרד מהרב לשלום מבלי לקחת דבר. באותה דרך שבה אברהם אבינו לימד זכות על הרשעים שבסדום וניסה להצילם, כך פעל רבי אריה לוין ברחובות ירושלים – הוא חיפש תמיד את הניצוץ הטוב, את "הנקודה הטובה" בכל אדם, אך ללא מורא ופחד להביע דעתו - ובכוח האהבה הזו החזיר אלפים בתשובה והמיס לבבות של אבן.
נתפלל שעם סיום מערכת הבחירות, היחסים בין חלקי החברה במדינת-ישראל יחזרו לפסים נורמליים. אפשר ומותר שיהיו חילוקי דעות, אך ההתנהלות תהיה מכובדת ועניינית, מתוך אהבת חינם, אכי"ר!
שבת שלום!



