הזהירות בבחירת נושאי תפקיד – לפרשת במדבר ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

פרשת במדבר נקראת בדרך כלל סמוך לחג השבועות, חג מתן תורה, ויש ביותר מנותן טעם להתבונן בתופעה זו שנקראת 'קרי' ו'כתיב'.

ענין 'קרי' ו'כתיב' בתורה הביא את רבי יצחק בגמרא (נדרים ל"ז:) לקבוע, שתופעה זו בתורה היא 'הלכה למשה מסיני' –

"אמר רבי יצחק...וקריין ולא כתיבן, וכתיבן ולא קריין - הלכה למשה מסיני".

ענין זה קיים גם בנביאים ובכתובים ומעסיק רבות הן את חז"ל והן את הראשונים והאחרונים וכן את חוקרי התנ"ך לדורותיהם.

במאמר זה נאמץ את גישתו של המהר"ל והמלבי"ם ופרשנים נוספים, שה'קרי' וה'כתיב' ניתנו יחד על ידי הכותב ושה'כתיב' מרמז על סודות עמוקים, ועל כן דווקא הוא נדרש על ידי חז"ל. וכן, כמה מפרשני זמננו המסורתיים נתנו הסברים ברוח זו, שה'כתיב' מלמד על מחשבתן של הנפשות הפועלות, וכיוצא בזה. התורה ובעלי המסורה שהעבירו לנו מסורת זו רוצים לומר לנו אמירה ערכית או הלכתית בהבדלים בין ה'קרי' וה'כתיב'.

גם בפרשתנו אנו נחשפים למילה הכתובה באופן מסוים אך נקראת אחרת, וזה ממש בתחילת הפרשה –

"אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם" (א', ט"ז).

הסבר מעניין, אשר מתבסס על הדקדוק העברי, מביא לנו הרש"ר הירש וקובע, ש'קריאי העדה' ביו"ד מתייחס לאדם הנקרא לפעול למען הציבור על ידי הציבור באופן קבוע - מה שאין כן 'קרואי העדה' בוא"ו, שנקראו רק לצורך משימה מסוימת. שני המצבים היו נחוצים להפעלת הציבור. וזה לשונו שם –

"האנשים הנזכרים כאן היו אלה, שהעדה הייתה נוהגת לקרוא להם כדי לנהל את ענייני הכלל; והם היו "קריאי העדה". כלל העדה, שתפקיד הציבור היה מוטל עליו, רחש להם אימון והכרה. יחד עם זה היו גם "קרואי העדה": הם נקראו במיוחד לצורך המפקד הזה. והם היו גם נשיאי מטות אבותם: במסגרת שבטיהם הם היו נשואים ומורמים מעם - בזכות מעמדם החברתי. ולפיכך הם היו ראשי אלפי ישראל. העם כולו ראה בהם את מנהיגיו - בזכות אופיים ומעמדם".

'המדרש הגדול' מייחס את ההבדל בין 'קרואי' ל'קריאי' בכך, שהמלה 'קרואי' בוא"ו מגלה לנו, שהם נקראו למשימה על ידי אחרים ולא 'דחפו' את עצמם לתפקיד - מה שאין כן אלו שנקראו 'קריאי' העדה, הם כאלו ש'המציאו את עצמם' לתפקיד ולא נקראו לדגל על ידי אחרים. המדרש מפרש את הפסוק לפי ה'קרי' ולכן אצלנו אכן נקראו על ידי משה. המדרש משווה זאת לנאמר על המרגלים בפרשת קורח (ט"ז, ב'), שם  נקראו 'קריאי' העדה ולא 'קרואי' משום שהם המציאו את עצמם לצורך משימת הריגול במדבר - "וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה (קרואי) קְרִיאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם". 

ברם, המדרש שולח אותנו לפעם נוספת בתורה, שבה יש הבדל בין ה'קרי' ל'כתיב' באותן מילים של 'קרואי' ו'קריאי'. היכן? - אצל דתן ואבירם בפרשת פנחס, וזה לשון הפסוק (כ"ו, ט') –

"וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם (קרואי) קְרִיאֵ֣י הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יְקֹוָֽק".

ואכן, אצל דתן ואבירם, הם 'דחפו' עצמם לתפקיד ולכן 'קְרִיאֵ֣י'.

מצאנו בפירושו של ר' חיים פלטיאל לגבי ההבדל בין פרשתנו לבין פרשת קורח, שה'כתיב' אצלנו הוא עם האות יו"ד, הואיל וקיימו את עשרת הדברות ואילו בפרשת קורח הכתיב הוא בוא"ו ורומז שעברו על עשרת הדברות.

נראה לי להציע אפשרות נוספת, מדוע אצל דתן ואבירם מופיעה 'קרי' ו'כתיב', משום שעל פי המדרשים היו שונים מאוד בהנהגתם באופן כללי ובמיוחד כלפי משה. דתן היה יותר מתון וראוי מאשר אבירם ולכן הוא נחשב מ'קרואי העדה' ואילו אבירם נחשב מ'קריאי העדה', שהיה מסית ופוגע יותר מאשר דתן.

רבי יעקב 'בעל הטורים' טוען, שאצלנו בפרשה וא"ו היא קטועה ונהפכה ליו"ד, זאת אומרת: קטעו את הוא"ו בגלל שלומיאל בן צורישדי, שלדעת חז"ל בגמרא (סנהדרין פ"ב.) הוא בעצם זמרי בן סלוא, וכל השאר היו צדיקים, ואילו בעדת קורח חסרה לגמרי האות וא"ו, משום שכולם היו רשעים.

ה'אלשיך' הקדוש הסב את תשומת לבנו לכך, כיצד משה רבנו הקפיד על כבודם של ראשי הקהל, בזה שלא הקהיל את כל העדה קודם ורק אח"כ הוציא מתוכם את המיוחדים, שהרי אם היה עושה כך אזי היה פוגע בשאר האנשים שלא נקראו ונבחרו. ולכן, בתחילה קרא לראשי הקהל ורק אח"כ הקהיל את כל העדה. ובלשונו של האלשיך –

"...לא יבצר מלהתחמץ לבב גדולים וטובים כאלה באומרם גם אנו כהם. לכן טוב היה לקוראם טרם ימצאו שם כיוצא בהם, גם כן אתם בקרב כל איש ישראל".

שאלה מסקרנת מעלה הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' על הפסוק שמסיים את נושא הבחירה בנציגי העם, וזה לשון הכתוב –

"כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי" - כאשר צוה וגו' כולו מיותר, ובא ללמד דאף על גב שהיו כמה ראשים בלי שום שינוי מאז שהיו מנין הראשון...".

הנצי"ב טוען, שלא היה צריך למנות את כל ראשי השבטים פעם נוספת, שהרי אצל חלקם לא חל שום שינוי מאז המפקד האחרון. ועל כך עונה הנצי"ב, שלמדנו כאן כלל גדול בזהירות שיש לנקוט ביחסים של 'בין אדם לחברו' ולשים לב לפרטים הקטנים לכאורה, ולכן היות והיה צריך למנות את אלו שנתחדש בהם משהו, לכן גם מנה את מי שכבר הוזכר למרות שעבורם טעם המניין מיותר. ובזה רצתה התורה ללמדנו לפי הנצי"ב –

"...וכמו לדורות כך הוא, שגם בבטל טעם המצווה לא בטל המצווה אלא נעשה חוק..." (-ועיין שם בדבריו כיצד מוכיח זאת).

מסרים אלו חשובים לכל השנה ובוודאי בערב חג מתן תורה, שחובה עלינו כהורים וכמחנכים להשקיע מאמצים גדולים ובזהירות רבה, שילד או נער לא ייפגע מיחס שונה, גם אם לכאורה נראה שזה מוצדק.

רבי ישראל מרוז'ין, אחד מגדולי אדמו"רי החסידות במאה ה-19, היה ידוע לא רק בעמקותו ובקדושתו, אלא גם ברגישותו הרבה לכל אדם – ובמיוחד לילדים.

פעם אחת, הגיע ילד קטן לבית המדרש שבו שהה הרבי. הילד היה לבוש בגדי שבת, וניכר היה שהוא הגיע במיוחד לראות את הרבי. כאשר נכנס לבית המדרש, ניגש אל הרבי, הביט בו בעיניים בורקות והושיט לו יד ללחיצה.

הרבי לחץ את ידו בחום, חייך אליו, ואמר לו כמה מילות עידוד.

לאחר שהילד הלך, הבחין אחד החסידים שלרבי נפל אחד מכפתורי מעילו – כנראה כשהתכופף אל הילד. החסיד ניגש מיד להרים את הכפתור ואמר:“רבי, נפל לכם כפתור. אולי לא כדאי להשתחוות כך בפני ילדים קטנים – בסוף זה פוגע בבגדיכם…”

הרבי חייך ואמר: “כפתור אפשר לתפור. לב של ילד – אם נפגע – קשה הרבה יותר לתקן. האם אתה יודע כמה הילד הזה חיכה לרגע הזה? האם היית גוזל ממנו את התחושה שהרבי רואה אותו באמת, בגובה העיניים?”

שבת שלום וחג שבועות שמח ובתפילה לשלומם של חיילי צה"ל ולרפואת הפצועים וחזרתם המהירה כל החטופים, אכי"ר!