'הוא והושע בן נון' - לפרשת האזינו ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

פרשתנו, פרשת 'האזינו', מספרת לנו על מעמד מיוחד ומעורר השראה - העברת שרביט המנהיגות ממשה ליהושע.

אמנם, התורה מציינת מעמד זה בפשטות וטבעיות, משל מעבירים כיסא מכאן לשם, אך למעשה אין הדבר כן, משום שישנו פסוק אחד המתאר ונותן לנו תובנה ערכית ממדרגה ראשונה, שאופן העברת השרביט ממשה ליהושע יש בו מסר לדורות.

וכך מתאר הכתוב רגע זה –

"וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן".

מנהיגות מתוך תורה

משה רבנו מגיע ונפרד מעם-ישראל בדברי השירה הנצחית. ונשאל - מהיכן משה מגיע ומדוע הכתוב מציין זאת - 'ויבא משה'?

אלא אומרים חז"ל וכך מופיע ב'כתר יונתן' –

"ויבא משה מִן אוהל בית המִדרשׁ [התלמוד]".

לפני שמבצעים צעד של העברת הלפיד ממנהיג למנהיג, פעולה כה משמעותית לדורות, משה רבנו נכנס לבית המדרש לשאוב כוחות נפש ולעמוד באתגר האישי של פרידה והעברת המנהיגות ליהושע, תלמידו.

ואכן, רש"י במקום מתאר כיצד משה-רבנו ביצע מהלך זה, כאשר הוא דאג שכולם יראו שהוא נותן ליהושע לדרוש לפני הקהל והוא בעצמו נוכח שם, כך שבחלק הראשון של השבת משה לימד ודיבר לעם-ישראל ובחלק השני של השבת יהושע הוא זה שדרש לפני כולם. חז"ל קראו לכך 'שבת זוגית', וזה לשון רש"י –

"הוא והושע בן נון - שבת של דיוזגיי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש".

הושע ויהושע

מדוע יהושע נקרא כאן בשם 'הושע'?

לדעת ה'אבן עזרא', השם 'הושע' היה ידוע לכל העם ואלו 'יהושע' רק למעטים ולכן הכתוב כינה אותו בשמו הידוע לכולם. וזה לשון ה'אבן עזרא' –

"וקראו הכתוב הושע - בשם שהיו כל ישראל יודעין אותו. כי מי ידע שכנה שמו משה 'יהושע' כי אם קריאי מועד לבדם. ודרך הדרש ידוע".

ויש הטוענים, שלמעשה השם המקורי שלו היה 'הושע' ומי שהחליף את שמו ליהושע היה משה, כאשר יהושע היה נער ושירת את משה וכך נהגו אז לשנות את שם המשרתים. יוצא אם-כן, שהשם 'הושע' הוא שם הכבוד שלו. וזה לשון רבי יוסף בכור שור –

"וקרא אותו כאן 'הושע', לפי שכשנעשה משרת - משה קרא אותו יהושע, כי כן [דרך] השרים והמלכים שמשנים שם - משרתיהם וקורא - לו שם כרצונו, כמו שקרא פרעה להבדיל, ליוסף: צפנת - פענח ונבוכדנצר לדניאל: בלטשצר, ולחנניה מישאל ועזריה שדרך מישך ועבד – נגו. ועכשיו מודיע קרא: שאינו משרת, כי נעשה מלך ושב לשמו הראשון, וקראו הושע".

טעם נוסף ומעניין לקריאת שמו של יהושע בשם 'הושע', כותב רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר', שמשה קרא לו יהושע כדי שיינצל מעצת המרגלים והיות ובעת קבלת המנהיגות אף אחד מהמרגלים האחרים כבר אינו בחיים, אין כבר ממה לחשוש וקראו הכתוב בשמו המקורי. וזה לשונו –

"לפי שלא קראו יהושע כי אם על שם 'י-ה יושיעך מעצת מרגלים', וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפילה זו וחזר וקראו הושע".

מבט מעניין ומיוחד כותב הנצי"ב מוואלז'ין בספרו 'העמק דבר' וטוען, שקריאת שמו של יהושע כאן בשם 'הושע' היא מסיבה אחרת לחלוטין. יהושע תיפקד כאן כתלמיד העוזר לרבו להעביר את התורה - ובמקרה זה את השירה לתלמידים - משום שתשש כוחו של משה לעשות זאת. וזה לשונו –

"כבר ביארנו לעיל [ל"א כ'] אשר יהושע לא נצטווה על זה כלל, ורק משה קרא שירת האזינו בספר תורה, ואח"כ כשבא עוד לבאר להם וכבר כָּהָה אורו ולא הייתה שכינה מדברת מתוך גרונו, על כן כשבא לבאר היה יהושע עוזרו בשליחות משה, כדי להבין ולהשכיל לכל העם, ומשום הכי כתיב כאן הושע ולא יהושע, משום שלא עשה זאת בשביל שהוא יהושע רבן של ישראל, אלא בשביל שהוא הושע תלמידו של משה רבינו שנקרא הושע".

ענוותנותו של יהושע

האם תהליך זה גרם ליהושע להרגיש גאווה כלשהי?

בדרך הדרש הכתוב מגלה לנו, שיהושע נשאר בענווה כפי שהיה לפני שמשה העביר לו את שרביט ההנהגה ולכן הכתוב קורא לו 'הושע' ולא 'יהושע'. וזה לשון רש"י –

"ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחילתו".

אינני רוצה 'לקלקל את החגיגה', אך האמת צריכה להיאמר, שלא כל האמוראים הקדושים חושבים שאכן התבלט יהושע במעמד זה בענווה יתרה, שזה כמובן לדעת אלו החושבים שכך היה נחשב כמעלה גדולה, כי דרכו של עולם שכאשר ממנים אדם לתפקיד בכיר, הרי חושב שמגיע לו ומתמלא חשיבות עצמית ולפעמים מצליח להסתיר זאת מפני הרואים, אך פעמים ניכר הדבר כלפי חוץ.

לדעת רב יהודה בשם רב, מובא בגמרא (תמורה ט"ז.) שהתרחש אירוע מצער ביותר בזמן שמשה נפרד מיהושע, וזה לשון הגמרא שם –

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'? מיד תשש כוחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו..." .

דבריו של רב יהודה בשם רב 'קשים לעיכול', אך לעניות דעתי הוא לא חולק על כך שיהושע היה בעל ענווה גדולה, אך בקצה-קצהו של מידות הנפש, יהושע גם לא התכוון לגאווה באמרו למשה 'הרי הייתי תלמיד מובהק ולא נשארה לי שום שאלה'. בדקדוק במעלות הגדולות של משה ויהושע היה כנראה איזה פגם קטן שהיה צריך לעבור אותו ולהרגיש שלא הכל יודע, אבל חלילה לערער על גדולת הענווה שהיה ביהושע, אך מכיוון שדבריו היו עלולים להתפרש כגאווה נענש בשכחה.

הנהגה ראויה

אנו רוצים להיזכר ולהזכיר, שיהושע למד ממשה-רבנו לא רק את התורה כולה, אלא בעיקר את מידותיו של משה וצורת הנהגתו. למשל, יחסו של משה לתלמידו יהושע שהשווה אותו אליו, כפי דברי חז"ל הידועים על הפסוק בספר שמות –

"וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱ-לֹקים בְּיָדִֽי" (י"ז, ט').

רש"י מביא את דברי המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי –

"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים, מכאן שיהא כבוד תלמידו של אדם חביב עליו ככבוד חבירו וילמוד כל העולם ממשה שלא אמר לו ליהושע 'בחר לי אנשים', אלא 'בחר לנו אנשים' - עשהו כמותו".

בכלל, תכונות הנהגה רבות למדנו מגדולי ישראל שבכל הדורות, החל מהאבות הקדושים ומשה-רבנו ועד לצדיקים שבדורנו.

לקראת סיום אני מבקש להביא דווקא שני סיפורים מכוננים על הנהגה ראויה, מהאדמו"ר מגור ובעל ה'שפת אמת', רבי יהודה אריה-לייב אלתר, שהשנה ציינו מאה-ועשרים שנים לפטירתו ושתחת הנהגתו הפכה חסידות 'גור' לחסידות מרכזית בפולין ועד לימינו כאן בארץ-ישראל.

פעם אחת נסע רבי יהודה-לֵייבּ אלתֵּר מגוּר לחוץ לארץ. כמה חסידים ליוו אותו עד לגבול ושם נפרדו ממנו בברכה. בין המלווים היה גם אחד החסידים הקרובים לרבי.

בשעת הפרידה ביקש החסיד: "רבנו, נא תן עוד איזה ווארט לפני שנפרדים…".

פנה הרבי אל החסיד ואמר לו: "יודע אתה כיצד יכול הקטר למשוך משאות כבדים מאוד? הוא עוצר את כל האש וההבל בתוכו פנימה, וכך יכול הוא להוביל ולמשוך אחריו...". כך גם המנהיג, שיודע להכיל ו'לסבול' את כולם, הוא-הוא המסוגל להוביל ולהנהיג.

ועוד מסופר, שפעם אחת שהה איתו רב אחד, וכשנפרד אותו רב ממנו אמר ל'שפת אמת': "יהי רצון שתהיה בינינו, כדברי לשון התפילה, 'אַהֲבָה רַבָּה' היא אהבת הרבי."

ענה לו רבי יהודה-אריה בחידוד: "זה לא מספיק, צריך להוסיף גם את הנוסח האחר של אותה תפילה: 'אַהֲבַת עולָם' – כלומר אהבת 'עויילם', אהבת הציבור...".

השנה אנו קוראים את פרשת 'האזינו' מיד אחרי יום הכפורים ואנו מאמינים שכל אחד מאתנו יצא אי"ה זכאי בדין באופן הפרטי ובעיקר שעם-ישראל כולו ומדינת-ישראל בפרט יצאו זכאים בדין.

כולנו גם אמונים על דברי חז"ל, שעבירות ש'בין אדם לחברו' אין יום-הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. נלמד ממשה ויהושע ומכל הצדיקים שבכל הדורות על הנהגה טובה ודוגמא אישית גם בתחום של המידות, של ענווה וכבוד איש לרעהו, במיוחד בימים מורכבים אלו של מלחמה ומחלוקות חברתיות לא קלות.

נתחזק באהבה בין איש לרעהו וכך נזכה בע"ה לישועה ולגאולה קרובה!

שבת שלום וגמר חתימה טובה!