הדימויים שנתן בלעם לישראל – לפרשת בלק ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

פרשת בלק שונה מכל פרשיות התורה במובנים רבים, אך בפרט אחד אין לפרשה זו דמיון לאף פרשה אחרת. לפלא הוא, שהתורה מקדישה כמעט את כל הפרשה לדבריו של הגוי הזה – בלעם - ועם כל הכבוד לכך שהיה נחשב כנביא באומות העולם, אך עדיין היה גוי שמידותיו לא היו 'משופרות' כל כך, בלשון המעטה, שהיה רודף בצע כסף, מתעלל בבעלי-חיים ועוד ועוד. ואם כן, מה הסיבה שהתורה ראתה חשיבות להביא את דבריו בפרשה שלמה?

יתכן לומר, שהתורה השתמשה בעיקרון שאותו שלמה המלך הגדיר בפסוק אחד בספר משלי – "יהללך זר ולא פיך" (משלי כ"ז, ב').

אין ספק, שאינה דומה שמיעת שבח 'פנימי' לשמיעת הילולים ושבחים על עם-ישראל מפי גוי, שהיה נחשב ביותר בעולם וגם בעל יכולות נבואיות – וגם הוא נשלט ע"י הקב"ה, שמכתיב לו מה לומר ושולט בצורה מוחלטת על מוצא פיו באמירת ברכות נפלאות על עם-ישראל.

אחת מהנבואות היפות על עם-ישראל, בין שלל נבואותיו, נמצאת בפרק כ"ד (פסוקים ה'-ט') –

"מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְקֹוָ֔ק כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם: יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ".

מקוצר היריעה נתייחס רק לשני הפסוקים - "כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְקֹוָ֔ק כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם: יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים...".

עם-ישראל כנחל, אוהל ועץ ארז

פירוש יפהפה כותב המַלְבִּי"ם, רבי מאיר לֵיבּוּשׁ, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים לפני כמאתיים שנה. לדעתו, יש הבדל בין 'נחלים' ל'נהרות'. בעוד שהנחלים, מימיהם פוסקים כשאין גשמים - הנהרות הם קבועים וזרם המים נמשך בהם תמיד, כי מקור המים שלהם הוא ממעיינות. הדימוי של עם-ישראל כנחלים הוא כנגד מה שנאמר בפסוק ה' - 'מה טובו אוהליך'. המאפיין  'אוהל' הוא שזה לא משהו קבוע, אלא פעם תוקעים יתד כאן ופעם שם. התיאור של עם-ישראל כ'אהלים נטיו' מתאר במדויק את המציאות של עמנו, שהיו נדים ונעים ממקום למקום. ברם, הדימוי לנהרות מתייחס ומכוון לחלק הנבואי של 'משכנותיך ישראל', שהם יהיו קבועים בעתיד 'כגנות עלי נהר' המושך תמיד.

המלבי"ם מוסיף פירוש נוסף, שהמילה 'אהלים' בעברית כוונתה גם לצמחים שמפזרים סביבם ריח נעים והתכונה שלהם שהם צצים במדבר ונובלים ונוטעים אחרים - וזה מאפיין את המציאות של עם-ישראל במדבר. וכך מפרש המלבי"ם את הפסוקים –

"כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְקֹוָ֔ק- הם עשבים מריחים, כי אוהלי המדבר היו דומים כצמחי אוהלות ועשבי בשמים שהם צצים ונובלים ונוטעים אחרים תחתיהם, כן לא היו נטיעותיהם קבועים ומושרשים...".

המלבי"ם מבאר את המשך הפסוק 'כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם', שכאשר עם-ישראל ישכון בארץ ישראל, המציאות שם תהיה שיהיו נטועים כארזים שהם משל ל'משכנות ישראל', וזה לשונו –

"...אבל משכנותיך ישראל בא"י דומים כארזים עלי מים, שהארזים הם קבועים ועציהם יתקיימו לאלפי שנים...ומשל כנחלים נטיו מציין השפע שמקבלים מאת ה' שנדמה למים, שבא"י לא תפסק בשום עת...".

במילים אחרות, התיאור של 'אהלים' ו'ארזים' מתאר את העמידה של עם-ישראל בתקופות העתידיות ובמצבים השונים והמורכבים גם בדרך לארץ ישראל וגם כשישכנו בארץ. וכך מסכם המלבי"ם –

"ומשל כאהלים וכארזים מציין את העם עצמו וקיומו ועמידתו וגבורתו".

היסוד המיטלטל והמנוחתי

הראי"ה קוק בספרו 'עולת ראיה' (חלק א', עמוד מ"ג) מסביר את שני המשלים  'אהל' ו'משכן', שהם שני יסודות במבנה של עם-ישראל. אהל הוא אמנם ארעי, אך אפשר להציב אותו בכל מקום ואפשר לשנות את מיקומו בקלות יחסית כאשר נדרשים לכך ולא נשארים 'קפואים' במקום - ואילו המשכן מסמל את הקבוע ואת היציב. וזו בדיוק התכונה של עמנו! מצד אחד, אנו מקדשים את הקבוע והיציב - המשכן ואח"כ את בית המקדש - אולם מסוגלים לשנות כיוון ולנוע כאשר נדרשנו לכך כאוהל. וזה לשונו של הרב קוק –

"האהל והמשכן, הם שני השמות של בית הדירה, העלול [=העשוי] להיות מוכן למסעות שמרשמים בתכן הרוחני העליון את העליות הנכספות. האהל מסמן את היסוד המִטלטל את הצביון של ההכנה אשר לתנועה שכוונתה היא תמיד השתנות ועליה לצד האושר העליון, לקראת הזיו של מעלה והמשכן מסמן, אם גם בצורה המחוברת באיזה אופן להכנה של נסיעה דווקא את היסוד המנוחתי שיש בין מסע למסעו ובנפשיות היא ההרגשה המרגעת, העוצרת את ההתנועעות הבלתי פוסקת. ובוודאי שאֵלֶה שתי ההכרות הן הנה היסודות של האוצר העליון, אשר ליראת ד' הגנוזה בבית גנזיו של הקב"ה...".

שתי תכונות אלו משולבות בעמנו - היכולת לשנות ולהשתנות ולהתעדכן עם המציאות ולפעול על פיה, ומצד שני היכולת לפתח זמנים ותקופות של מרגוע והתבוננות. את זה איבחן הנביא הגוי, בלעם, ביסוד האלוקי הזה של עמנו.

אם נסתכל רק על ההיסטוריה הקצרה של עמנו מאז שואת אירופה, כאשר שליש מעם-ישראל הושמד וגם הנותרים נעו ונדו בין העמים, אך עשו הכול כדי שספר התורה ילווה אותם, ולכל מקום שגלו הקימו מקום של תורה ותפילה בבחינת  'משכן' ו'מרגוע', כלשון הרב קוק. ומזה שבעים ושבע שנים מתקדם עם-ישראל בארצו, לעתים נדרש להתפנות כאהלים ואח"כ להמשיך ולבנות את ארץ ישראל. תכונות אלו הנמצאות בד.נ.א של עמנו, הן-הן היסוד להתקדמות לקראת הגאולה השלמה.

ארבע כתות של צדיקים

עד כאן הבאנו שלושה דימויים למשליו של בלעם, אך אי אפשר לסיים את המאמר מבלי להביא את דבריו הנפלאים של בעל ה'אור החיים' הקדוש, רבי חיים בן עטר, שביום שישי זה ט"ו בתמוז ימלאו מאתיים שמונים ושתים שנים לפטירתו ומקום מנוחתו בהר הזיתים. ה'אור החיים' הקדוש לוקח אותנו לארבעה סוגים של לומדי ומלמדי תורה ושל מחזיקי התורה בעמנו. וזה לשונו –

"'כנחלים נטיו '- ואפשר לפרש הכתוב על זה הדרך, שהכתוב מדבר כנגד ד' כתות הצדיקים שבעם ה'...".

ה'אור החיים' מדרג אותם, כאשר הכת הכי גבוהה היא כמו שמואל, שהולכים ומסתובבים להגיע וללמד אחרים ולא מחכים שיגיעו אליהם - לעומת הכת החשובה השנייה, כת הצדיקים, שמלמדת ובאים אליהם ללשכת הגזית. וכך מבאר

"הראשונה היא כשמואל הנביא, שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצות בכל שנה ושנה. השנייה היא כת הצדיקים הקבועים לתלמוד תורה ללמוד וללמד ולהורות משפט והיא כת העומדת בלשכת הגזית העוסקת בתורה ובהוראה כידוע, והיא בגדר הראשון עצמו, אלא שהמבקש ה' יבא אליהם מוסיף עליהם שמואל שהוא היה מסבב להורותם."

הקבוצה השלישית, לומדי התורה, שלומדת לעצמה, אך אינם מלמדים אחרים ורק דואגים לעצמם להשתלם בתורה שזה כמובן חשוב, אבל לא כמו שתי הראשונות והכת הרביעית היא כת מחזיקי התורה, שלא לומדים תורה אך דואגים לאחרים שילמדו תורה –

"השלישית כת הלומדת תורה לשמה, לעצמה, להשכיל ולהבין אמרי נועם, יתירה עליה כת הראשונה שלומדת ומלמדת. הרביעית היא כת המחזקת ידי הלומדים ויוצאים למלאכתם למצוא טרף אדם..."

רבי חיים בן עטר מסביר את הדימויים של כל כת וכת וזה לשונו שם בהמשך :

"וכנגד ד' כתות אמר ד' דמיונים: כנגד כתו של שמואל אמר 'כנחלים נטיו', שהם עושים כנחל הזה שנוטל מימיו ממקום למקום לשתות ממנו, כמו כן כת זו שטורחין בעצמן להשקות צמא למים חיים..." - וכמובן שזו המעלה הגבוהה ביותר .

"וכנגד כת ב' אמר 'כגנות עלי נהר' - כגן הזה שהוא נטוע וכל הרוצה ליהנות יבוא ויהנה, גם מוליכים פירות ממנו וזנים הרחוקים, כמו כן הם כת נטועה בלשכת הגזית וכל הרוצה ליהנות יבא ויהנה, גם פירותיהם הולכים למרחוק שהבאים לשם מתחכמין מהם ויוצאים להשקות צמאי תורה, וכן כתיב (ישעי' ב) כי מציון תצא תורה וגו'..." - כמובן שגם כת זו משובחת, אמנם לא כמו הראשונה שטורחת ומחפשת היכן ללמד תורה, הרי כת זו תורמת רבות לכלל ישראל אך צריך לבוא אליה ."

"וכנגד כת הג' הלומדין לעצמן ואין בהם כח להשפיע לזולת אמר 'כאהלים נטע ה' - כיעקב איש תם יושב אוהלים ללמוד לעצמו, ואמר לשון נטיעה כנטיעה הזאת שכל שהיא מתיישנת מוסיף שרשים ואחיזה ביניקתה כמו כן לומדי תורה כל זמן שמאריך בעסק התורה תוסיף להשתרש נפשו בה.

"וכנגד כת הד' אמר 'כארזים עלי מים' - ארזים רמז לעשירי עם בעלי קומה בעלי כח וגבורה בעולם הזה אבל אין עושים פירות בתורה לפי שאינם לומדים בתורה".

זכינו ללמוד מתורתו של ה'אור החיים' הקדוש, שידוע ומפורסם שרבים נושעו בזכות לימוד קבוע מתורתו וסגולה מפורסמת היא, שאדם שיקבל על עצמו ללמוד בקביעות בביאורו של ה'אור החיים' על התורה, יזכה לבנים זכרים צדיקים עוסקים בתורה ובמצוות.

אחד מסיפורי הניסים המפורסמים הוא אודות הגאון רבי הלל שלזינגר שלא זכה לילדים שנים רבות. אחד הרופאים המומחים אמר לו כי "כאשר תצמחנה שערות בכף ידך תזכה לילדים", כלומר: אין לך סיכוי וחבל על המאמצים. ביגונו פנה רבי הלל מיד אל ציונו של ה'אור החיים' הקדוש אשר בשיפולי הר הזיתים, ושם קיבל על עצמו בדמעות שליש ללמוד בכל שבוע מהספר. ובאורח נס, חבק כעבור שנה בין זרועותיו את בתו הבכורה. רבי הלל זכה להקים דור ישרים ואחד מחתניו היה הגאון רבי משה הלברשטם זצ"ל.

האדמו"ר מגור בעל ה"לב שמחה" ביאר את הקשר בין לימוד בספר הקדוש לזרע כשר, בכך של'אור החיים' בעצמו לא היו ילדים וממילא כל כוח ההולדה שלו טמון בספרו הקדוש ומשום כך כל קטע וקטע בספר קדוש זה מסוגל לזרע קדוש.

שנזכה!

שבת שלום ובשורות טובות!