הגבלה והבלגה בדרך לעצמאות - לפרשת בשלח

עבדים נדכאים ללא זכויות אדם מתעוררים לבוקר חדש בדרך לעצמאות, זוהי תמצית פרשת "בשלח", המתארת את מהלך היציאה מבית העבדים הגדול בעולם.

כמובן, שאנו מצפים לקרוא בפרשתנו על פרץ של שמחה ושירה, אושר ותחושת חופש עד כדי התעלמות מהקשיים בדרך. אולם, זה לא בדיוק קורה.

אנו מוצאים בפרשתנו מערבולת של רגשות, המבטאים מצד אחד שמחה ושירה, ששיאה כמובן היא 'שירת הים', עם כל העוצמות שבה.

אבל, אנו גם נחשפים לאווירת נכאים, שלמען האמת די מאכזבת. אנו מוצאים בפרשתנו לא מעט "קיטורים" ותלונות  על חוסר במים ובמזון, עד כדי אידאליזציה של העבדות במצרים "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע" [שמות טז ,ג].

אנו עומדים ומשתאים, כיצד עם אשר זה עתה חווה מראות אלוקיים "מה שראתה שפחה על הים לא ראו יחזקאל וישעיהו" [מכילתא דרבי ישמעאל בשלח] ובכל אופן, צריך לשלוף אותם בכוח  מתוך הים, כפי שחז"ל מדייקים מהפסוק "ויסע משה את ישראל מים סוף" – הסיען בעל כרחם,  שעיטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאים אותם בים, וגדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים…לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם" [מובא ברש"י בשם המכילתא] ומיד שכבר יוצאים מהים, אז "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה".

כדי להסביר את ההפכפכות הזו בהתנהלות עמ"י, נראה כיצד נפתרת התלונה על המים. משה צועק אל ה'  "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" [שם  פס' כה] .

מה פרוש המילה 'חק'? – אומר רבי אליעזר מגרמיזא [בעל ספר 'הרוקח' בפירושו לסידור התפילה עמוד שע"ו], כי 'חק' פתרונו חֵלֶק, וכן "וישם אותה יוסףלחק לפרעה לחומש [בראשית מ"ז, כ"ו], "כי חק לכהנים ואכלו את חקם אשר נתן להם  פרעה" [שם כב]  ותרגומו חולקיהון, וכן "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" [משלי ל"א ט"ו].

לפי זה, גם כאן פירוש הפסוק "שם שם לו חק ומשפט" כנתינת חלק מסוים וקביעת גבולות והגבלה של כמות, כל אחד קיבל את החלק שמגיע לו ולא יותר.

ומתוך כך נראה להסביר את כל ההתנהגות של עמנו ביציאה ממצרים. המעבר מתקופה ארוכה של שעבוד ועבדות לחופש ולחרות,  קבלת עצמאות לאחר שנים כה רבות של שעבוד פיזי ורוחני, הוא מהלך מורכב שאחת הבעיות המרכזיות שלו היא הרצון של היוצא לחופשי לקחת הכל ללא גבולות ומגבלות. סכנה הייתה ליוצאי מצרים, לאחר שנים של חיים כשאחרים קבעו להם מה יאכלו וכמה,  כשמגיע רגע השחרור קשה לשים להם מעצורים, ולכן ברגע שעם ישראל גילה, שהסוסים של המצרים מעוטרים בכסף ובזהב, דבר שכמובן נמנע מהם כעבדים לאסוף בכל שנות עבדותם, ולמרות שחוו מראות נבואיים גדולים בקריעת ים סוף, רצו לאגור כמה שיותר מאוצרות-החינם שהיו מונחים לפניהם.

מכאן ניתן להבין את העליות והמורדות, שעליהם אנו קוראים בפרשה. מצד אחד שמחת השחרור ושירת הים ומצד שני קשה לעצור את הרצון לחופש ולקבל הכול בלי הגבלות, ואם לא מקבלים את מה שרוצים ומשתוקקים לו, הרי שמתחילים הקיטורים, אין סבלנות לחכות ואין כח לעבור תהליכים, אלא רוצים הכול כאן ועכשיו.

ולכן, כשנמתקו המים והיו ראויים לשתייה, הייתה סכנה ממשית שכולם ירוצו אל המים מתוך צימאון שהיו שרויים בו, לכן היה חשוב גם לשים גבולות ולבצע חלוקה שוויונית של המים.  "…שם שם לו חק ומשפט" –  גבולות! ולפי זה אף מובן, מה שחז"ל קבעו שה'חק' וה'משפט' הם –'שבת' ו'דינין', מכיוון ששניהם קובעים גבולות לרצונות החומריים של האדם.

ידועה לכולנו ההתרחשות, כאשר האמריקאים והרוסים הגיעו לשחרר את מחנות ההשמדה בסיום מלחמת העולם השנייה והיו אסירים שלא הצליחו להתאפק ולשים לעצמם גבולות בפני השפע שנחשף בפניהם, רבים מהם מיד התנפלו על האוכל שהביאו להם המשחררים, בלעו מזון בבת אחת וחלקם אף מתו מיד, משום שהגוף אינו מסוגל בבת אחת לעבור ממצב של רעב למצב של אוכל בלי הגבלה.

בדרך זו מסביר רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל ספר "משך חכמה", מדוע רק בפסח מצרים נצטוו להקדים ולקחת את קרבן פסח בעשירי לחודש ניסן ולא בי"ד בניסן כפי שמצווים לדורות? – והסביר, משום שהיה צורך להטמיע בעם את הסדר והמשמעת ולא שברגע שירגישו שאפשר לצאת תהיה בריחה המונית בלי סדר ולכן התבצע תהליך של יציאה  מסודר ולא בריחה חפוזה [וראה מה שכתבנו בפרשת בא].

פרשת בשלח נקראת בדרך כלל בשבוע שחל בו ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן. גם אילנות זקוקים בשלבים הראשונים של הצמיחה לטיפוח הדרגתי, תוך קביעת מגבלות וגבולות לצריכת המים והחשיפה לאור ולשמש וכו'. יש דמיון רב בין 'צמיחת האדם' לבין 'צמיחת עץ-השדה' ורמז יש לכך בכתוב בספר דברים [פרק כ' –  בפסוקים הקשורים למלחמה ודו"ק], שכעץ כך גם האדם  זקוק לקביעת גבולות של המותר והאסור "… כי האדם עץ השדה". ואכן, ראוי להגביל את האדם במה שראוי לו, ובוודאי בשנים בהם הוא לומד ומתחנך. יש לדחות את התרבות של "הכל מותר" ואת הגישה שאסור לומר לא לילד. ראוי לחנכו לדחות סיפוקים, ללמדו בהדרגה ולחנכו למציאות של חיים מורכבים של 'אפשר' ו'אי-אפשר', של 'מותר' ושל 'אסור', של 'לכתחילה' ושל 'בדיעבד'.

לסיום, מסופר על החזון איש, שתינוק אחד בכה שלא קיבל את מה שביקש, אז הרב הגיב על פי דברי המהר"ל, מדוע ברא הקב"ה את האדם, שכאשר הוא תינוק, הוא בוכה מכאב כשיוצאים שיניו? כדי שילמד, שיש קשיים בחיים! במילים אחרות, הקב"ה יכול היה לברוא את התינוק עם שיניים כבר מלידתו, אלא שכך התינוק לומד שיש קשיים בחיים ואף אם קצת כואב לא נורא.

שנזכה בע"ה לקבל די מחסורנו ולהסתפק בכך לעבודתו יתברך.