הבגדים – 'לכבוד ולתפארת' או חיצוניות?! - לפרשת תצווה

לפני מספר שנים, ביקרתי יחד עם רעייתי במוזיאון הפתוח בעיר אַרְנְהֵם, הולנד. המוזיאון שוכן בתוך פארק ענק וציורי, שופע אגמים ומפלים, תחנות רוח, בתי עץ הטובלים בשדות ירוקים, כבשים ופרות הרועות באחו. מוזיאון זה הינו למעשה כפר, הנועד לשמר את מסורת החיים בכפרי הולנד מהמאה ה-17 ועד היום.  

במהלך הביקור במוזיאון, עברנו מבית לבית, ללמוד על שיחזור החיים של פעם, להתרשם מהרהיטים העתיקים, כלי האוכל הנוסטלגיים, כוסות החרסינה בגווני-עבר כחול-לבן, הקומקום שנראה שעוד רגע תמזוג ממנו בעלת הבית תה לכל האורחים, המטבח והמזווה אשר מלאים בירקות טריים  שנקטפו בשדה ומחכים בתוך סלי נצרים. אחד הדברים שתפסו את תשומת לבי באחד מבתי המוזיאון היתה תצוגה מרהיבה של בגדים שונים ומשונים מתקופות שונות בהיסטורית המקום. היה שם לבוש מיוחד לחורף ולבוש מיוחד לקיץ, סוגי כובעים שונים לגברים ולנשים, בגדים לאנשים נשואים, בגדים לרווקים ובגדים לפי תחומי עיסוק שונים. הבגדים לא נועדו רק לכסות את הגוף או לחמם, אלא ביטאו את מעמדו ותפקידו של האדם והתובנה הברורה שנבעה מתוך התבוננות בבגדים אלה היא,  שהלבוש מבטא את האדם.

פרשת תצווה מקדישה מקום רב לנושא הבגדים שלבש הכהן. התורה פותחת בהכרזה חגיגית אותה נצטווה משה-רבינו "וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת" [כ"ח, ב']. כבר מפסוק זה לומדים,  שהתורה רואה חשיבות בבגדים ובמשמעותם, בכך שהיא מתארת את סיבתם במילים "לכבוד ולתפארת". 

וכך פוסק הרמב"ם [הלכות כלי המקדש, פרק ח' הלכה ד'], שעל בגדי הכהן להיות נאים במיוחד, וזה לשונו: "בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת, היו מטושטשין או מקורעין או ארוכין יתר על מדתו או קצרים פחות ממידתו או שסלקן באבנט ועבד עבודתו פסולה, היו משוחקין או שהיו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמידתו ועבד עבודתו כשרה". וכך ממשיך הרמב"ם ומציין [הלכה ה'], שאף לא מכבסים את בגדי הכהנים, אלא צריכים להיות תמיד חדשים – "…כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין, אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן, אלא מניחן לפתילות ולובש חדשים".

את הפרשנים השונים, ראשונים ואחרונים, העסיקה השאלה מה עניןה'כבוד' וה'תפארת' בבגדים?

הנה לשון הקושיה, כפי שמנסחה רבי חיים בן עטר, ה'אור-החיים' – "צריך לדעת, מה היא כוונת ה' באומרו 'לכבוד ולתפארת', אחר שמודיע מעשיהם ואופניהם? ואם להודיעו שבגדים אלו יש בהם לאהרן כבוד ותפארת, מה יצא לנו מזה?!"

רבנו בחיי מייצג קבוצת פרשנים על דרך הפשט ומשיב על קושיה זו כך – "…על דרך הפשט, שיתכבד ויתפאר בהם, ולפי שהכהן הגדול מלאך ה' צבאות אצל היחידים בעניין העבודה, יצווה עתה להלבישו בגדי מלכות ולהיותו מלך נכבד ומפואר אצל ההמון…כי הבגדים האלה בגדי מלכות. המעיל – כמו שכתוב: "כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" (שמו"ב י"ג, י"ח) ;  וכתונת תשבץ – הוא כתונת פסים האמור ביוסף "ועשה לו כתונת פסים" (בראשית ל"ז, ג') ; והמצנפת – מנהג המושלים והמלכים בארצות ישמעאל שיתעטפו בה הצוואר והראש". רבנו בחיי סבור כרבים אחרים, שעל אדם בעל מעמד מסוים להיות שונה גם בלבושו וכפי שמלך לובש בגדי מלכות כך גם הכהן הגדול, ברום מעמדו, צריך להיות ניכר משאר העם גם בלבושו.

גישות נוספות על דרך הפשט מצאנו ב'אבן-עזרא', המבאר שהבגדים נקראים בגדי קודש, משום שמשתמשים איתם במקום קדוש והרמב"ן מפרש, שהבגדים נעשו לכבוד ולתפארת, משום "…שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב 'כי תפארת עזמו אתה' (תהלים פ"ט, י"ח)…ועוד נאמר 'עוז ותפארת במקדשו' (תהלים צ"ו)".

על דרך הדרש, מצאנו התייחסות אצל המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר [חי לפני כ-150 שנה, פעל ברוסיה וברומניה]. לדעתו, מדובר בבגדים פנימיים שהם מלבושי הנפש ומה שכתבה התורה 'לכבוד' – אלה התכונות הטבעיות, 'ולתפארת' – אלה מה שהאדם משיג מעמל ומעבודה. וכך כתב: 

"…הנה הבגדים שצווה לעשות היה כפי הגלוי בגדים חיצונים, שיספר עניינם איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים, שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וצווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית, ופי' 'ועשית בגדי קדש לכבוד', כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם 'כבוד' בכתבי הקדש [כמ"ש 'למען יזמרך כבוד' וכדומה]…וכבר ביארתי בפי' ישעיה (סימן ה'), שיש הבדל בין 'כבוד' ובין 'תפארת', שיכובד האדם גם במעלה טבעית, אבל לא יתפאר רק במעלה בחירית. ומצד הרוחנית שיש לנפש בטבעה מצד מקור מחצבתה – נקראת 'כבוד', ומצד האור וההדר שתזכה ע"י עבודתה וקדושתה – נקראת 'תפארת', ושתי מדרגות אלה יתלבשו בבגדי קדש שיעשה להם משה…".

לדעת המלבי"ם, 'כבוד' ו'תפארת' הינן שתי דרגות שונות, כאשר אל ה'כבוד' מגיע האדם גם על ידי מידותיו הטבעיות, אולם לדרגת 'תפארת' מגיעים על ידי בחירה ועל ידי עבודה.

ספר 'החינוך' נוקט שיטה אחרת ואומר, שהכהן שיש לו תפקיד חשוב מאוד, צריך ללבוש משהו אחר שיזכיר לו את מעמדו ואת תפקידו, בדיוק כשם שחיילים נדרשים ללבוש מדים בכל זמן ובכל מקום, גם אם הם בתפקידים עורפיים ולא לוחמים, כדי שידעו כל העת שהם אינם סתם פקידים אלא חיילים וכן מקובל היום, שנושאי משרות מסוימות לובשים בגדים בהתאם למעמדם – רופאים, נהגי אוטובוס, אחיות, מלצרים ואפילו תלמידים נדרשים כיום ללבוש 'תלבושת אחידה' כדי שיזכרו שהם תלמידים…

וכך כותב 'ספר החינוך' [מצוה צ"ט] – "…כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחריהם מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר [=הכהן] צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי להתלבש בגדים מיוחדים אליה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד, וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל ענינו היה צריך גם זה…".

אולם, לעתים אנו שומעים טענה, גם מבני הנוער, מדוע ישנה חשיבות לחיצוניות, שהרי הדגש בעבודת ה' צריך להיות בפנימיות. ואמנם, האם יש מקום לטענה זו?

אין ספק, שיש אמת מסוימת בטענת חשיבות הפנימיות מול החיצוניות, שהרי 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו', וכדברי הגמרא [מסכת שבת דף קמ"ה, עמוד ב'] – "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין? – לפי שאינן בני תורה" ומסביר רש"י במקום מה זה 'מצויינין' – "מציינין עצמן בלבושים נאים…שאינן בני תורה כל כך, לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם – מכבדים אותם מחמת לבושיהן, שנראין חשובים". גם בזוהר [כרך ג', בהעלותך קנ"ב, עמ' א'] מתייחס לאלו המחשיבים את החיצוניות – "ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא" [=אותם הטפשים בשעה שמסתכלים בלבוש החיצוני שנראה להם שפיר לא מסתכלים  יותר וחושבים שהלבוש גופו חשיבותו כגוף נשמתו]. במלים אחרות, אנשים מתרשמים מהלבוש החיצוני ומייחסים לו תכונות ומעמד שאינם תואמים את המצב האמיתי, אבל מאידך אי אפשר להתעלם מכך שאי אפשר להתנהג רק לפי האמת הצרופה, אלא יש בלבישת בגדים מיוחדים אמירה לציבור וגם לאדם עצמו.

מסקנת הדברים, שבלבישת בגדים מיוחדים ישנו מסר חשוב, לכל אדם ולא רק לכוהנים, לגבי רמתו הרוחנית של האדם, לגבי תפקידיו, שאיפותיו ומעמדו וכדברי רבי יוחנן בגמרא [בבא-קמא צ"א:] – "כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא" [=רבי יוחנן קרא לבגדים מכבדים]. הבגדים מכבדים את האדם הלובש אותם ומשייכים אותו לחבורה או לקבוצה מסוימת, שבסופו של דבר גורמים לו לחשוב ולהתנהג אחרת.

נתפלל, שבגדינו יהיו מכובדים ונאים לנו ואנו נהיה מכובדים ונאים במעשינו, שמבית ומחוץ נהיה מצופים בטוהר המידות ולימוד התורה כזהב טהור.

שבת שלום לכל בית הישיבה