האם משה רבינו השתמש בטענת 'דבריי הוצאו מהקשרם'? - לפרשת 'בהעלותך'

מסופר על גביר גדול, שזכה לחתן את בתו היחידה לאחר שנים רבות של רווקות. כמובן שהשמחה היתה גדולה והכנות רבות היו לקראת החתונה המפוארת. מיד לאחר קביעת מועד החתונה, דאג הגביר להודיע ולהזמין את כל הנכבדים שהיה חפץ ביקרם ושיכבדוהו בנוכחותם ובהזמנה ששלח להם דאג להודיע להם שהוא אף יביא אותם לחתונה. לשאר הציבור בעירו שלח הזמנות מס' שבועות בודדים לפני החתונה, די זמן כדי שיתארגנו ויגיעו לחתונה החשובה. וממש ב'דקה ה-90' שלח הודעה לכמה אנשים, שהיה מעדיף שלא יבואו לחתונה, אך מטעמי נימוס היה חייב להודיע להם על מועד החתונה והיות ושלח להם את ההזמנה יום או יומיים לפני החתונה, הרי היה בזה רמז ברור שהוא מזמין אותם רק לצורך הפרוטוקול.

כך מסביר המהרש"ק רבי שלמה קלוגר את תחושתו של יתרו להזמנת משה להצטרף למסע לארץ ישראל. ומנין זאת למהרש"ק?

הבה נראה את הפסוקים:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעו"]כ"ט" [וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל]." ל" [וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ"]. ל"א ["וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם]. "ל"ב[ "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ"

והתמיהות רבות הן:

מדוע סירב יתרו לבקשת משה? האם התגלע סכסוך בין החותן לחתנו? מדוע משה מבקש ממנו פעם נוספת לבוא? מדוע התורה צריכה בכלל לספר לנו זאת? מה הוסיף משה בפעם השנייה שלא אמר בראשונה? מה הייתה החלטתו הסופית של יתרו – האם נענה לבקשתו של משה והצטרף לעם ישראל במסעו או לא? ומדוע התורה מעלימה מאתנו את סופו של ה'עימות' בין משה ויתרו?

ניתן לבאר, שהמהרש"ק וכן אחרים שמו לב לכך, שהסיפור של יתרו 'שתול' בפרשתנו, ללא קשר לכאורה לנאמר לפני כן ולנאמר אחרי כן ופניית משה ליתרו הינה בסמוך ממש לפסוק הפותח המספר את מסעי בני ישראל, שהרי הפסוק אומר שכבר יצאו לדרך ואז יתרו חושב שמשה פונה אליו 'ברגע האחרון' שיצטרף אליו, כמו במשל דלעיל, והדבר גרם ליתרו להיעלב לאחר כל תרומתו לעם ישראל.

רבי אברהם סבע, רב ומקובל והוגה דעות בדור של גירוש-ספרד ובעל ספר 'צרור המור'על התורה, כותב בפרשתנו, שהסיבה שיתרו סירב לבקשתו של משה היא לא משום שהזמין אותו ברגע האחרון כדעת המהרש"ק, אלא מנה שלש סיבות אחרות ונראה אותם בלשונו:

"לפי שראה בדברי משה שלשה דברים בלתי ראויים מורים לו שלא ילך עמהם.האחד – שאמר 'נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם' שרמז בזה כי אין לגרים חלק בארץ, כאומרו 'אותו אתןלכם ולא לאחרים'. ולזה אמר אח"כ (יתרו) 'לא אלך כי אם אל ארצי' – כי יש לי ארץ טובה כארצכם. והשני – שאמר לו 'לכה אתנו והיטבנו לך' קצת טובה, כאיש אורח והלך ולא כמי שהוא חותן המלך. ולזה אמר איני צריך לטובתכם 'כי אל מולדתי אלך', בתוך משפחתי ומולדתי יש לי טובות רבות.והשלישי – שאמר לו 'כי השם דיבר טוב על ישראל', שנראה מדבריו שהטוב הוא לישראל ולא לאחר. ולזה השיב (יתרו), אחר שהטוב הוא לישראל, איני רוצה לילך 'כי אם אל ארצי ואל מולדתי', שיש לי טובות מרובות…לפי שהוא לא נסע מארצו לתכלית שכר שיעשו עמו טובות, כי אם להידבק בשם מצד אהבתו ולא מצד תגמולו. ולזה אמר איני צריך לטובתכם כי בארצי יש לי טובות הרבה".

לאחר שמשה ראה שיתרו לא הבין את כנות הזמנתו שהיה בה משום הכרת הטוב ליתרו על כל מה שעשה להם, מספרת לנו התורה, לדעת בעל 'צרור-המור', שמשה תיקן את דבריו ושלוש הסיבות שמנעו מיתרו להצטרף, משה חזר ודיבר אליו והסביר לו את כוונתו הכנה ובוודאי שלא הזמין אותו ברגע האחרון כאיש לא רצוי. וזה לשון הצרור המור:

"…והנה בכאן תיקן [משה] כל דבריו הראשונים שאמר 'והטבנו לך', כי הם אין בידם להטיב. ולכן אמר עתה 'והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו', כי הוא טוב ומטיב. וכנגד מה שאמר לו 'כי ה' דבר טוב על ישראל' ולא על אחר, אמר לו עתה 'והטבנו לך' מטוב ה' כאילו היית חלק ממנו. וכן בכאן תיקן מה שאמר אותו 'אתן לכם' ולא לאחר, כאומרו כי מהטוב אשר ייטיב השם עמנו היטבנו לך. וכן רמז באומרו 'והיה הטוב ההוא' ולא אמר 'והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו', אלא הטוב ההוא הצפון…כאומרו 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'. וכן תיקן מה שאמר 'כי אל ארצי', לפי שאני לא באתי ע"מ לקבל פרס, אלא מאהבת ה' ולחזות בנועם ה' ולכן אמר לו 'והיה הטוב ההוא' האמיתי הצפון לצדיקים…וכששמע זה שתק וקיבל דבריו ונתנו לו דשנה של יריחו וזכה למעלת התורה".

התורה רצתה אולי ללמדנו בדרך אגב, שאפילו אדם גדול וענק כמשה, אם דבריו לא הובנו כראוי אל לו להסס מלנסות להסביר את דבריו ולבארם, כדי שהאחר לא יטעה בכוונתו. ולכן חזר משה רבנו על דבריו פעם נוספת עם הבהרה ברורה לכוונתו.

רבי יצחק מנסכיז (אדמו"ר וצדיק ידוע שהלך לעולמו בשנת תרכ"ח והיה תלמידו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב והחוזה מלובלין), התייחס בספרו "תולדות יצחק" לסירובו התקיף של יתרו וטען, שיתרו לא רצה 'שיעשו לו טובה' וזה לשונו:

"…והנכון בעיני, כי לפי שהיה נראה ממאמר משה רבינו ע"ה שרצה לתת לו צדקה, כמו שאומרין לעני לך ואעשה לך טובה…ויתרו חשש לכבודו ואמר למשה 'לא אלך', שבארצי אני עשיר מכם, כי שם יש לי עושר ונכסים וכבוד וקרקעות ואיני צריך צדקה…".

ולכן, משה שינה את דבריו ופנה אליו פעם נוספת והסביר לו, שצריכים אותו –  "…תהיה לנו לעיניים בכיבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה, ועל זה הטוב שתעשה עמנו אני אומר 'והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך….".

ומוסיף רבי יצחק מנסכיז, שפרשה זו ממוקמת כאן במתכוון, לפני התלונות של בני ישראל, שאכן יעשו 'קל-וחומר' על הנהגתם הקנטרנית וילמדו מיתרו דוגמא אישית לאדם שעזב את מנעמי העולם והצטרף לעם ישראל ולכן אין מקום לקיטורים שלהם במדבר – "שיתרו שהוא מהאומות העולם נתגייר ונעשה יהודי כשר, וכל כך עד שישראל ביקשו ממנו שילך עמהם, וישראל בני אברהם יצחק ויעקב מתאוננים רע באזני ה', ומתאווים תאווה בוכים ואומרים מי יאכילנו בשר…וזה שכתוב 'והיית לנו לעיניים' והוא לעניין יראת השם, שיאמרו ישראל, יתרו שהוא גר ירא את ה' וכל שכן אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב".

בדרכו של רבי יצחק מנכסיז הלך גם רבי משה אלשיך, אולם לא רק שיתרו היה גורם ממתן נגד הקיטורים של אמר ישראל, אלא – "…'והיית לנו לעיניים' – כי עיניים לראות היית לישראל, כי בך פקחו עיניהם לעבוד את ה' באומרם: הלא זה אשר לא מבני ישראל עזב ארצו ומולדתו וארמנותיו שדותיו וכרמיו וכל מקנהו לבקש את ה' אל מדבר שמם, ולא שת לבו אל כל טובות העולם הזה. ומה גם עם בני ישראל, כי אחרי ה' נלך כאריה ישאג". (אלשיך במדבר פרק י').

טענה זו כנגד ישראל אף יכולה לשמש כנגדם כגורם מרשיע ומעניש, ולזה אולי לא רצה לגרום יתרו בצדקותו וחשש שאנשים באמת אינם רוצים שילך אתם ויאמרו – "כי טוב לישראל מטעם זה שלא תלך עמנו, פן תהיה מעניש את הבלתי צדיקים כמוך, כי יאמר ה', הלא זה ידע חנותנו במדבר ועזב הכל וגדל צדקו, ואתם שעבדים הייתם וגאל ה' אתכם ביד חזקה, ואינכם צדיקים כמוהו. באופן שטוב לישראל לכתו מאתם, ויעצבו כי ילך אתם…", 

עד שמשה היה צריך להרגיע אותו, שההפך הוא הנכון – "לזה אמר (משה ליתרו) לא כן הוא, כי אדרבה והיה כי תלך עמנו כי נשמח בלכתך עמנו".

כיוון אחר מציג כאן ה'ספרי' בפרשתנו [פיסקא פ'], המסביר את סירובו של יתרו להצטרף למסע הישראלי, לא מתוך שנעלב חלילה, אלא אדרבה יתרו מתוך אהבת ה' שבערה בו חשב, שתפקידו ללכת ולגייר עוד אנשים ולצרף אותם לעם היהודי  ואז משה רבנו מעמיד אותו על טעותו, שלא רק שלא מועיל בזה אלא מזיק. וזה לשון הספרי:

"כסבור אתה, שאתה מרבה כבוד המקום, אין אתה אלא ממעט כמה גרים ועבדים אתה עתיד להכניס תחת כנפי השכינה. 'והיית לנו לעיניים', שלא תנעל דלת בפני הגרים הבאים לומר, אם יתרו חותנו של מלך לא קיבל עליו ק"ו לשאר בני אדם".

וממשיך ה'ספרי' ומביע חשש נוסף של משה, שמא יחשדו בנו שלא רצינו לקבל אותך כגר, הואיל ועם ישראל אינו מתלהב לקבל גרים וזה יגרום לנו נזק –  

"…שלא תהא לנו לעיניים לעיני כל באי העולם ויאמרו, דומה שאין אנו רוצים לקבל את הגרים, ועוד דנים את הדברים מקל וחומר ואומרים, מה אם מי שהיה נקרא חותנו של מלך לא רצו לקבלו, על אחת כמה וכמה שאר כל הגרים. נמצאת מונע את הגרים לבוא עמנו וממעט כבודו של מקום, אלא אף אתה בוא ולך עמנו ונמצאת מרגיל את הגרים לבוא עמנו ומרבה כבודו של מקום לקיים מה שכתוב 'ברב עם הדרת מלך' (משלי י"ד כ"ח)".

ב'מדרש אגדה' (פרק י' סימן ל"א) מביע את חששו של משה, שיאמרו שעם ישראל כפוי-טובה חלילה:

"…'ויאמר אל נא תעזוב אותנו' – בבקשה ממך שלא תעזוב אותנו, שלא יהא פתחון פה לשאר גרים, כי על כן ידעת חנותינו במדבר, ומה היו אומרים כל הגרים עלינו שאנו כפויי טובה, הרי יתרו שעמד עמהם כל הימים ולא עשו עמו טובה".

הרש"ר הירש כדרכו מבאר לנו את הדו-שיח בין משה ליתרו בדרך הפשט וזה דבריו הנפלאים:

"…כי לא מתוך שיקולי התועלת שלך, אלא משום כך פניתי אליך, כי אתה בקי בטיב הקרקע של מקומות חנייתנו, נהירים לך שבילי המדבר, ובכל מקום שה' יורה לנו לחנות, אתה מכיר את מעלות הסביבה, שנוכל להפיק מהן תועלת…בקיאותך בטיב המקומות תביא לנו תועלת, אולם יש חשיבות יתירה לבקשה זו, שמשה פנה בה אל חותנו ואחר כך כתב אותה לדורות עולם, כי הבקשה, שחותנו יסייע להם בבינתו ובבקיאותו בטיב הקרקע, יש בה כדי להביא אותנו לידי הערכה נכונה של "שליחות משה", שהרי כבר ראינו (שמות י"ח, י"ג-כ"ז) עצת האירגון של יתרו מוכיחה, שלא היו לו למשה הכישרונות הארגוניים הדרושים למחוקק הבונה מדינות, וגם העובדה המסופרת כאן מזימה את כל סיפורי הבדים על בקיאות משה באורחות המדבר, שלפיהם הפלא האלוקי של מסענו במדבר הוא רק תוצאה של מנהיגות פקחית ומחוכמת. משה, שהיה זקוק לעצת חותנו כדי לארגן את מערכת השיפוט וכדי להתקין כהלכה את המחנות – והוא רשם את שני אלה לזיכרון עולם בעמו – איש זה לא הנהיג את עמו ולא נתן לו תורה, אלא ככלי שרת בידי ה', רחוק היה מלשוות לעצמו הילה של בינה על-אנושית וכוח לחולל פלאים…".

יש מהפרשנים, ורש"י ביניהם, התולים את סיבת התעקשותו של יתרו לחזור לארצו ממניעים אישיים, שרצה לחזור בשביל לממש את נכסיו ולהתאחד עם משפחתו. או כדברי ה'חזקוני', שלא רצה ללכת למקום שיש בו הרבה ספקות מול הוודאות בחייו הקודמים. או כדברי ה'ספורנו', שהיות והיה כבר בגיל מתקדם חשש מבעיות בריאות עקב שינויי מזג האוויר של ארץ אחרת וסוג המזון האחר.

אם כן, ראינו דעות שונות ומרתקות, המאירות באור בהיר את מהות ה'עימות' בין משה לחותנו.

ונשארה עדיין שאלה אחת פתוחה מתחילת מאמרנו – מדוע התורה אינה מגלה לנו, האם הוא הלך בסופו של דבר עם ישראל או חזר לארצו?

ואמנם, הדעות חלוקות בנושא זה בחז"ל ובפרשנים. יש רבים הטוענים, שאכן יתרו חזר עם ישראל ומוכיחים זאת מהכתוב בספר שופטים (א', ט"ז) – "בְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים ". וה'ספרי זוטא' מבאר, מה גרם ליתרו בסופו של דבר ועל-אף כל החששות להצטרף לעם ישראל –

"…למה חזר לארצו? אלא כך היה יתרו מחשב ואומר: כל השנים הללו היו בני אדם מפקידים אצלי פיקדונות, שאני הייתי הנאמן שבעיר ואם אני מניחן והולך לי הן אומרים 'ברח לו יתרו ולקח כל פיקדונותיו ונתן לחתנו', נמצאתי מוציא שם רע עלי ועליך. אלא, הריני הולך ומחזיר את כולן. ד"א – 'ויאמר אליו לא אלך', למה חזר? אלא היה מחשב ואומר: השנה הזאת שנת בצורת היתה ואני לוויתי ופרנסתי את העניים ואם אין אני הולך ופורע את החובות נמצאתי מחלל שם שמים, אלא הריני הולך ופורעם".

אם-כך, ולאחר שראינו דעות שונות האם חזר לישראל או לא, עדיין אנו שואלים מדוע התורה לא סיפרה לנו זאת???

אלא, נראה לעניות דעתי, שמטרת כל הסיפור הזה היא להביא בפנינו את כל הפרשנויות והדילמות שיכולנו להכניס בדבריהם של יתרו ומשה ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" והטעם שהתורה לא שיתפה אותנו בביאור העניין והשאירה אותם לפרשנים השונים היא כדי ללמדנו מספר תובנות בבחינת 'תורת חיים' –

עלינו להשתדל להיות ברורים בדברינו, עלינו להיות רגישים ואמיצים לתקן את דברינו אם לא הובנו כראוי גם אם אנו במעמד רם ומכובד ולא להתכסות בטענה שדברי הוצאו מהקשרם ולפטור את עצמנו מלהסביר שוב . עלינו להכיר-טובה לזולתנו, עלינו ללמוד דוגמא אישית ממנהיגים ראויים וישרי דרך, כמו כן עלינו לקבל באהבה ובזרועות פתוחות את הגרים ובכך מרבים כבוד שמיים, עלינו ללמוד פרק נוסף בענוותנותו של משה רבינו המעלה על הכתב את הסיפור ה'מביך' לכאורה בינו לבין חותנו, מותר לנו להתלבט ולחשוש משינויים, מותר לנו לחשב שיקולים גשמיים וחומריים ואף רוחניים , עלינו לשמור על כבודו של החותן ולא רק של החותנת…ומעל הכל לקיים את מאמר חז"ל "והווי דן את כל האדם לכף זכות".

שנזכה בע"ה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!