האויב מורתע - לפרשת בלק ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

בין כל המילים והביטויים שכיכבו מאז האסון של שמחת תורה תשפ"ד, המכונה 'השביעי לאוקטובר', עלתה וצפה המילה 'הרתעה' בהטיותיה השונות. לפי נתוני גוגל, בשבוע שלאחר הטבח הנורא חל זינוק דרמטי דווקא במספר החיפושים של מילה זו והגיע למקסימום ההיסטורי שלו, זאת בעקבות הדיון הציבורי הנרחב על "קריסת הקונספציה" ואסטרטגיית ההרתעה ש'האויב מורתע'.

האם  מושג ה'הרתעה' שייך רק ל'ארגז כלי המלחמה' בעת החדשה, או שהרתעת האויב הינו מונח ישן חשוב ומשמעותי למלחמה מאז ומעולם?

בפרשתנו אנו נחשפים לכך, שכבר בזמן התורה הייתה חשיבות גדולה להרתעת האויב. בלק בן ציפור מלך מואב נערך בדרכו שלו להילחם בעם-ישראל, לאחר שנחשף לתוצאות המלחמה שבה ישראל ניצחה את אויביה. הוא ראה בניצחון זה 'אזעקת אמת' והתרעה עבורו לעשות משהו, וזה לשון הפסוק –

"וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי: וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל... וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא".

לפני שנדון לגופו של ענין, נשאל בעקבות הרמב"ן - מדוע בלק לא מוזכר כבר בתחילה מי הוא ומה תפקידו במרחב ואיננו יודעים משהו על עברו ומעשיו אלא רק בפסוק לאחר מכן? ומדוע מודגש שהיה מלך 'בעת ההיא'? –

"...ולא ידעתי טעם למה שאמר הכתוב 'ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא' - כי הראוי הוא שיאמר תחלה, 'וירא בלק בן צפור מלך מואב את כל אשר עשה ישראל לאמורי'?...".

פתרון שאלה זו שופכת אור על תגובתו של ציפור לאירוע של כיבוש האמורי, הואיל וראה זאת בעיניו שלמעשה בלק לא הומלך על מואב כי-אם אחר מפלת סיחון ועוג, ובלק היה מנסיכי סיחון, לכן הכתוב מדגיש ש'בעת ההיא' בלבד היה מלך ולא לפני כן ובעקבות מה שקרה לסיחון המליכו אותו עליהם.

כפי שמדגיש רש"י על אתר –

"בעת ההוא - לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה".

הרמב"ן מוסיף, שיתכן ובלק היה גיבור-חיל והיה ידוע בגבורתו, אך למרות כן היה ירא  מבני ישראל ומאות שנים אחר כך יפתח הגלעדי אומר למלך בני עמון שבא להילחם אתו - "הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב" – שהרי בלק לא נלחם ואתה רוצה להילחם...

כנראה, ששמו של בלק כגיבור עוד הדהד שנים רבות לאחר מכן ולכן איים יפתח בשמו של בלק, שאם הוא ויתר על  מלחמה אז לא כדאי לך, מלך בני עמון, להילחם נגדנו, וכלשון הרמב"ן –

"...כי לא יפחיד את המלך רק במלך נורא מאד".

בלק נכנס לתמונה רק לאחר שראה בעיניו כיצד ניצח ישראל את האמורי במלחמת חשבון ובנותיה, ובלק שחווה את הניצחון המזהיר של ישראל בעיניו ממש נלחץ מאוד ואת זה הפסוק אומר מפורשות, שלאחר שראה מה קרה לאמורי הוא נכנס לפחדים והעביר זאת לעמו, כי ידע שיש לו מה להפסיד עתה כשהוא מלך.

בלק עשה חשבון פשוט, שגם אם ירצה להילחם בישראל, אין לו סיכוי כי עם-ישראל הוא הרבה יותר גדול מעמו שלו וכמות משדרת עוצמה ואילו מואב היה  קטן בגוים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי.

וזאת יש לדעת, כי ממלכת מואב בימי בלק בן ציפור שכנה באזור עבר הירדן המזרחי, שטחה היה בעיקרו רמת מואב ההררית, המאופיינת כארץ מרעה ומסחר הפורשת את גבולה המערבי לאורך ים המלח. שטח אורך הרמה היה כ-60 קילומטרים ורוחבה כ-30 קילומטרים בממוצע, ובסך הכל כ-1,800 קמ"ר. עם זאת, עוצמת הממלכה באותה תקופה נפגעה, משום שחלקיה הצפוניים נכבשו זמן קצר לפני כן על ידי סיחון מלך האמורי. מואב החזיקה מעמד ככוח אזורי מאורגן עם מערכות שלטון מסודרות ומשאבים רבים והממלכה נחשבה באותה תקופה למעצמה אזורית בעלת עוצמה, למרות שלא הייתה גדולה בכמות.

למרות מצבה האובייקטיבי כבעלת  כוח, חששה מואב להתעמת עם ישראל לאחר שאלו הביסו את האמוריים ובלק כרת בריתות הגנה אזוריות עם אויבי מואב המסורתיים ובמיוחד עם מדין והסיבה היא, כפי שרש"י כותב בפסוק ד' –

"...והלא מעולם היו שונאים זה את זה...אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם".

כפי שקורה גם כיום, שאויב משותף מחבר בין אויבים לשעבר, כפי שהגמרא בסנהדרין (ק"ה.) ממשילה על כך משל –

"מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם. משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד, אמר האחד: אם איני עוזרו - היום הורג אותו, ולמחר בא עלי. הלכו שניהם והרגו הזאב. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: כרכושתא ושונרא עבדו הילולא מתרבא דביש גדא [=חולדה וחתול יחגגו יחד מהשומן של ביש המזל]".

הרמב"ן מעלה תמיהה לפחדים של מואב, הרי הם ידעו שישראל לא מתכוונים לכבוש אותם, אז ממה באמת הם חששו? וזה לשונו –

"והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם, כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון  'עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו', או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם 'אל תצר את מואב'...".

לכן מסביר הרמב"ן, שהם לא חששו שייכנסו פנימה לארצם, אלא יקיפו אותה מסביב –

"ולכן אמרו לזקני מדין, אפילו שלא ילכדו את ארצנו, ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, וילכדו להם את כל סביבותינו כאשר עשו לשני מלכי האמורי ויתנו אותנו למס עובד".

רבי חזקיה בן מנוח, ה'חזקוני', טוען שהחשש העיקרי של מואב היה בזה, שראו שאחרי שישראל כבשו את מה שכבש מהם סיחון, הם לא החזירו להם את מה שכבשו אלא לקחו זאת לעצמם והם הבינו שעלולים להפסיד עוד שטחים ועל כן  בלק אמר לעצמו –

"...יש להם כח לישראל ורשות לפשוט ידם עלינו".

כנאמר לעיל, מואב לא היו עם רב ולא חלשו על הרבה שטחים ולכן חששו, משום שמקור פרנסתם היה מחקלאות טובה שהניבו הקרקעות הטובים והפוריים שלהם.

הסבר נוסף נפלא מצאנו ברבי יעקב 'בעל הטורים', שהחשש של בלק היה מהאיכות ומעוצמת החכמה וההשכלה והאינטליגנציה הישראלית ואת זה לומד 'בעל הטורים' מהמילה המקבילה כאן אצלנו 'ויגר מואב' ופעם נוספת "וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו (שמואל א' יח טו) - גם בכאן בשביל שראה ישראל משכילים ומצליחים בכל, ירא מפניהם (במדב"ר כ ג).

אותה גישה של יראת המואבים מעוצמתם האיכותית של עם-ישראל, תוך התמקדות בגדולי ישראל, כותב הנצי"ב מוולאזי'ן בספרו 'העמק דבר' על התורה  וזה לשונו –

"ויקץ מואב מפני בני ישראל. הן המה חשובי וגדולי ישראל שלא יראו מהם שיעשו רעה, כי אין דרך אדם גדול בכך, אבל התבוננו בגדולתם והיו נחשבים בעצמם כקוצים, שראו אותם מתהלכים למעלה מהליכות בני אדם".

בלק ועמו הבינו טוב מאוד והבחינו במדויק מה הרמה המוסרית של מנהיגים וגדולי ישראל וזה גרם להם לתחושת נמיכות הקומה והביא אותם לפנות למי שנחשב אצלם כאיש נעלה מבחינה רוחנית - בלעם.

המואבים נקטו במספר צעדים כדי להגן על עצמם. הראשון והידוע ביותר מופיע בפרשתנו, כפי שהתורה מספרת על כך ששכר אדם שהיה ידוע כנביא ובעל כוחות מאומות העולם ודרכו ניסה לפגוע בעם-ישראל. גם חז"ל ראו בו אדם שיש בו  כוחות גדולים ואמנם הוא היה מושחת אך היה לו מעמד מאוד גבוה, כפי שחז"ל מתארים ב'מדרש תנאים' על הפסוק (ל"ד, י') –

"וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְקֹוָ֔ק פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים' - בישראל לא קם כמשה אבל קם באומות העולם ואיזה זה בלעם בן בעור". 

כפי שהזכרנו לעיל, בלעם לא היה דמות שולית ותימהונית. בשנת ה'תשכ"ח נמצאה כתובת באתר מקדשי, במקום המזוהה עם העיר סוכות שמוזכרת בתורה [דיר עלא שבירדן]. הכתובת פותחת במילים "בלעם בר בער [=בן בעור] אש חזה אלהן [=איש חוזה א-לוהים]". בלעם מזהיר בכתובת זו מפני הרעה שתקרה באחרית הימים והיה דמות משמעותית באותם ימים ואעפ"כ בלק לא הסתפק  בכך ולכן נקט צעדים נוספים להגנה מעשית.

בלק פינה את האוכלוסייה המואבית ממקום מושבם החשוף לסכנה והעביר אותם להתגורר בערים בצורות והוא עצמו עבר להתגורר שם, אם כדי לשמש דוגמא  אישית ואם משום שהוא עצמו חשש. כך מפרש רבי חיים פלטיאל את המילה 'ויגר מואב' מלשון 'לאגור' = לקבץ. וזה לשונו –

"ויגר מואב. נתקבצו לערים בצורות כמו אגרה בקיץ".

וכן הוא מפרש את המילה 'ויקץ' בצורה מיוחדת –

"הקצה עצמו לערי המבצר" – כלומר: שהוא עצמו עבר לערי המבצר כנאמר לעיל.

גורם נוסף במערכת השיקולים של מואב בהובלתו של בלק, היתה ההבנה שעם-ישראל מורכב מקבוצות שונות ועל כן בהתבוננות בהרכב של עם-ישראל, הבינו שישנה קבוצה שנותנת את הטון והם מה שמוגדרים 'ערב-רב', שהיו למעשה הרוב של היוצאים ממצרים לדעת חז"ל, שזה ארבע-חמישיות מתוך היוצאים ורק  חמישית היו ישראלים 'מקוריים'. ולכן, לדעת ה'חתם סופר' בספרו 'תורת משה', הם חששו מהערב-רב שלא יצייתו להוראה האלוקית שלא להתגרות מלחמה  במואב, בעוד עם-ישראל עצמו נכון שיימנע מכך. וזה לשונו –

"יש לפרש דמואב ידע דישראל נצטוו דאל תתגר בם מלחמה, רק אנגריא מותר לישראל לעשות במואב, [=להטיל עליהם מס] ..ואפילו הכי יראו שהרי היה' בישראל סך רב מן הערב רב, ולפי המדרש הי'ה בהם ד' חלקים.

וזה שאמר 'ויגר מואב מפני העם', היינו 'ערב רב' מהם היה ירא גם שיעשו מלחמה, וגם ויקוצו מפני בני ישראל שאע"ג שלא הי' מתיירא מהם שיעשו מלחמה היה' קץ בהם מחמת אנגריא".

צריך להדגיש, שהמואבים לא פחדו סתם, אלא הפחד שלהם היה 'משתק', מה שמגדירים 'פחד מוות'. כך כתב בעל ספר 'הכתב והקבלה' רבי יעקב צבי מקלנבורג –

"אימת מות קרוי מגור, מגורי אל חרב, גורו לכם מפני חרב וכן כלם...".

בזאת גם נבין מדוע השווה בלק את חששו מישראל לליחוך השור ולא לאכילת השור – "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כׇּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" - כי הוא לא חשש מנזק וממלחמה עם ישראל, אלא הוא חשש מכח הברכה הסגולי שלהם, ולכן השווה לליחוך השור כי 'כל מה שהשור מלחך אין בו סימן ברכה', כדברי רש"י. מלחמות רבות עברו על עם-ישראל במשך השנים, ובכולן עמדו בהם בזכות הרוח ולא בזכות הכוח, רוח התורה ורוח היהדות היא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור.

בשנת תרס"ה, המלחמה בין רוסיה ליפן בעיצומה ויהודים רבים נשלחים לחזיתות הקרב, בחורים ואברכים הוצאו מבתי המדרש ונשלחו להילחם בחזית. שתי סכנות ערבו להם, גופם היה בסכנת מוות, פשוטו כמשמעו, ואף רוחניותם עלולה היתה להתרופף בחברת החיילים הרוסיים.

מרן ה'שפת אמת' זי"ע צר בצרת אחיו היהודים, כאשר ראה שרבים חוזרים מהחזית פצועים בגוף ובנפש. ליבו לא עמד בסאת והוא התבטא – "אני לא אחזיק מעמד בזה...". ואכן, בתקופה זו הוא חלה במחלה נדירה, ממנה לא קם.... בתקופת אותה מלחמה, היה ה'שפת אמת' מקבל מכתבים מהבחורים המגויסים, בהם הם תינו לפניו את צרותיהם. המכתבים הללו שברו את ליבו... יום אחד קיבל ה'שפת אמת' מכתב מאחד הבחורים בלי תלונות כלל וכלל, הבחור שלח מכתב עם דברי תורה שחידש בשדה הקרב, הוא מלא בפלפולים משמחי לב, שיצאו במחשבה טהורה בין יריה, אי שם בנבכי הבונקרים... מכתב זה הרנין את ליבו של ה'שפת אמת', מכתב מלא דברי תורה, בלי אף סיפור מהמלחמה...! בהתרגשות רבה, החזיר לו ה'שפת אמת' מכתב מלא בדברי שבח: "מכתבך קבלתי, ועליך הכתוב אומר: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ..." והסביר: 'העידותי', 'עדי' הוא 'תכשיט', הבחורים שלומדים תורה בכל מצב, אף בשדה הקרב, אתם התכשיטים של הבריאה, יש שמים ויש ארץ, אבל אתם התכשיטים...". איזה מסר גם לימינו המחזק את תלמידי הישיבות היוצאים להגן על עם-ישראל בשילוב ספרא וסייפא!

לסיכום, סיפור המלחמה שנמנעה בין מואב לבין ישראל, בעקבות הניסיון להילחם בישראל בעזרת נביא מאומות העולם שקללתו הפכה לברכה ולא באמצעות חרב, הואיל והעריך נכונה את יחסי הכוחות וגם את העוצמה הרוחנית הטהורה של עם -ישראל ובמיוחד של מנהיגיו, מול השחיתות והסיאוב של בלעם וסביבתו. למדנו אם-כן גם מדרכו של בלק שיש לשקול היטב איך ומתי לצאת למלחמה.

הקב"ה יעזור, שתהיה למנהיגנו סייעתא דשמיא בהרתעת האויבים שסביבנו, הגלויים והסמויים, שרק מחכים ל'ערב רב' ול'מחלישים' כדי לנסות שוב לטבוח בנו ובע"ה "תיפול עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן"!.

שבת שלום לכל עם-ישראל!