דוגמא אישית של מנהיג ברגעיו האחרונים - לפרשת 'וילך'

פרשת 'וילך' היא הקצרה ביותר מכל פרשיות התורה, שלושים פסוקים בלבד. פרשתנו נקראת בדרך-כלל לפני ראש-השנה כשהיא מחוברת לפרשת 'נצבים', או ב'שבת-תשובה' כמו השנה, שהיא נקראת לבדה.

אם יורשה לי לומר, שלושים הפסוקים הללו משלבים עצבות ועוצמה כאחד, כאשר אנו נפרדים מאיש האלוקים, משה-רבנו ע"ה, וחשים תחושה קשה מאוד של פרידה מהמנהיג, שנשא את משא העם בהוציאם ממצרים והביא אותם עד פאתי ארץ ישראל אולם הוא עצמו לא זוכה להיכנס.

כדאי לשים לבנו לאופן שבו נפרד משה רבנו מעם-ישראל. לאחר שכינס את העם, אמר להם את דבר ה' וכרת עמם ברית נצחית, התפזרו העם ולכאורה בזה היינו מצפים שיסתיים מעמד הפרידה של משה. ברם, אנו למדים שמשה-רבנו אינו מסתפק בפרידה הרשמית, אלא מחליט ללכת ולהיפרד אישית.

הרמב"ן שם לב לכך וכך הוא כותב על פתיחת פרשתנו: "וילך משה" – "כאשר השלים כל דבריו, אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאוהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (לעיל כ"ט ט יא) 'אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם…לעברך בברית ה' אלוקיך…' , ואחר עברם בברית ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחברו ובא ליטול רשות ממנו".

גם כאן מתגלה לעינינו ביתר שאת משה-רבנו, העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, שאחרי הפרידה הרשמית מטריח עצמו בגיל מאה-ועשרים והולך משבט לשבט לכבד אותם אישית. משה רבנו אינו מארגן לעצמו טקסים ואירועי פרידה ראוותניים (כפי המקובל היום לצערנו ולבושתנו), אלא מכתת רגליו והולך משבט לשבט כדי לחלוק להם כבוד אחרון ודברי הרמב"ן מעלים על נס גם את מטרת הפרידה – "ובא ליטול רשות ממנו". עד כדי כך איזו ענוה!!

מעניין ללמוד, שהרמב"ן אינו מקבל את דעת ה'אבן-עזרא', האומר שגילו של  משה, שהיה בן מאה ועשרים, מנע ממנו להמשיך בהנהגה ולכן אמר להם משה "לא אוכל עוד לצאת ולבוא", וז"ל הרמב"ן:  "ועל דעת ר"א, לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כוחותיו בזקנותו… איננו נכון" וגם את דעת רש"י, שכוונת משה באמרו "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" היא שאין לו רשות מאת ה', גם זאת הרמב"ן אינו מקבל, ומבאר שמה שאמר משה היה רק כדי להרגיע אותם – "וזה לנחם אותם על עניינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צווני שלא אעבור שם…ואף על פי שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז) 'לא כהתה עינו ולא נס ליחו' – אמר להם כן לנחמם".

לשיטת הרמב"ן, משה-רבנו מגלה לנו את עוצמת ענוותנותו וגדלותו. משה רבנו לא חיכה שיבואו להיפרד ממנו, אלא 'ירד אל העם' וכדי להקל עליהם את הפרידה דיבר כביכול בגנות עצמו, כאומר: 'תראו אין בי יותר תועלת ולכל אדם יש מחליף'.

נאים דברי רבי אשר מסטולין, שהיה אומר בחדות לשונו, שגם מי שעלה לגדולה ונעשה ראש, צריך להיות קשור תמיד למונהגיו, כי גם ה'ראש' זקוק ל'רגליים'…ולהבדיל אלפי הבדלות מאמירה אומללה של המנהיג הצרפתי שארל דה-גול, שטען ש'לאנשים אין שום חשיבות, ומי שקובע הוא המנהיג'…

ה'אברבנאל' מעלה אבחנה נוספת למעמד הפרידה והיא, שלמרות שמשה היה עדיין בשיא כוחו, ידע שמפאת גילו המופלג הדבר עלול להשתנות והוא פרש דווקא בשיא כוחו, כדי להעביר את ההנהגה ליהושע בצורה מסודרת, וזה לשונו: "…אבל אין ראוי שאונה את עצמי, בחשבי שכן יהיה תמיד, כי מפאת הזקנה עם היותי בהווה בריאה וטוב אין ספק שלא יהי' כך בעתיד, כי בהכרח תבואני החולשה מהרה בהיותי בירידה האחרונה, כי כן יקרה לזקנים שבהיותם בבריאות פתאום תבואה החולשה וזהו אמרו 'לא אוכל עוד לצאת ולבא' – רוצה לומר: עוד בעתיד לא אוכל עם היות שאוכל עתה…".

בהמשך לרעיונות המופלאים העולים מתהליך פרידתו של משה מעם-ישראל, ובקשר ישיר לשבת-תשובה, מלמדנו רבי אפרים מלונטשיץ, בספרו 'כלי יקר', שהליכתו של משה אל ישראל היא, משום שטרם מותו רצה לעודד אותם לחזור בתשובה ומדרך הטבע אדם אינו הולך לחפש לשוב בתשובה, אלא צריכים לבוא אליו ולעורר אותו – "ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם-הרופא לבקש תרופה למחלתו בחולי הנפש והלוואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו על דבר התשובה, על כן אמר 'וילך משה', שהוא הלך מאוהל לאוהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים, והוא מוסב על מה שאמר למעלה 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך', דהיינו ענין 'קחו עמכם דברים'…".

ועוד נוסיף ונלמד מרבי יעקב-יוסף הכהן גדול תלמידי הבעש"ט ובעל ה'תולדות יעקב יוסף', שמשה רבנו הטריח עצמו, משום שהטיף להם דברי מוסר ותוכחה ולכן עשה זאת 'בגובה הלב' ומתוך דוגמא אישית – "ובזה יובן 'וילך משה וידבר', ר"ל כשדבר דברי תוכחה הלך משה עצמו עמהם, ששיתף את עצמו עמהם כאמור, וממנו ילמדו לעשות כן בדרך זה…".

ואחרון חביב נסיים בדברי ה'אלשיך' על גדולתו של משה, שהלך לדבר עם כל אחד לפי רמתו והשגתו –  "ובזה יובן 'וילך משה', שהלך לכל אחד לפי מדריגתו – 'וידבר את הדברים האלה' שהוא קשות אל כללות הצדיקים…'ויאמר אליהם' שהם המוני עם… לכל אחד לפי בחינתו…".

זכורני שבהיותי אברך בישיבת ההסדר 'כרם-ביבנה', שמעתי סיפור מדהים מראש הכולל שלנו, הרב דב אליעזרוב זצ"ל, ששמע מפי רבו על אחד מרבותיו שנגלה אליו רבו בחלום לאחר פטירתו והנה הוא רואה את רבו עטור מעיל זהב, כתר זהב על ראשו ולבוש בגדי שש וארגמן, אולם רואהו שהוא יחף ללא מנעלים. כששאל את רבו מדוע הוא ללא נעליים השיב לו 'באתי לעולם-האמת וקיבלתי שכרי רב על זה שלמדתי ולימדתי תורה ולכך זכיתי בבגדי מלכות, אבל היות ואף-פעם לא הלכתי וכיתתי רגליי אל עם-ישראל לדאוג לצרכיהם הפיזיים והרוחניים, לכן לא זכיתי לנעליים…

משה רבנו משמש דוגמא ומופת למנהיג ומוסר התורה הראשון והגדול של עם-ישראל, שאפילו מפסוקים בודדים המתארים את פרידתו מהעם, כשכבר הגיש כביכול את 'מסמכי הפרישה' מתפקידו, לומדים דרכי הנהגה ראויה למנהיג בישראל.

בימים אלו של 'בין כסה לעשור', נאמץ לעצמנו ממידותיו של משה-רבנו להתקרב איש אל רעהו ונזכה בע"ה כולנו ל'גמר חתימה טובה'!