ברכת המזון כמצווה פרטית ולאומית - לפרשת עקב

מסופר על הגאון הגדול, הצדיק והחסיד רבי משה איוויער זצ"ל, בן דורו של הגאון מווילנא, שהיה מלמד תינוקות. כבר לפני מאתיים וארבעים שנה, בהיותו בעיר הורדנא, שירטט וכתב בספר ובו עשרים ושניים דפים על בית המקדש השלישי העתידי. חיבור נפלא זה חובר על הספר "צורת בית המקדש" לרבי יום-טוב ליפמן הלר, פרשן המשנה הנודע בשם תוספות יו"ט. רבות סופר על צידקותו וחסידותו, אך אחד הסיפורים המיוחדים הייתה הקפדתו הרבה על ההלכה. פעם קרה, שנפסלה הציצית שלו וישב וחיכה עד שיעבור סוחר וימכור לו. ואכן, עבר סוחר שדרך צחוק נקב מחיר גבוה ור' משה הסכים, ואף שהמוכר הבהיר לו שלמעשה צחק איתו ולא התכוון למחיר גבוה זה, עמד על כך רבי משה שישלם את הסכום הזה.

הקול עבר בעיירה במהירות, שרבי משה איווייער, החולה כבר זמן רב, הולך לשאת דברי פרידה מבני העיר וכי הוא מבקש כי כולם יבואו. למותר לציין כי איש לא רצה להיעדר מכינוס הפרידה מהרב האהוב. הרב נשא דברים ארוכים בענייני אמונה וחינוך הילדים, ענייני מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ולקראת סיום דבריו עצר הרב לשעה קלה, ואז אמר: "כידוע לכולם, שאחת הסכנות הכי גדולות בעיירה זוהי האש. היות והבתים עשויים מעץ, אם בית אחד נשרף כל הרחוב בסכנה מידית. לא פעם באתם אלי לקבל סגולות נגד שריפות, ושאעזור לאלה שביתם נשרף. לפני מותי אני רוצה לומר ולהבטיח, כי מי מבני העיירה שיתחייב לברך ברכת המזון רק מתוך סידור ולא בעל פה – לא תהיה שריפה בביתו". כל בני העיירה כמובן קיבלו על עצמם באותו רגע לברך תמיד ברכת המזון מתוך הכתב, למעט יהודי אחד שהדברים לא חדרו אל ליבו.עברו שנים, לילה אחד התעורר אותו יהודי ואשתו בבהלה מצעקות שנשמעו מהרחוב. הם התלבשו במהירות, רצו החוצה, ונחרדו לראות כי הבתים בקצה הרחוב עולים בלהבות הם ידעו כמו כל השכנים את משמעות הדבר – זה רק עניין של זמן עד שבתי העץ ידלקו בזה אחר זה מבלי שתהיה לכבאים יכולת להשתלט על הדלקה. הוא ואשתו הסתכלו זה על זו מבוהלים, כשכל אחד מהם יודע בדיוק מה עובר בראשו של השני. "ר' משה" לחש היהודי בדמעות, "איך לא שמענו לעצתו של ר' משה?!". לאחר מספר דקות התעשתה האשה ואמרה לבעלה: "אולי זה לא מאוחר מדי? רוץ מיד לבית העלמין לקברו של הרב ר' משה הצדיק ותתחייב שם שמעתה ואילך תברך ברכת המזון רק מתוך הסידור, ואולי זכות הצדיק תגן עלינו". שמע הבעל בקולה ורץ לקיים את עצתה. ואכן, באותו רגע בו גמר לומר את הבטחתו על קבר הצדיק, היה הרגע בו האש הגיעה לביתם. כל בתי הגויים עד לביתם נשרפו כליל, אולם ליד ביתם האש כבתה לפתע ללא הסבר.

אחת ממצוות-העשה המוכרות לכל אחד מאתנו מופיעה בפרשתנו והיא החיוב לברך ברכת המזון אחרי סעודה המבוססת על אכילת פת. כאשר מעיינים בפסוקים שממנו למדו חז"ל על חיוב ברכת המזון, לכאורה אין קשר בין החיוב הפרטי שאנו חייבים בו שנחשב מצוות-עשה מהתורה, לבין פשט הכתובים שמתארים את השפע הצפוי להם עם הכניסה לארץ.

"כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר: אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ: אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ".

ואכן, התרגום וכתר יונתן (ח', י') מפרש את כוונת ברכת המזון, שמטרתה לחנך להכרת הטוב –

"…ותהיו זהירים בעת שאתם אוכלים ושׂבעים היו מודים ומברכים לפני ה' אלוקיכם על כל פירות הארץ המשובחת שייתן לכם".

הרמב"ן לוקח את מצוות 'ברכת המזון' לדרגה גבוהה יותר של הכרת הטוב – לא רק להודות על הטובה שנגלתה לעם ישראל עם הכניסה לארץ, אלא להודות על כל המהלך ההיסטורי של עם ישראל מאז יציאת מצרים.

"ואמר ואכלת ושבעת וברכת – כי תזכור עבודת מצרים ועינוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם. ורבותינו (ברכות מח ב) קבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה' אלוקיך…וטעם על הארץ הטובה – כמו ועל הארץ הטובה, יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך, שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה…".

רבי משה אלשיך מעלה אותנו דרגה נוספת בהבנת הציווי של ברכת המזון בתורה, דווקא בהקשר של אכילה מפירות ארץ ישראל –

"…הנה עוד שבח אחר יש לארץ ישראל, כי הלא דרך העולם שאין אדם שבע עד יאכל שיעור שביעה, אך שם כל כך הברכה מצויה בפירותיה שתהיה אוכל ושבע כאחת. במעט שיעור הנקרא מציאות אכילה, תשבע. וזהו ואכלת ושבעת כעניין ואכלתם אכול ושבוע (יואל ב כו). ואז וברכת את ה'…".

האם אנחנו חשים כיום את מה שכתב האלשיך הקדוש? מסתמא כדי לחוש זאת צריך להרגיש את הזכות להיות בארץ-ישראל, להרגיש בכל רגע את קדושת הארץ.

מצאנו חידוש גדול נוסף בדבריו של האלשיך, שלמעשה גם בימינו יש לומר בברכה השנייה כפי  שתיקן יהושע – "על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לנו" – כי לא יתכן שיהושע יאמר 'שהנחלת לאבותינו', שהרי אבותיו לא נחלו את הארץ הואיל וההתיישבות בארץ החלה בתקופתו. רק כשנמצאים בגלות, יש לומר 'שהנחלת לאבותינו' ואדרבה אם נאמר בארץ-ישראל בנוסח 'שהנחלת לאבותינו', אנו עלולים לגרום לגלות ר"ל. וזה לשונו:

"…הנה יהושע תקן ברכת הארץ (ברכות מח ב), אך לא כנוסח אשר היא לנו עתה, כי עתה אנו אומרים נודה לך … על שהנחלת לאבותינו ארץ כו', אך יהושע לא תקן כי אם נודה לך על שהנחלת לנו. וזהו שמזהיר ואומר לישראל עשה באופן ש'ואכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך', שיהיה זה הנוסח שלך ולא שתאמר שהנחלת לאבותינו. והוא, שלא תגרום לגלות מארצך. ועל ידי מה תהיה גורם דבר זה שתאמר אשר נתן לך, הלא הוא, כי הישמר לך פן תשכח כו' שבמה שלא תשכח את ה' לא תגלה מארצך". דבריו של האלשיך הקדוש לא התקבלו בעם-ישראל, אולם אין ספק שזה חומר לחשיבה על נושא התפילה בימינו שלא תהיה חלילה 'כצפצוף הזרזיר'.

לפי רוב הפוסקים, ברכת המזון אומרים רק אחרי אכילת לחם. ונשאלת השאלה, מדוע דווקא על לחם?

מצאנו דברים מקוריים אצל רש"ר הירש, שבדבריו מעלה אותנו קומה נוספת בגדולתה של ברכת המזון. רש"ר הירש מחבר את ברכת המזון לאכילת המן, וזה לשונו:

"מצות ברכת המזון הנוהגת אחרי אכילת לחם, והיא באה להזכיר לנו את ההשגחה הפרטית של ה', שנודעה לנו בנס הגלוי של המן, והברכה נועדה לטפח ולשמור את הידיעה הזאת במסגרת תנאי המזון הרגילים, כפי שהם נוהגים דרך קבע בחברה האנושית. נמצא שכל פרוסת לחם תהיה נתפסת כמתנה ישירה של ה', כדוגמת המן שירד משמים להולכי המדבר. ההלכה שנתקבלה במסכת ברכות מד ע"א מייחסת את מצות "ואכלת ושבעת" וגו' אל הלחם שנזכר בפסוק הקודם (פסוק ט), ולא אל הפירות שנזכרו בפסוק שלפניו…הוא בא לתאר את טיב הארץ: יושביה אינם אוכלים לחם לחץ, אלא הם אוכלים את לחמם מתוך הרחבת הדעת וביתם מלא כל טוב.  המושא העיקרי של הפסוק הוא "לחם", ולשון "ואכלת" וגו' מתייחס אליו. בהתאם לכך, ברכת המזון נוהגת מן התורה רק אחרי אכילת לחם, וזו האזהרה הנלמדת מכאן: אל יעלה על דעתנו שה' מספק לנו רק את הנכסים ואת ההנאות שהם בגדר מותרות, אלא אפילו הלחם המקיים את נפשנו לא נמסר לידנו; אפילו הקיום הערטילאי של האדם הוא מתנה ישירה של השגחת ה' (ראה פי' פסוקים יד – יח). הכל הוא "מוצא פי ה'" וכל נשימה ונשימה תלויה במאמרו…".

המלבי"ם לוקח אותנו לעומק נוסף ולאמירה מאוד ברורה, שכל מה שעבר על עם-ישראל במדבר כשחיו בתנאים קשים, לא היה עניין של דיעבד, אלא הקב"ה רצה שנעריך את מה שיהיה לנו בארץ ישראל ורק אחרי תהליך כזה של סבל וחסרון יודע האדם להעריך את מה שיש לו. אם כן, ברכת המזון היא הודאה והכרת הטוב בעוצמתה, הואיל והיא באה לאחר חוסר מוחלט. וזה לשונו:

"ואכלת, ר"ל ולכן ה' אלוקיך מייסרך במדבר, כדי שאחר שתבוא אל הארץ הטובה הזאת תכיר טובת ה' ולא תבעט בטובה כי כבר הרגלת במוסר ובייסורים, ועת ואכלת ושבעת לא תשכח טובת ה' רק וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, כמו הנער שחנכו אביו ע"י שבט מוסר בנעוריו שעת יעניקהו הון ועושר והצלחה יהיה מחונך במידות טובות ויכיר תמיד חסדי אביו אשר העניקהו מטובו".

ואם בברכת-המזון עסקינן, שואל רבי מאיר-שמחה מדווינסק בספרו 'משך-חכמה' על אתר, מדוע תקנו בברכת המזון את ברכת 'הטוב והמטיב' על הרוגי ביתר שהובאו לקבורה? הרי זה היה אירוע מקומי וחד-פעמי?

לדעתו, לאחר אסון ביתר היה ייאוש בעם-ישראל וזהו סופם, אך עצם הדבר שהובאו לקבורה נתן להם תחושה ש'כי לא ייטוש ה' עמו'. וכך דבריו:

"ויש להבין מה שאמרו (ברכות מח, ב) "הטוב והמיטיב" ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר…אמנם "הטוב והמיטיב" תקנו על קיום האומה הבודדת במועדיה להיות הולכת בגולה זה אלפיים שנה, והיא קיימת ברוחה ובהודה ותפארתה…והנה אחר החורבן חשבו כי קיומה בלתי אפשרי, ועתידה לכלות ולנדוד כהצוענים בלא תפארת אדם, כאשר ראו כי בביתר לא נושעו על ידי מלכות בן כוכבא, שגדולי עולם היו מוטעים בו. אמנם כאשר ראו כי עמד מלך חסד אחד, ונגזר עליהם קבורה, כדאמרו ירושלמי תענית, הבינו כי ישראל שה אחד בין שבעים זאבים…לכן תקנו "הטוב והמיטיב" על קיום האומה. ומקיום האומה הפלאי למדנו, כי נאמנו דברי נביאינו ודברי אבותינו, אשר הנחילו לנו מורשה באמונת אומן כל ההנהגה האלוקית בבניין ירושלים וארץ. לכן המלכיות של הני ברכות תיקנו להזכיר ב"הטוב והמיטיב".

לסיום נביא ספור מדהים על יהודי מבוגר, שבכל התנהלותו התנהג בפשטות, אולם כשהגיע לברכת המזון בירך כאחד החסידים אשר בארץ, בהתלהבות ובריכוז רב ובצורה שלא תאמה להנהגת חייו במהלך היום יום. אחד ממכריו, שלא כבש סקרנותו, ניגש אליו ושאלו: מהו סוד ההנהגה שלך, שכשאתה מגיע לברכת המזון אתה נהפך לאדם אחר?

סיפר לו אותו יהודי:

הייתי ילד כבן שתיים עשרה בחיידר בפולין. יום אחד בא לחזק אותנו הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי, וכך הוא אמר לנו: "ילדים יקרים, האם אתם יודעים איזו אות אינה מופיעה בברכת המזון?" וכאן הוא הקריא מה שכתוב ב"באר היטב" (או"ח הלכות ברכת המזון סימן קפ"ה, אות א'), וז"ל: "מצאתי למה אין אות פ"א סופית (ף) בברכת המזון! לפי שכל מי שמברך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אף ולא שצף, ולא קצף, ומזונותיו מצויין לו ברווח ובכבוד כל ימיו. (מובא ג"כ בהקדמה לברכת המזון בסידור וילנא, גם בשם התשב"ץ ישן סימן שסו). אמר לנו המהר"ם שפירא זצ"ל, שכל ילד יקבל על עצמו בקבלה חזקה לברך ברכת המזון בכוונה ותראו מה אתם מרוויחים, צ'ק חתום מה"באר היטב" – לא צרות. ועוד – פרנסה ברווח לכל החיים.

עברו שנים ויום אחד מצאתי את עצמי בשערי אושוויץ, במסדר הידוע לצד ימין ושמאל… מול הצורר הנאצי ימ"ש, לפתע נזכרתי באותה שיחה נוראה של המהר"ם שפירא בחיידר, ואמרתי לעצמי, זהו, הגיע הזמן של פירעון הצ'ק. וכך מצאתי את עצמי מתפלל לבורא עולם: "ריבונו של עולם יש לי הבטחה מה"תשב"ץ" ומה"באר היטב", שמי שמברך ברכת המזון בכוונה, לא יהא לו צרות. ופה בשערי אושוויץ אני מתחנן לפניך, ריבונו של עולם, תציל אותי מכל צרה וצוקה" – ותוך כדי תפילתי מראים לי עם האצבע לצד ימין.

לאחר מכן הכריזו שכל אחד צריך לומר בפני הקצין באיזה תחום הוא מבין כדי לשבץ אותו בעבודה, ואני, שהייתי בחור ישיבה בלא ידע באיזה מקצוע, לא ידעתי מה לומר, וכך בעמדי בתור נשאתי תפילה נרגשת לבורא העולם: "ריבונו של עולם יש לי הבטחה על הפרנסה, ואני צריך לאכול כאן באושוויץ, ואין לי שום מקצוע שאני יכול להגיד לקצין". ותוך כדי תפילה, זה שעמד בתור מאחורַי פונה אליי ואומר לי: "תגיד לקצין שאתה טבח ואני העוזר שלך". וכך מצאתי את עצמי כטבח במטבח של אושוויץ, וכך ראיתי בחוש איך שההבטחות של התשב"ץ והבאר היטב התקיימו גם בתוך התופת של אושוויץ הנאצית… נו, אז שלא אברך ברכת המזון עם כל הכוח  והכוונה?!

כהמשך לסיפור זה, אני נוהג מדי שנה בחודש אלול לספר לתלמידים, שכאשר באו לשאול את הרב שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז' בבני ברק במה יש להתחזק, ענה שיש להתחזק בהתמדת התורה ובדקדוק המצוות, בין השאר צריך שכל אחד יקבל על עצמו ועל בני ביתו, לברך 'ברכת המזון מתוך הסידור' או מתוך ברכון, כדי לעורר את הכוונה. ענין זה מזולזל אצל בני אדם וחובה גדולה להתחזק בזה. ואכן מסופר על הרב שך שהקפיד גם בעת זקנותו לומר ברכת המזון מתוך ברכון או סדור. ולכן הוסיף ואמר: "אף אני משתדל בכל פעם לברך ברכת המזון מתוך סידור".

שנזכה בע"ה להכיר טובה תמיד לקב"ה על השפע שהרעיף עלינו ועל שהנחיל לנו את הארץ הטובה, ארץ זבת חלב ודבש!

שבת שלום לכל בית הישיבה!

דברי התורה הללו יהיו נר לעילוי נשמת בוגרנו היקר והאהוב  אריאל דריסנובר  ז"ל, שנהרג השבוע בתאונת דרכים, שלושה שבועות לפני יום חתונתו. בית הישיבה שולחים תנחומים כנים לכל המשפחה . תהא נפשו צרורה בצרור החיים!