בצאתי מן העיר אפרוש כפיי – לפרשת וארא ה'תשפ"ו

עם פסוק אחד בלבד מפרשתנו יצא לפני למעלה ממאתיים שנה יהודי בשם ר' זלמן פוזנר, תושב ורשה שבפולין, בקריאה לצבור החרדי בפולין לבוא ולעשות חקלאות.

מי היה ר' זלמן פוזנר? מהו הפסוק שבו השתמש כ'סלוגן'? מה הייתה מטרתו והאם הצליח? האם היו עוד מקרים של חקלאות שאותה עשו יהודים חרדים ומה זה אומר על נושא תעסוקת החרדים במדינת ישראל של היום?

כל זה בס"ד במאמר שלפנינו.

ר' זלמן פוזנר היה יהודי תלמיד חכם והיה נחשב כלמדן גדול, תלמיד חכם ובעל השכלה כללית רחבה. היה מקורב להרבה מגדולי ישראל בעת ההיא, בין השאר למד בחברותא עם הרב שלמה איגר, עמו היה מיודד מאוד. ר' זלמן נולד בשנת תקכ"ו [1766] והלך לעולמו בשנת ה'תר"ח [1848]. ר' זלמן התעשר מאוד והיה מראשי הקהילה בוורשה וממנהיגי יהדות פולין והיה בעל השפעה גדולה בפולין כולה ובאופן מיוחד בעיר וורשה. הוא היה ידוע בהנהגה מתונה כנגד אלו שהיו נחשבים כמתקדמים.

באותם ימים, המצב הכלכלי של יהודי פולין כולם והאוכלוסייה החרדית בפרט היה קשה מאוד. רבי זלמן פוזנר חתם על כרוז, הפונה ליהודי פולין כדי שיצטרפו לקבוצת יהודים שהולכת לעסוק בחקלאות. יחד אתו חתמו על הכרוז רבנים חשובים מאוד, כגון רבי יצחק-מאיר מגור בעל ה'חידושי הרי"ם', שהקים את חסידות גור, האדמור מוורקא רבי יצחק מייסד השושלת של וורקא וכן רבה השני של ורשה הרב חיים דיודזון ועוד. ר' זלמן לא היה רק בעל רעיונות, אלא כדי לנסות להקל על המצב ר' זלמן רכש אחוזה בשנת תקע"ז [1817] ליד העיר פלונסק, בה הקים חווה ולאחר מכן קנה שני כפרים חקלאיים נוספים, בהם עברו להתגורר משפחות חרדיות ואף הקים במקום ישיבה כדי לאפשר המשך של לימוד תורה עם עמל החקלאות.

ר' זלמן, כמו רוב מנהיגי יהדות פולין, תמך במרד הפולני בשנת תקצ"א נגד הרוסים ואף תרם מכספו להצלחת המרד ובשל כך נאסר, אך שוחרר לאחר זמן והובל לוורשה. לר' זלמן, כמתנגד לתנועת החסידות, היו חיכוכים לא מעטים בנושאים שונים עם רבנים חסידיים חשובים, אך בעת לווייתו בוורשה השתתפו כל גדולי האדמו"רים והרבנים כאות הערכה על פעולותיו למען יהדות פולין.

נו, אז ודאי תשאלו -  מהו הפסוק בפרשתנו שבו השתמש ר' זלמן פוזנר כדי להמריץ את הצבור החרדי לצאת ולעבוד בחקלאות?

הפסוק נמצא בתשובת משה לפרעה, שמתחנן לפניו שיפסיק את מכת הברד וכתגובה עונה לו משה: אכן כך ייעשה, אבל לא עכשיו –

"וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אל ה' " (ט', כ"ט).

כיצד פסוק זה שימש כ'סלוגן' וכקוד שהציבור החרדי הבין ויכול להיות מושפע ממנו?

ראשית, ננסה להבין מדוע משה אומר לפרעה, שרק כאשר ייצא מהעיר, יפנה לאלוקיו ויבקש את הפסקת הברד שכה הכאיבה לפרעה. על שאלה זו דנים המדרשים והמפרשים, ראשונים ואחרונים, לאור העובדה שבשאר המכות לא התנה משה את הפסקת המכה בכך שייצא מחוץ לעיר.

ידוע פירושו של רש"י, המתבסס על דברי המדרשים, שמשה רבנו לא רצה להתפלל בתוך העיר, משום שהייתה מלאה גילולי עבודה זרה.

על ידי פסוק זה, העביר להם ר' זלמן מסר, שרק בשדות מחוץ לערים יוכלו להתנתק מחטאי העיר, מהתרבות ומהאווירה הנוצרית שקיימת בכל מקום בגולה, מה שאין כן מחוץ לעיר בטבע, במפגש עם מקורות השפע האלוקי שנמצא בשדות וזה יתרום כמובן לכך, שגם יתפרנסו כראוי וגם יהיו מחוברים לקב"ה ללא מורא וללא הפרעות של היצר הרע שנמצא בעיר. זו תהיה עבודת ה' טהורה בטבע.

ב'פסיקתא זוטרתא' על פרשתנו מבואר, שזה לא רק משום שמחוץ לעיר לא הייתה עבודה זרה, אלא בגלל המיקום שמחוץ למרכז התרבות הזרה בחר משה רבנו להקים שם בית תפילה ובית מדרש ושם היה לומד ומתפלל.

ב'מדרש הגדול' למדנו, שהקב"ה לא היה נגלה אל משה, מפני שהייתה מלוכלכת בגילולי עבודה זרה ורק מחוץ לכרך נגלה אליו בנבואה.

לדעת הרמב"ן, בכל המקרים משה יצא החוצה, רק שלא היה צריך להודיע לפרעה על כך, אולם במקרה של הברד היתה סיבה לכך שהודיע לפרעה על הצורך ליציאה מהעיר, משום שפרעה היה בהול ורצה שייפסק מיד וזה משה יכול היה לעשות רק אם ייצא החוצה כמו בכל המכות, אלא שאז היה לו זמן מה שאין כן עכשיו. ומדוע באמת לא חיכה? משום שרצה להראות לפרעה שיכול באופן מיידי להפסיק את המכה. וזה לשונו –

"...על דרך הפשט יתכן לומר, שהיה משה מתפלל בביתו, רק בפעם הזאת רצה להיות כפיו פרושות השמים ויחדלו הקולות והמטר מיד, ולא יתכן לעשות כן בעיר, על כן אמר כצאתי את העיר".

הרמב"ן מביא את דעת חז"ל –

"ורבותינו אמרו שלא היה מתפלל בתוך העיר לפי שהיא מלאה גלולים, וכל שכן שלא היה נדבר עמו אלא חוץ לכרך" .

והיות ופרעה כנאמר לעיל רצה הקלה מיידית, לכן משה הודיע לו שצריך לצאת –

"...כי בעבור שהיה פרעה מבקש עתה שיסור הברד מיד, הוצרך משה לפרש לו כי יצטרך לצאת את העיר, ואחרי כן יפרוש כפיו אל ה' ויסור בתפלתו, והוא האמת".

ישנה גישה אחרת בפרשנים, שלדעתם משה רבנו לא התרגש מזעקת פרעה על עוצמת המכה של הברד והקולות החזקים שגרמו לפרעה לפחד, ולכן רצה לבדוק בעצמו האם עד כדי כך. והיות ועיקר המכה הייתה בשדות, לכן ביקש משה לראות עד כמה והאם 'כצעקתה' ולפי זה תהיה עוצמת הבקשה מהקב"ה.

אחד מן הפרשנים הללו הוא פרשן המקרא הצרפתי, שחי לפני כשבע-מאות שנה, ר' חיים פלטיאל וזה לשונו –

"מה טעם אמר משה לפרעה בזאת להתפלל מחוץ לעיר, יש לומר לפי שהברד לא הייתה שולטת אלא מחוץ לעיר לפי שהברד שולט בשדות לפיכך אמר משה כצאתי את העיר במקום שהברד שולט ואז תנצל ממנו ואז תדע כי מאת הקב"ה".

ובהסבר שני כותב  -

"וי"ל לפי שמכה זו הייתה בשדה, וכן א"ל כצאתי את העיר ואראה הקלקול אם רב ואם [מעט] אוכל להתפלל עליו".

אגב, למדנו מדבריו שהתפילה צריכה כוונה מיוחדת וכן קירבה למקום האירוע יוצרת אפשרות לכוונה אמתית.

הראשונים בעלי התוס' מעלים סברא, שדווקא במכת הברד התמלאה העיר בעבודה זרה, משום שהמצרים היו עובדים לצאן ולכן היה להם קשה עם רועי צאן ולכן הם הכניסו בתחילת המכה את הצאן לערים מהשדות ולכן התמלאה העיר בעבודה זרה. וזה לשון 'דעת זקנים' מבעלי התוס' –

"...לפי שעל מכת הברד כתיב הירא וגו' ונתמלאה כל העיר באותה שעה גלולים ממצרים שהיו עובדים לבהמות ולכך יצא מן העיר".

לדעת בעלי התוס', גם בשאר המכות יצא משה מן העיר וממכת הברד לומדים על השאר, מה שלעניות דעתי שאר הראשונים והמדרשים לא מסכימים ולדעתם רק במכת ברד יצא משה מן העיר.

דיוק יפה כתב לנו 'בעל הטורים', שנשים לב שפרעה ציין בבקשתו לעצירת מכת הברד - "הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱ-לֹקים" - פרעה מבקש שלא יהיו יותר 'קולות א-לוקיים' במכת ברד, משה מצדו מבטיח לו - "הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַיקֹוָ֖ק הָאָֽרֶץ" - אבל לא מבטיח לו שלא יהיו יותר 'קולות' כאלו. ומדוע?

מסביר בעל הטורים –

"אבל לא אמר על הקולות שלא יהיה עוד, כי יהיו במתן תורה (עי' זבחים קטז א)".

יסוד מרכזי במחשבה היהודית כותב הרש"ר הירש, מתוך מה שהתורה שמה דגש כאן לא על כוחו של הקב"ה ביצירת מכה, אלא ביכולת לשלוט במכה שיצר וזה נלמד במכת הברד, וזה לשונו –

"ראוי להעיר, כי לא רק בואה של המכה אלא אף, ובעיקר, הפסקתה לפי רצון ה', היוותה האות החשוב ביותר לכל - יכולת ה'. כי גם גילויו הנשגב ביותר של הכוח היוצר והפורה קצרה ידו, אף בימינו, מלהעניק לעמים את המושג הצרוף של אלוהי היהודים. לכל היותר יציגהו ככוח עליון על כל הכוחות, כעוצמה נישאה על כל עוצמה, ואילו תפיסת האלהים של היהודי מציגתו כשליט בן - חורין מעל ליצירתו, ולא כמי שיצירתו משתלטת עליו. בהיעצר המכה בפקודת ה', בהיבטלה, ובהפרידה על פי צוו בין מצרים לגושן - בכל אלה, מעל לכל, מתגלה האלקים. אין בנמצאים ישות, שתוכל לשוב ולהכניע את כוחות היסוד שבטבע לאחר ששוחררו...".

לפי עיקרון זה, מסביר לנו הרש"ר הירש מדוע אנו מציינים את יום המנוחה בשבת ואילו חלק גדול מהעולם הלא-יהודי מציין זאת ביום ראשון, כי גדולת הבורא זה בהפסקת מעשה היצירה ואת זה מציינים, וזה לשונו –

"ברוח זו חוגג היהודי את האחרון שבימי הבריאה, את יום השבת. ואילו העולם הלא - יהודי, מתוך ניגוד חסר - מחשבה, חוגג את היום הראשון. ההשקפה, הרואה את היקום כתולדה של כוחות הטבע, אולי תעניק משמעות ליום שהוא "יום ראשון". אך אין בידה לבאר את שבת הבריאה, הקיימת במציאות. כי מדוע נעצרה ולא יספה בריאת יצורים חדשים? הרי אותם הכוחות הבוראים עדיין עומדים בעינם? לכן קבע ה' את השבת, בו "שבתה" המלאכה, ולא את ימי הבריאה, כמזכרת לבורא".

את אותו עיקרון ואותה תובנה שכתב הרש"ר הירש, על כך שהקב"ה מצד אחד מביא את המכה אך ברגע אחד יכול להפסיקה שזו יכולת הפוכה בו זמנית, מביא לנו רבי שמעון סופר, נכדו של החת"ם סופר, בספרו 'שיר מעון' על התורה, שהקב"ה יכול לעשות דברים והיפוכם בו זמנית, וזה לשונו –

"הנה ידוע כי הפילוסופים החוקרים הקדמונים אמרו כי ח"ו שתי רשויות המה...בעת שפועל רחמים אי אפשר לפעול דין, ובשעה שפועל הדין אי אפשר לפעול במידת הרחמים...וידוע שפרעה פילוסוף וחוקר ואפיקורוס גדול היה, ובאותן המכות נתגלה יחודו של הקדוש ברוך....והנה במכה זו של ברד היה דין ורחמים בפעם אחד, כי הפשתה והשערה נוכתה [=הוכתה=ניזוקה] כראוי מחמת הברד הגדול הזה, והחיטה והכוסמת אעפ"כ לא נכו ונעשה להם נסי נסים שלא נכו וכו', ואעפ"כ שראה פרעה שהקב"ה הוא יחיד ופועל דבר והיפוכו בפעם אחד וברגע אחד, ובכל זאת ויכבד לבו הוא ועבדיו, והנה ידוע כי [שם] 'הוי-ה' מורה על 'רחמים', וא-לקים על 'דין', וזה שסיפר לנו הכתוב ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה', ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ד' א-לקים, שהוא רחמים ודין יחד...".

לפני סיום נחזור לפתיחת המאמר, בו סיפרנו על ניסיונו של רבי זלמן פוזנר ליצור מקורות פרנסה לציבור החרדי בפולין באמצעות עבודת האדמה ולמרות כל מאמציו והשקעתו הכספית הדבר לא עלה בידו והפרויקט לא נחל הצלחה. היו לכך כנראה הרבה סיבות. רבי ישראל-יהושע מקוטנא, מגדולי פוסקי ההלכה בפולין בעת ההיא ומחבר שו"ת 'ישועות מלכו', שהיה מתומכי יישוב-הארץ בה ביקר ועודד עבודה חקלאית, אכן הודיע בפסקיו שיש להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל על פני אתרוגים מיוון ומאיטליה.

רבי זלמן היה מקורב לבעל ה'ישועות מלכו' וכאשר הרב מקוטנא ביקש לראות את האחוזה ואת עבודת החרדים לדבר ה' בעבודתם, כמובן אירחו אותו בשמחה רבה. תוך כדי הביקור בעת החרישה, שמו לב שבצד השני הגויים חורשים בחריצות רבה ובהספקים טובים ואילו בצד השני בשדות של יראי ה' העניין מתנהל בעצלתיים. אמר ר' זלמן לגאון בעל ה'ישועות מלכו' בחיוך קל:

"הרב רואה את ההבדל! זה נובע מכך, שגם הגויים וגם היהודים נושאים עיניהם לשמים. הגויים מתפללים ליבול טוב, לגשמים בעתם ולקציר מוצלח - ואילו היהודים גם נושאים עיניהם לשמיים בתפילה, אך כל אחד מתפלל לקב"ה שתוך-כדי החרישה ימצא באדמה איזה מטמון וכך ייפטר מהעבודה הקשה הזו...".

זכינו בארץ-ישראל למספר יישובים, שבהם מתגוררים אנשים מהציבור המוגדר 'חרדי', שעוסקים בחקלאות גם כיום, כגון במושב יסודות ועוד וכמובן זוכרים אנו את ראשית ימי המדינה ואף לפני כן, שהיו ישובים לא מעטים שעסקו בחקלאות.

אין ספק, שאם היה עידוד מטעם המדינה ומצד גדולי ישראל לעודד אנשים לעבוד באדמת ארץ ישראל, היו זוכים גם לפרנסה בכבוד וגם לקיים מצוות ישוב ארץ ישראל וכן לעבודת ה' טהורה ונקיה.

ונחתום בסיפור, שסיפר אליעזר יערי ("זכרונות ארץ ישראל", עמ' 565), על דוב-דוד פלמן, שהיה רוכב יום יום על חמורו בחולות החמים, כולו עייף ושזוף מן השמש הבוערת, אך ליבו חוגג ושמח כי על אדמת הקודש הוא רוכב. הוא חושב על הדרך הארוכה שעבר מילדותו במזריטש שבפולין ועד חייו כעת בכפר סומייל (כיום חלק מתל-אביב) שבארץ ישראל, מחיי המסחר ועד חיי העבודה בשדה, ומהרהר בליבו: במה זכה הוא לפני הקדוש ברוך הוא, שהוא טועם כעת מחיי אבותינו בעבר, בתקופה שבה ישב עם ישראל על אדמתו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו?פגש אותו אחד מבני עירו מזריטש, התפלא לראותו ואמר: "ר' דוב דוד, תלמיד חכם מיוחס שכמוך, רוכב על חמור בבגדים פשוטים, בלי חליפה?""כאן בארץ ישראל", עונה לו דוב דוד, "אנו מרגישים את עצמנו כמו בביתנו. האם אינך רגיל בביתך לפשוט את החליפה מעליך? בארץ ישראל אנו צריכים לחיות חיים רגילים ופשוטים, ולעשות כל עבודה בעצמנו, ולא להיות כאדונים שמלאכתם נעשית בידי אחרים". 

אשתו של דוב דוד פלמן, שרה-איטה פלמן, המשיכה את מפעל חייו וכונתה "אם הפרדסנות העברית". שני רחובות בארץ מאזכרים את פועלה של משפחת פלמן – "רחוב הפרדס" בתל אביב, המצוי באזור בו שכן הפרדס המשפחתי, שלימים הוקם בשטחו 'גן העיר' ובניין עיריית תל-אביב ורחוב "חלוצת הפרדסנות" בפתח תקווה.

שבת שלום ובשורות טובות!