"בן סורר ומורה לא היה ולא נברא" אז מה כן ? פרשת כי תצא תשע"ד

אחת הסוגיות החינוכיות המורכבות והלא פשוטות נמצאת בפרשתנו, פרשת 'בן סורר ומורה'. בין אם פרשה זו נכתבה כפרשה תאורטית בלבד ובין שהיא משמשת כהלכה למעשה, פרשה זו מעלה שאלות חינוכיות כבדות משקל עם תמיהות רבות. מי נקרא "בן סורר ומורה"? במה חטא שנגזר עליו עונש כל כך חמור כעונש מוות? ועוד. כמעט פרק שלם במסכת סנהדרין   נכתב על "בן סורר ומורה". בעיה חינוכית חמורה ככל שתהיה מצריכה סוגיות תלמודיות כה רחבות? עד כדי כך?

לא נקדים את המאוחר ולא נכנס לשאלה, האם היה מקרה כזה בעם ישראל והאם מוציאים להורג ילד שכל חטאו היה שאכל בשר בהפרזה ושתה יין בהגזמה. לפי כל המקורות שיש בידינו, אמנם לא התרחש אירוע כזה מעולם בעם ישראל ואם-כך, מדוע נכתבה פרשה כל כך קשה ביחסי הורים וילדים? הגמרא מביאה דעה בסנהדרין [עא .]: "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא ולא עתיד להיותאלא דרוש וקבל שכר". כלומר: כל הסיפור בתורה הוא כדי ללמוד מהלכה קיצונית זו ביחסנו לבנים, בין הורים ובין מחנכים. לפיכך, אנו מרימים את הכפפה כאנשי חינוך ומעוניינים לקבל שכר עבור דרישה זו, ולהערכתי כוונת הדברים אינה רק לשכר לימוד תורה לשמה, אלא השכר הוא ההבנה החינוכית בהתמודדות עם נערים בגיל בו אנו עוסקים.

סוגיה זו רחבה מאוד וכמובן לא נוכל להקיף את כולה במאמר קצר זה. ברצוננו להתייחס בקצרה למספר לקחים חינוכיים שאפשר ללמוד  מנושא מורכב וטעון זה לימינו.

נפתח בשאלת הגמרא עצמה  [שם דף עב עמוד א] "רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?"  ובאמת השאלה במקומה – בגלל שנער צעיר בגיל בר מצווה הפריז באכילה ובשתייה, דינו מוות בסקילה? ועונה הגמרא, שהסיבה היא לא כאן ועכשיו "אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. "

הגמרא עונה כאן, שהבעיה עמוקה הרבה יותר. אי אפשר להתייחס בביטול להתנהגות כזו, אחרי שהוזהר על פי דין ואחרי סדרה של כל מיני הסתייגויות, שהגניבה הייתה מבית הוריו והזלילה הייתה במקום אחר ועוד ועוד מגבלות הלכתיות שהגמרא מדייקת שם. אבל בשורה התחתונה, אם הוא אכן "עמד" בכל הקריטריונים הבעייתיים ולא שב בתשובה ונוהג כפוחח ואינו מקבל שום מרות אז אנו מבינים שבעתיד יהיה פושע גדול ומסוכן.

מסופר על אדם אחד, שנתפס עשרות פעמים בגניבה וכל פעם בגניבה חמורה יותר, עד שהפך למסוכן לבריות. כאשר הפך משודד רגיל לשודד מזוין בנשק ואף פגע פיזית תוך כדי שוד באנשים. בבית המשפט גזרו עליו עונש מוות בתליה. לפני ביצוע גזר הדין, איפשרו לבקש בקשה אחרונה ובקש להיפרד מאמו שישבה בקהל ובכתה ויללה על כך שהורגים את בנה. ירד הבן לאמו ופתאום כולם רואים שמתקרב אל פניה סבורים כולם שהוא הולך להיפרד ממנה בנשיקה ומה נדהמו כולם לראות שנשך את אזנה של אמו. בהסבר למעשהו המוזר אמר: אני מאשים את אמי! כשהייתי קטן וגנבתי פה ולקחתי בלי רשות דברים מאחרים ועשיתי פשעים קטנים, תמיד הצדיקה אותי ומפושע קטן הפכתי לפושע גדול והכל באשמתה שפשעה בחינוכי ואפשרה לי להמשיך במעשיי הרעים.

יש חשיבות לשים לב לפרטים הקטנים ולהנהגה של הצעיר גם בימי עלומיו. לא יהיה זה נכון להתעלם מפגמים חינוכיים, רק כדי להיות נחמדים וטובים כביכול. יש להתייחס לבעיות   ההתנהגות של הבן והמתחנך ולא לומר שזה יעבור לו. אין זה אומר שצריך מיד לנקוט ביד קשה וכמובן שרצוי וחשוב להסביר להדריך כמה שיותר. אין לחשוש מהצורך לבקר [ביקורת], להעיר ולקבוע גבולות ברורים למתחנך. מסופר בגמרא על אמו של שלמה המלך, שנקטה מולו יד קשה כאשר ראתה אותו אוכל ושותה ומתנהג כנער נהנתן והיא ממש אזקה אותו אל העמוד ובסוף הודה לה מאוד וכך לשון הגמרא שם [דף ע עמוד ב ]:

"דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שכפאתו אמו על העמוד, ואמרה לו: מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי, מה ברי – הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה, עכשיו יאמרו: אמו גרמה לו. ומה בר בטני ….כל נשים של בית אביך היו נודרות: יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי: יהא לי בן זריז וממולא בתורה, והגון לנביאות. …אמר רבי יצחק: מניין שחזר שלמה והודה לאמו – דכתיב כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, .." בת שבע אמו שלמה דאגה שלא ידרדר וייהפך חלילה לבן סורר ומורה שאוכל ושותה לא כראוי. ואכן הודה לה בסוף ולמרות שיתכן שבהתחלה כעס על המגבלות שהטילה עליו.

ברם, על אף הסברו של רבי יוסי הגלילי עדיין קשה, וכי דנים אדם עכשיו על שם סופו? וכבר הביאו קדמונים את דברי הגמרא במסכת ראש השנה שאין דנים אדם על שם סופו אלא לפי מעשיו עכשיו וכך לשון הגמרא שם דף טז עמוד ב "אמר רבי יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם."

ודברי רש"י שם בגמרא מחזקים ומביאים עד קצה את השקפת התורה, שאין דנים אדם אלא לפי מעשיו עכשיו, גם אם אנו יודעים בוודאות מוחלטת שבעתיד יעשה רעות, אין דנים אותו אלא לפי מעשיו כרגע. וזה לשון רש"י שם: "ומצינו בבראשית רבה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר… שהיו מוציאין לקראת הגולים מיני מלוחים ונודות נפוחים.., אמר להם: השעה[=עכשיו] צדיק הוא או רשע, אמרו לו: צדיק, אמר להם: באשר הוא שם איני דן את העולם אלא בשעתו."

כדי  לעשות סדר בדברים כדאי שנתייחס לסוגיה חינוכית מורכבת שעולה על הפרק כמעט בכל מוסד חינוכי, עד כמה אפשר להאריך אף ולהתעלם מתלמיד אשר הנהגתו שלילית, הן במידות ובעניינים של בן אדם לחברו והן בדברים שנוגעים לבן אדם למקום, עד כמה לוותר לנער למרות שהנהגתו היא שלילית.

בדרך כלל המפתח לכך הוא עד כמה הוא משפיע על אחרים ועד כמה הוא משמש מודל שלילי לנערים אחרים העלולים ללמוד ממעשיו. ברגע שהנהלת המוסד חשה ויודעת שהוא גורם שלילי שמשפיע על סביבתו, אז אין ברירה ומרחיקים אותו מהמקום.

הרבי מקוצק, רבי מנחם מנדל מורגנשטרן, אמר שזוהי התשובה באמת לנושא של 'בן סורר ומורה'. לא די שהוא סורר בעצמו לעצמו, הרי הוא גם מורה את הדרך לאחרים. אין מדובר בנער שיש לו בעיה קשה ככל שתהיה, אלא מדובר במי שדואג ומי שבכוחו להרוס נערים אחרים, הוא אשר נידון לפי סופו אבל מי שאין לו השפעה על החברה, נידון לפי מעשיו כאן ועכשיו.

שנים רבות היה נוהג מורי ורבי ראש הישיבה בכרם ביבנה הרב הגאון רבי יעקב חיים  גולדוויכט זצ"ל לדרוש בראש השנה בסוגיה זו של 'בן סורר ומורה' ומסביר את ההבדל בין ישמעאל לבין 'בן סורר ומורה'. ישמעאל עדיין לא עשה דבר ולכן לא נידון על שם סופו, אבל 'בן סורר ומורה' כבר התחיל במעשיו הרעים ועל כן היה אומר ראש הישיבה שיש לשים לב לעברות ולמעשים השלילים שנחשבים קלים כביכול משום,שאנחנו נידונים על מה שאנו עושים גם אם זה נראה לנו קטן ולא על מה שאנו עתידים לעשות. 

יהי רצון שבחודש הרחמים והסליחות נזכה לשים את הגבולות הנכונים בחינוך בנינו ותלמידנו ונזכה רק לדרוש בתורה ולקבל שכרה.

שבת שלום