ביקורת בונה - הורסת... - לפרשת יתרו

מסופר על כנס רבנים ומחנכים שהתקיים בוורשה מספר שנים לפני פרוץ השואה, בשבוע שחל בו פרשת יתרו. בכנס השתתפו מאות רבות של אנשי חינוך, ראשי ישיבות, מנהלי תלמודי-תורה מכל רחבי אירופה והביעו את דעתם בנושאי החינוך השונים.

אחד המנהלים דיבר בארוכה ובנימה ביקורתית נגד כל מיני תכניות לימוד ורעיונות שעלו בכנס ושלל כמעט כל רעיון וכל הצעה שעלתה על הפרק. בין המשתתפים היה רבי מאיר שפירא, ראש-ישיבת "חכמי לובלין" וכשעלה לנאום השתררה דממה וכולם ציפו למוצא פיו של גאון-ישראל ומייסד הדף-היומי.

רבי מאיר פתח בדברי תורה מתוך פרשת-השבוע ואמר: ליתרו היו שבעה שמות ואחד מהם הוא 'יתר'. מדוע נקרא כך? אומר רש"י, משום שייתר [הוסיף] פרשה בתורה, ומהי הפרשה? – "אתה תחזה". פרשת 'אתה תחזה' היא ההצעה שנתן יתרו למשה "וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹקים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת:" [שמות י"ח].או-אז שאל רבי מאיר שפירא, מדוע כונתה הפרשה שייתר יתרו 'ואתה תחזה', הרי תחילת הביקורת שהעביר יתרו על האופן בו שפט את העם התחיל בפסוק "וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה" ולכאורה היו צריכים לקרוא לפרשה שייתר יתרו "לא טוב" ?! – השיב רבי מאיר שפירא בחיוך ואמר: לומר 'לא טוב' כל אחד יודע וזו לא חכמה ולכן לא כך תיקרא הפרשה, אלא מאותם מילים 'ואתה תחזה', כאשר יתרו בא בהצעה ממשית למשה רבינו ומציע דרך חלופית לאופן בו משה יכול לשפוט את העם. זו הפרשה שהוסיף יתרו לתורה. כאשר אדם מעביר ביקורת ורק שולל מה שאחרים עושים ללא הצעה לדרך חלופית, זו ביקורת רק לשם בקורת ואין בה ממש.

עלינו להבין, שיתרו הגיע וביקש להתחבר לעם-ישראל בגלל חוש הביקורת המפותח שהיה בו. חז"ל אומרים, שלא הייתה עבודה זרה אחת בעולם שלא ניסה והתחקה לבדקה האם יש בה ממש או לא. ביקורת אמיתית איננה תוקפת את מה שהשני עושה, אלא מנסה ללמוד מה גורם לו לעשות מעשה מסוים ולשאול שאלות בכנות.

אומרים בשם השל"ה הקדוש, הלא הוא רבי ישעיהו הלוי הורביץ זצ"ל, על הפסוק "הוכח לחכם ויאהבך" – כשאדם בא להוכיח את זולתו ואף אם מדובר בתלמיד, יאמר לו "חכם וראוי כמוך, איך מלאך לבך לעשות מה שעשית וכו' ". יסוד הביקורת צריך להיות מתוך אהבה גדולה, כשמקבל הביקורת ירגיש שהמבקר רוצה לתקן ולהועיל לו, אולם אם מטרת הביקורת רק להראות לשני שהוא לא בסדר, בדרך כלל ביקורת זו נתקלת בתגובה שלילית, כועסת או נעלבת ולעתים כהגנה מטיחים בשני "וכי אתה כליל השלמות?!" או כדברי חז"ל "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים".

לפני שאדם מחליט שהוא הולך להעביר ביקורת, כדאי שילמד את דברי חז"ל במדרש תנחומא [מצורע סימן ד'], ויידע שכל מילה שהוא אומר עלולה לפגוע באחר ולהעכיר את רוחו ואל יחשוב ש'הוא חייב לומר' ואל יחשוב שבגלל שיש לו רשות לדבר אזי רשאי להשמיץ ולזלזל באחר –  "מוות וחיים ביד הלשון, אל תאמר – הואיל וניתנה לי רשות לדבר, הרי אני מדבר כל מה שאני מבקש, שמא תאמר שאתה מחסר – אין אתה אלא משתכר ורוח הקודש מצווחת 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'…". המדרש  מחדש לנו, שלפעמים אדם מרגיש שהוא חייב לומר ואם לא יאמר אז הוא מפסיד ומחסיר משהו, אומר לו המדרש – לא רק שאתה לא מחסיר, אלא אתה אף משתכר [=מרוויח] שלא אמרת.

חשוב שנדע, שלאחר שאדם העביר ביקורת ועל ידי זה פגע בזולת, יהיה קשה מאד לתקן זאת. מילים פוגעניות שיצאו מפינו, גם אם הייתה כוונה טובה בכך, אבל היות וזו נאמרה בלשון בוטה או מתוך הבלטת החולשות של הזולת, לא רק שלא יועילו אלא אף יזיקו ועל כן חז"ל נותנים לנו המלצה חמה "תן דעתך עד [=לפני] שייצא מפיך, שתדון דברך עד שלא תוציאם" [דרך-ארץ זוטא פ"ג].

דוגמא נפלאה אנו מוצאים בתורה, כיצד ניתן להוכיח ללא העלבת מקבל התוכחה ואפילו להפך שיפעל בהתאם לדברי המבקר. כשיעקב אבינו רצה להוכיח את הרועים על כך שלא השלימו את יום עבודתם, יעקב אבינו אומר להם את דברי ביקורתו "וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ:" [בראשית כ"ט] והנה, למרות דברי הביקורת הנוקבים שמשמיע להם יעקב אבינו, אנו למדים שלמרות שלא היה שום קשר בין יעקב לבין הרועים קודם לכן והם היו יכולים לדחות אותו ולומר לו "סליחה?! וכי בעל דברים דידנו אתה, מי שמך לשר ושופט?!", הם טורחים ומסבירים לו את הסיבה ולא דוחים אותו!! מדוע? – התשובה לכך טמונה בתחילת הפסוק. יעקב פונה אליהם במילות אהבה וריכוך – "וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י [=אחים שלי] מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ: וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם" [בראשית כ"ט]. לאחר שפונה אליהם בכינוי החיבה "אַחַ֖י", יעקב מתעניין בהם ולא במעשיהם, ורק לאחר שנוצר הקשר הבין-אישי, אז מפנה אליהם את ביקורתו ומדבר על מעשיהם.

ואכן, המדרשים שמו לב לקריאה החריגה 'אחַי' ולכן פירשו במדרש 'שכל-טוב' [בובר, ויצא כ"ט, סימן ד'] "אַחַ֖י – לשון ענוה" , וכן בפסיקתא זוטרתא מבאר "אַחַ֖י – דרך חסידות, דרך כבוד".

לסיכום, בדרך כלל האדם שמעביר ביקורת על האחר, מנמק זאת שהוא בסך-הכול מעביר 'ביקורת בונה', אבל ידוע ש'ביקורת בונה הורסת…', ולכן אמנם מותר לפעמים להעיר או לכוון, אבל אפשר לעשות זאת בדרך שונה.

לפני מתן הביקורת, על המבקר לשאול את עצמו מספר שאלות: מהי המטרה האמיתית ברצונו להעביר ביקורת – הרצון להיטיב עם הזולת או האדרה עצמית? מדוע בכלל ביקורת יותר חשובה מהערכה? מדוע הבעת חוסר שביעות רצון עדיפה על פני מחמאות? האם ביקש את רשות האחר לבקר? האם האחר מעוניין לשמוע ביקורת? וגם אם המבקר יקבל תשובה חיובית, עליו להקדים ולומר לו שזו רק דעתו, שהוא לא חייב להסכים, שהוא יכול להאזין, לשקול ואז להחליט וכך מקבל הביקורת יידע בוודאות שהמבקר מכבדו ושהמניע לביקורת אינו שלילי אלא חיובי.נזכור את 'הגדרת התפקיד' של המבקר, כפי שניסח במדויק המשורר והפייטן בתור הזהב בספרד רבי משה אבן-עזרא – "המבקר צריך שיהיה כאבן-שחיזה – משחיז ואינו חותך" ונתפלל כולנו לקיים את תפילתו של רבי אלימלך מליז'ענסק "אדרבה! תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונו".