בא לכלל כעס, בא לכלל טעות - לפרשת מטות

מסופר על רבי נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ היה ידוע בהנהגתו בדרך של שמחה והלצות ועל מצבתו נכתב כבקשתו שלבושיו היו – לבוש השמחה, לבוש הניגונים, לבוש הריקודים ולבוש הבדיחה. רבי נפתלי היה נזהר מאוד ממידת הכעס ומסופר שבכיסו היתה באופן קבוע קופסת טבק אע"פ שלא היה נוהג להריח כלל וכשנשאל מדוע הוא נושא עמו תמיד את קופסת הטבק, ענה שבזכות קופסת הטבק הוא ניצל ממידת הכעס והסביר שבכל פעם שהוא מרגיש שהוא הולך לכעוס, הוא פותח את הקופסא, דוחף את אפו לתוכה ונושם את הטבק וזאת להזכירו שלא יכעס. סיפור דומה מסופר על רבי ישראל מסלנט, שהיה לו מעיל מיוחד ובכל פעם שהיה חש שהולך לכעוס, הלך לארון, הוציא את המעיל ולבש אותו ואז עד שהלך ועד שלבש התקררה דעתו ונח מכעסו ולכן קרא למעיל זה 'מעיל מציל מכעס'.

בהכירנו את הספורים הללו על גדולי ישראל שחיו לפני כמאתיים וחמישים שנה, אנו עומדים משתהים על רבם של ישראל, משה רבנו, אשר בפרשתנו מגיע לכלל כעס ולא סתם, אלא התורה משתמשת במילה חריפה לבטא את הכעס וכך אומר הכתוב בפרשתנו:

"וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה" – כעס שיוצא ממנו קצף הוא כעס קיצוני וכשמתבוננים יותר אנו מבחינים שזו לא הפעם הראשונה שהתורה מספרת לנו על כעסו של משה, וכפי שמובא במדרש (ויקרא רבה שמיני):

"א"ר הונא: בשלשה מקומות כעס משהואלו הן:…בשבת מנין? שנאמר (שמות ט"ז) 'וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר…וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה'…ובכלי מתכות [בפרשתנו] מנין? שנאמר 'ויקצוף משה על פקודי החיל'…באונן מנין?  שנאמר 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר' ".

חז"ל לא עשו הנחות למשה והוכיחו מהכתובים, שהואיל וכעס בכל שלשת המקרים, נשתכחו ממנו הלכות.

עוד קודם שננסה להבין, האם כעסו של משה רבנו היה מוצדק והאם יש מושג כזה בכלל של כעס מוצדק, נשים לבנו לכך, שגם בשעה שמשה כועס, הוא אינו כועס ללא הבחנה וכן אינו כועס על כולם, אלא דווקא על פקודי החיל והשרים, ככתוב שהבאנו לעיל  "וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹתהַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה".

מדוע כעס רק עליהם ולא על כל הלוחמים שלא מילאו אחר הציווי שלו? – על כך עונים חז"ל, ורש"י מביא זאת במקום, שהכעס והקצף של משה רבנו היה בשליטה והוא כעס על המפקדים והשרים שהובילו את המלחמה ולא על הלוחמים הפשוטים.

וכך אומר רש"י: "ויקצף משה על פקודי החיל – ממונים על החיל, ללמדך שכל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש כוח בידם למחות" (ל"א, י"ד). משה לא כעס על 'הש.ג' ולא על הטוראי הפשוט, אלא על הגדולים, שהכל תלוי בהם, שהרי הם יכולים למחות.

וכן מסביר במילים פשוטות רש"ר הירש:

"פקודי החיל הם המנהיגים שכוח הצבא הופקד בידיהם, הווה אומר: אלה שהיה עליהם להנהיג את פעולות הצבא והם היו אחראים לכך."

הנציב מוולוז'ין ערך הבחנה ודיקדק לא רק על מי כעס משה רבנו, אלא גם על מי שמשה לא כעס. וכך כותב בפירושו 'העמק דבר':

"על פקודי החיל. ולא על פינחס, משום הכבוד, וכשם שלא נתקצף משה על אהרן במעשה שעיר החטאת, אלא על בניו, הכי נמי לא קצף כי אם על השרים שתחתיו".

אם-כך, למדנו שכעסו של משה היה מבוקר ולא תוך כדי איבוד עשתונות, אלא כעס שיכלי, שידע על מי כן ועל מי לא. (עיין ב'משך-חכמה' סיבה למדנית, מדוע לא כעס על פנחס, שמוכיחה עוד יותר שהכל נעשה בחשיבה ובשליטה)

האם הייתה סיבה לכעס ולקצף של משה רבנו? האם כעסו של משה לא היה מוצדק ולכן נענש שנתעלמו ממנו הלכות, שאותם לימד אלעזר הכהן לישראל למרות שעל ידי כך הורה הלכה במקום רבו?

המדרש אומר, שמשה חשד בהם שהם חזרו למעשי הזימה עם בנות מדיין. וזה לשון המדרש 'ילקוט שמעוני' (פרשת מטות, מתחיל ברמז תשפג):

"…'ויקצוף משה על פקודי החיל' – אמר להם משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו ליה: לא נפקד ממנו איש!. אמר להם:  א"כ כפרה זו למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו, מיד 'ונקרב את קרבן ה'…' ".

למשה רבנו הייתה סיבה מוצדקת לכעוס, שהרי כל היציאה למלחמה היתה כדי לנטרל את האיום הזימתי שיצרו בנות מדין. אדם בן ימינו מבין, שמלחמה היא נגד איום פיזי, אולם מלחמת מדיין הייתה שונה, הואיל וצורת המלחמה שלהם בישראל, בעצתו של בלעם, הייתה לפגוע בקדושת ישראל על ידי פיתויים וזימה והנה מה שרואה משה הוא, שבמקום לנטרל את הבעיה הרי להפך חוזרים לקשר עם בנות מדיין. הלוחמים העמידו אותו על טעותו ושחששו אינו מוצדק, באמרם 'לא נפקד ממנו איש', דהיינו: אף אחד לא התקרב אל בנות מדיין וכל מה שהם הביאו קרבן כפרה, משום שהם לא באו לידי עבירה, אבל בכל אופן הרהרו עבירה למרות שלא נכשלו בפועל עם בנות מדיין".

משה אף חשד בהם, משום שבמלחמה זו ההוראה האלוקית הייתה לפגוע באלו שרצו לקלקל את ישראל בעריות. וכן כותב ה'תורה-תמימה' (בהערות לפרק ל"א, הערה ט"ז): 

"כאן היו הפקידים [המפקדים] טועים, שדנו דין מלחמה זו כשאר מלחמות שאינם בשבע אומות, דכתיב בהו 'רק הנשים והטף תבוז לך', וקצף משה, על שלא הבינו שאינה דומה מלחמה זו ליתר מלחמות להחיות הנקבות, שהרי כאן הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור וכו'…".

למדנו אם כן, שמשה שחשש מפני הקלקול הנורא, אמנם קצף עליהם ואעפ"כ הכל היה באופן מבוקר. יתרה מזו, לפני שמשה הוכיחם, יצא הוא ואלעזר אל הלוחמים, ככתוב "וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה" ואמנם הפרשנים רש"י ורשב"ם מסבירים זאת בגלל החששות של משה ואלעזר מפני נערי ישראל, שהולכים לחטוף מן הביזה, או מפני טומאת נפש שהרגו במלחמה. ברם, בהתאם לדברים שכתבנו לעיל, הרי רצה הכתוב להראות לנו, שהתוכחה שהוכיח משה את מפקדי ישראל לא היתה מתוך פגיעה בכבודם ואי הערכה לפועלם וזו הסיבה שיצאו אליהם בחוזרם מן המערכה כדברי 'העמק-דבר' – "לחלוק להם כבוד..וכנהוג עוד היום לחלוק כבוד להשבים ממלחמה, שהרי מסרו נפשם בשביל כלל הקהל, אכן אין המלך בעצמו נוהג כבוד לעבדיו, וזהו שאמרו חז"ל להודיעך ענותנותו של משה".

הביקורת של משה הייתה ממוקדת מיד לאחר שיצא לקראתם וכיבדם וביטא את הכרת הטוב לאלו שמסרו נפשם לכלל ישראל כדברי הנצי"ב. משה לא חשך מהם את ביקורתו וכעסו, אולם עשה זאת בצורה נקודתית, בטענה שהמפקדים פעלו הפוך מהמטרה "וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה: הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּיקֹוָ֖ק עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְקֹוָֽק".

וכאן, אנו נדרשים לבאר, שאם אכן משה נהג בכבודם, ביקר אותם נקודתית ושמר על כבודו של פנחס ומאידך לא בא בטענות לפשוטי הלוחמים אלא רק למפקדים, מדוע אם כן נענש על כך שנתעלמו ממנו ההלכות שקשורות  להכשרת כלי הנכרים  שאותם הביא אלעזר וכדברי הכתוב "וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה  אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל …." וכדברי חז"ל המובאים ברש"י "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים". וכדברי הגמרא [פסחים ס"ו ב'] – "אמר ריש לקיש, כל אדם שכועס – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו.."?

למדנו מכאן כלל גדול, שגם על כעס מוצדק מאבדים כוחות רוחניים ולמדנו שיש להימנע גם מכעס הכי מוצדק משום שזוהי מידה שלילית ביותר.

ביטוי הלכתי לכך נתן הרמב"ם בצורה חד משמעית וזה לשונו:

"וכן הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" [הלכות דעות, פרק ב', הלכה ג'].

לאור הדברים הללו, תעלה שאלה, מה הדין אם אדם נדרש להטיל את סמכותו ומרותו כיצד ינהג? מדריך אותנו הרמב"ם (שם) מה לעשות:

"…אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס". במילים פשוטות, מנחה אותנו הרמב"ם לעשות 'כאילו' ולא לכעוס באמת. הרמב"ם נותן עצה זו גם לחינוך הילדים, אם יש צורך בכך, לעשות כאילו אתה כועס עליהם.

הרמב"ם מוסיף הערה, שמעבר למה שאמרו חז"ל, שמאבד את חכמתו וכו' אומר לנו הרמב"ם, שבעצם הכועס מפסיד המון ופוגע באיכות חייו, כי הכל מר ורע וכל דבר מקפיץ אותו ולכן כותב שם "ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו, שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה…".

המקור לדברי הרמב"ם הוא הגמרא במסכת נדרים, האומרת שאדם כעסן עלול לחלות במחלות מעיים קשות – "ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר: 'ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש' –  איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: אלו התחתוניות" (דף כ"ב עמוד א').

הגמרא במסכת שבת (ק"ה.) אף מקצינה את מעמדו של הכעסן, זה המחצין את כעסו בכל מיני פעולות, שלא רק שחכמתו מסתלקת ממנו, אלא משווה אותו לאדם שעובד עבודה זרה עד כדי כך!! וזה לשון הגמרא שם:  "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו 'עשה כך' ולמחר אומר לו 'עשה כך', עד שאומר לו 'עבוד עבודה זרה' והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה – 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר'? איזהו 'אל זר' שיש בגופו של אדם – הוי אומר זה יצר הרע." על כך נוסיף את דברי הגמרא במסכת נדרים, המגדירה את הכעסן שאין לו אלוקים ולא רק שמשכח תלמודו אלא מוסיף טיפשות (נדרים כ"ב.).

ניתן אם כן לומר, שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כמשה רבנו כחוט השערה, אך אדם מן השורה יכול להביע את כעסו כאשר פוגעים בו או רואה עוולה שאינה ראויה וגם אדם כזה חייב לשלוט בעצמו ואם רוצה להוכיח את הזולת חייב לשמור על כבודו.

גם כאשר כועסים, ישנם דרכים להביע את הכעס, או כפי שהרמב"ם הציע לעשות "כאילו". אולם מה קורה אם קשה להבליג ולעשות הצגה? הרי הדרך הטובה ביותר היא למעשה לא לכעוס בפועל, אלא לומר "יש לי כעס על המעשה שעשית", או לומר ישירות מה מפריע לך אצל השני ובאם נפגעת  תאמר "נפגעתי מדברך או ממעשיך" ולא לתקוף את השני.

שיטה זו אינה מבליגה על הפגיעה ועל הכעס, אולם אינה פוגעת במבוקר. הרב קוק בספרו 'עין איה' למסכת ברכות מביא טיעון פילוסופי מיוחד מאוד, שאם הקב"ה ברא באדם את מידת הכעס כמו שנטע בו מידות אחרות, סימן שישנם מצבים שאפשר להשתמש בזה ולא להדחיק  את התכונה הזו, אלא שיש להיזהר לעשות זאת באופן הנכון ורק כשאין ברירה בהתאם למה שנאמר כאן, עם כל הזהירות המופלגת אין להתעלם מהכוח הזה שהקב"ה טבע באדם.   

נזכה בע"ה להגיע לדרגה הגבוהה ביותר כדברי הרמב"ם (שם) "ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'…".

שבת שלום לכל בית הישיבה!