אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם - לפרשת האזינו תשפ"ד

מאמר זה נכתב לאחר חיסולו של רב-המרצחים והמחבלים חסן נסראללה שם-רשעים-ירקב, כאשר חיל-האוויר בהכוונת פיקוד צפון פגעו ברוצח המונים זה בהיותו בבונקר בביירות, ויחד איתו חוסלו פושעים נוספים. צה"ל בסייעתא דשמיא הטיל את הפצצות בכמות הנדרשת ובדיוק רב והעלה את כל יושבי הבונקר לגיהינום.

שמחה גדולה פרצה בעם-ישראל וגם אצל האומות הדמוקרטיות ובראשן ארצות-הברית, ששיבחו והודו לחיסולו של הארכי-מחבל הזה. אך אין זה מפתיע, שראש הכנסייה הנוצרית - האפיפיור - לא הצטרף למברכים, אלא דיבר על כך שגם במלחמה צריך מוסר...צריך כאן לומר, שהכנסייה לא השתנתה במהותה ולפחות לא מי שמוביל אותה כרגע, כאשר קשה לה לראות את היהודי מנצח ולא מושפל.

להבדיל, לצערנו היו גם כמה פוליטיקאים ופרשנים בני עמנו - לשמחתי לא רבים - שלא יכלו לשאת את העובדה שההצלחה בפעולה זו נעשתה על ידי 'שנוא נפשם' ראש הממשלה ולכן העלו ספקות לתועלת שבחיסול ועוד טענות כאלו ואחרות. אמנם, התלבטויות וספקות הם חלק מהאופי היהודי, אך התגובה הטבעית לנקמה והשמחה של המוני בית ישראל משקפת את דרכה של תורה.

במסכת ברכות ישנה שאלה, האם נקמה שניתנה בין שני שמותיו של הקב"ה היא כמו שאר הדברים שניתנו בין שני שמותיו, כגון בית מקדש. מסקנת הגמרא, שאכן נקמה חשובה וראויה ועל כן רשום בין שני שמותיו של הקב"ה. וזה לשון הגמרא שם –

"...ואמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה'...אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: פעלת ה' מקדש ה'.... מתקיף לה רב אחא .. אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: אל נקמות ה'!? - אמר ליה: אין! [כן!] במילתה מיהא גדולה היא. והיינו דאמר עולא: שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה - דכתיב: הופיע מהר פארן, לרעה - דכתיב: אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (ברכות ל"ג.).

ונשאל - האם נקמה היא ענין שיש לבצע תמיד בכל אירוע ובכל מקרה?

והתשובה לכך כפי שהגמרא כבר מציינת לעיל בהסבר רש"י –

"במילתה מיהא גדולה היא - במקום שצריכה נקמה - דבר גדול הוא".

בפרשתנו אנו מוצאים ב'שירת האזינו' מספר פסוקים שמבטאים את הנאמר לעיל –

"כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם: אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ" (פרשת האזינו, ל"ב, מ'–מ"ג).

הקב"ה נשבע להינקם באויביו ושונאיו. מי הם אויבי ה'? מי שאויב את עמו את ישראל! ומנין לנו שהקב"ה נשבע כביכול לבצע את הנקמה? על כך אומרים המדרשים ומביא את עיקרם גם ה'תרגום יונתן' –

"כי נשאתי בשבועה את ידי בשמים ואמרתי כמו שאנכי חי כמוכן לא אבטל את שבועתי לעולמים" (כתר יונתן שם).

וכן רש"י על אתר –

" 'כי אשא אל שמים ידי' - כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה: 'ואמרתי חי אנכי' - לשון שבועה הוא אני נשבע חי אנכי:"

הרמב"ן אומר, ש'שירת האזינו' היא כמובן דברי אלוקים חיים, המספרת לעם-ישראל ואולי לעולם כולו את מה שיקרה בעתיד לעמנו. ואחרי שמביא את פשט הכתובים, מוסיף הרמב"ן פירוש ומכנה פירוש זה 'על דרך האמת' - שאחרי שהקב"ה השליך את עם-ישראל בעתיד, הקב"ה יעלה אותם מעלה-מעלה ויילחם באלו שפגעו בעם-ישראל, וזה לשונו –

"...על דרך האמת, בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל, יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל. וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם - כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי, וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין".

השבועה של הקב"ה, לדעת הרמב"ן, היא שבועה שהקב"ה ינקום את מה שעשו אומות העולם לישראל במשך הגלות הארוכה. ומסכם הרמב"ן את דעתו, שמטרת השירה מצד אחד לספר על העבר, בו הקב"ה השפיע עלינו שפע חסד עד שחטאנו וקבלנו את עונשנו בצורות שונות, שהקשה שבהן זו גלות ארוכה - ומאידך גיסא  השירה צופה פני העתיד הנפלא שמצפה לעם-ישראל. וזה לשונו –

"והנה, השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן".

וכאן ממשיך הרמב"ן בהבנת הפסוקים המדברים על העתיד הצפוי וצפון לעמנו, לאחר שינקום באויבי עמנו. ומדוע הקב"ה פוגע בהם? - משום שמה שהם עוללו לעמנו היה משנאת הקב"ה בזה שלא התחברנו אליהם, לא באכילה ולא בחתונות. וזה לשונו בהמשך –

"ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקדוש ברוך הוא, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקדוש ברוך הוא וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ...אם כן לשנאתו של הקדוש ברוך הוא יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם...".

וכאן מסיים הרמב"ן את הבנתו את השירה שהיא לעתיד לבוא, כי לא התקיימו הדברים הכתובים בשירה עד תקופתו. וזה לשונו –

"וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבניין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האומללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו".

הרמב"ן ממשיך ומנתח את משמעות השירה, שלדעתו היא קובעת שהגאולה בעתיד לא תהיה תלויה בחזרה בתשובה של עם-ישראל, אלא שטר התחייבות של הקב"ה לגאול אותנו, למרות הדברים הרעים שעשינו ויעניש אותנו אבל עד גבול מסוים. וזה לשונו –

"והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל [נמשיך להתקיים], ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חמה, אבל לא ישבית זכרנו...אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחם של מינים. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), 'גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא'".

'שירת האזינו' מכילה בתוכה תובנות ונבואות גדולות ואנו הבאנו רק מספר פסוקים מהדהדים .

הכתוב מודיע לנו לדעת ה'אלשיך הקדוש', שהקב"ה לא רק ינקום באויבנו, אלא הנקמה תהיה 'מידה כנגד מידה'. הוי אומר: הקב"ה 'יוציא להם את הנשמה' ואת האויר לאט-לאט, כדי שיחושו סבל מהו, כפי שהם עוללו לעם-ישראל, וזאת מדייק מהכתובים. וזה לשונו –

"...אלא שאיני חפץ לכלותם מהר, כי אם להוסיף מכאוב בהתמדת רעתם. כי אשכיר חצי מדם הם ... מדם אשר שפכו שירוו רוגז ודין מהדם ההוא, ולא אמית כרגע רק אניחם בחיים לימרק, ....כי לא תוציא הנפש עד תכלה הבשר ביסורים אשר הביא עליהם במכתם, והדם שאמרתי שאשכיר חצי ממנו הוא מדם חלל ושביה".

הנצי"ב מוולאז'ין מפרש את הכתוב 'כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י' - לא כשבועה כפי שפרשו רוב הפרשנים, אלא –

"...כאן הוא הכוונה אחרת, שביאר הכתוב סדר גאולה העתידה במהרה בימינו  בשני עניינים, א. היאך תהיה חשיבות ישראל בעיני אומות העולם , אחר שהיו שפלים כל כך כמה מאות שנה, ב. ואיך יהיו אוה"ע נענשים, ואמר על הראשונה, 'כי אשא אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י'...".

לדעת הנצי"ב, כהמשך לכך שנשיאת הידיים איננה ענין של שבועה, אלא נשיאת הידיים כלפי שמיים היא, שהקב"ה בעתיד ייתן כח לבני אדם לגלות את העוצמה שבטבע ואז חוקרי אומות העולם יכירו את כוחו של עם-ישראל. וזה לשונו –

"....כאשר אשא אל שמים ידי, שאתן כחי לגלות כל סתרי הטבע, כמה השפעה יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם, ויהיו אז חכמי אוה"ע חוקרים בזה הרבה עד שיעמדו על נפלאות הבורא יתברך...יכירו כח ישראל וחכמתם, מלבד שבזה לא נגרע כחם, ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ה' יוצר כל הבריאה, וממילא יתגדל שמו ית' בעולם,..משום הכי אמר דבזה שיגלה סתרי הטבע המשפיעים בשפע רב, אשר לא ידע אדם מזה עד כה, אז יתגלה כבודו וחי לעולם, וממילא יכירו חשיבות ישראל עמו ויהיה מה שיהיה...".

הנקמה של הקב"ה תבוא משום האכזריות הרבה שגילו אויבי עם-ישראל ולכן הכתוב מדגיש לדעת הרש"ר הירש את צורת הנקמה שנראית לכאורה קשה, ועל כך אומר הכתוב - "אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב"  .

כאז כן היום, הרב הירש בפירושו מזכיר לנו מיד מה עשו ועושים מחבלי החמאס הארורים, אשר חוץ מהטבח הנורא והתעללות בחיים ומתים, הרי גם לאחרונה רצחו בדם קר ששה מהחטופים. וזה לשונו –

"מדם חלל ושביה מוסב אל אשכיר חצי מדם; מראש פרעות אויב מוסב אל וחרבי תאכל בשר. הם לא רק הפילו חללים בשעת הקרב אלא גם המיתו שבויים חסרי מגן ובתהלוכת ניצחון נשאו את הראשים הכרותים על חרבותיהם" (רש"ר הירש ל"ב, מ"א).

לסיום, נביא את דברי רבנו בחיי כמשב רוח מרענן לימים מורכבים אלו ועל מבנה השירה וזה לשונו –

"והנה, השירה הזאת נחמה גדולה והבטחה מבוארת בענין הגאולה ובאבדן עובדי גלולים ובנקמת ישראל מאויביהם ובכפרת ישראל מעונותיהם" - עד כאן דבריו בראיית החזון של שירת האזינו. 

ומוסיף רבנו בחיי את מה שחז"ל קבעו, כיצד מחלקים את השירה הזו בזמן קריאתה ונתנו לכך קוד של ראשי תיבות, שנסביר מיד לאחר הבאת דבריו. וזה לשונו בהמשך –

"...ואולי מפני זה בא סימן ההפסקות לרבותינו ז"ל: הזי"ו ל"ך מתקנת עזרא הסופר הכהן הנביא, שראה ברוה"ק שתהיה תקנתו בקריאת ס"ת בצבור תקנה קיימת בכל דור ודור, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ותקן הסימן הזה בהפסקות הפרשה הזאת המקובלת אצלנו לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם".

המקור לראשי-תיבות אלו ממסכת סופרים (י"ב, הלכה ז') –

"אמר ר' יוסי...שירת הלויים לא יפחתו לה משש קריאות, וסימנה 'הזי"ו ל"ך': האזינו, זכור, ירכיבהו, וישמן, לו, כי ידין. ויש להפסיק שיטה מלאה מלמעלן ושיטה מלאה מלמטן; כנגד כך נהגו לעשות שיטותיה של תורה".

משום חשיבותה וייחודה של השירה, שישה קרואים עולים לתורה לפי הסדר לעיל וזה בהתאם לשיטה אחת [יש בעניין זה שיטות נוספות ואכהמ"ל].

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!