אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור - לפרשת משפטים

בשבוע הבא ימלאו כ"ו שנים לעלייתו בגנזי מרומים של ראש הישיבה שלי, הגאון הגדול הרב חיים-יעקב גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת ההסדר הראשונה 'כרם ביבנה', שהלך לעולמו בז' באדר תשנ"ה.

פעם שמעתי אותו מספר, שהגיע לסיור בישיבה יהודי עשיר גדול מאוד ותלמיד חכם, שרצה לראות ולהכיר את ישיבת 'כרם ביבנה'. באותם ימים, ראש הישיבה רצה לבנות  פנימייה עבור תלמידי הישיבה וכמובן עניין את אותו גביר על תוכנית זו. אותו עשיר שאל את ראש הישיבה, מדוע בחורי הישיבה צריכים מקום לינה מפואר, הרי המשנה באבות (פ"ו משנה ד') אומרת – "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

ראש הישיבה סיפר לנו, שהוא לא נבהל מהשאלה, ושאל אותו חזרה, איך יסביר את הסתירה הבאה – מצד אחד כתוב בפרשתנו – "אִם־כֶּ֣סֶף׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה", שלמלווה אסור לדרוש את הלוואתו ואם רוצה את העבוט צריך לעמוד בחוץ ועוד הגבלות רבות על המלווה, כגון שאסור לו להיראות לפניו הרבה, כדי לא להלחיצו – ומצד שני שלמה המלך אומר במשלי (פרק כ"ב פסוק ז') – "עָ֭שִׁיר בְּרָשִׁ֣ים יִמְשׁ֑וֹל וְעֶ֥בֶד לֹ֝וֶ֗ה לְאִ֣ישׁ מַלְוֶֽה", שהרי הלווה הוא נחשב כ'עבד' כלפי המלווה, ומדוע אם כן אנו מטילים הגבלות על המלווה?

לאחר שלא ידע הגביר להשיב לשאלת ראש-הישיבה, חייך אליו במתק שפתיים ראש הישיבה וענה לו, שלמעשה כל אחד צריך לדעת את הפסוק שלו – הלווה צריך לדעת ש'עבד לווה לאיש מלווה', ומאידך גיסא המלווה צריך לדעת, שאסור לו להיות כנושה. ואז הוסיף ראש הישיבה ואמר לאותו עשיר:

"תלמידי הישיבה צריכים לדעת שלמעשה היה ראוי להם לאכול פת במלח ועל הארץ לישון, אבל אתה כאדם שהקב"ה זיכה אותו בממון רב, עליך לדעת את מה שהגמרא שואלת (גיטין ס"ב.) – "מנא לך דרבנן איקרו מלכים? [=מנין לך שרבנן נקראים מלכים?] וענה לו "דכתיב (משלי ח') בי מלכים ימלוכו". למדנו מכך שהמלכים האמיתיים הם תלמידי חכמים וכחכמים עליהם לישון כבני מלכים".

נזכרתי בדבריו החדים של מו"ר, כאשר מעיינים בפסוק בפרשתנו, המזהיר מפני קללת אלוהים המופיעה מיד אחרי ההגבלות שמגבילה התורה את המלווה ואף מזהירה אותו, שיחזיר לו את כסותו בערב, כי אחרת העני שלו הלווה את הכסף לא יהיה לו במה להתכסות ואז יצעק אל ה' – "אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ:(כו) כִּ֣י הִ֤וא כסותה כְסוּתוֹ֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי" – ומיד האזהרה – "אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר".

נשאלת השאלה, מה הקשר בין היחס של המלווה ללווה לאיסור 'קללת אלוהים' ומה מהות האיסור הזה ש'לא לקלל אלהים'.

בהבנת הקשר למלווה וללווה ובכלל להבנת האיסור, אומר הרשב"ם, שהמציאות שהדיינים נקראים 'אלהים', לפי הדעה בגמרא, ש'אלהים' כאן הכונה לשון חול נחשפים לכעסים לאלו שפסקו נגדם, וזה לשונו של הרשב"ם (שמות פרק כ"ב, פסוק כ"ז) –

"אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר – דבר הכתוב בהווה, לפי שהמלכים והדיינין דנין דיני ממונות ונפשות רגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר גם במדעך מלך אל תקלל".

הדיין פוסק למלווה, שאסור לו לבא ללווה גם אם נראה לו שמותר וכן בכל ענין של דיני ממונות, והתוצאה יכולה להיות, שהדיין עלול לספוג קללות. הנידון אם הוא הלווה, או כל אדם אחר, צריך לדעת את הפסוק שלו, שיש לו זכות לבוא לבית דין ולטעון את טענותיו ומצד שני עליו להבין שחובת הדיין והפסוק שלו זה לשקול ולפסוק את הדין.

במדרש אגדה אף טוענים על הקשר בין החזרת העבוט ללווה ובין קללת הדיין, כי אם המלווה לא מחזיר את העבוט, כאילו קילל את הקב"ה וזה לפי דעת המפרשים ש'אלוהים' זה שם קודש.

רש"י מביא את שני הפירושים – גם 'אלהים' לשון קודש וגם 'אלהים' לשון חול, וזה לשונו –

"אלהים לא תקלל – הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דיין".

נשאלת השאלה – אם הלווה העני כועס על המלווה, מדוע מקלל את הדיין ולא את המלווה שלא החזיר לו את העבוט?

עונה האבן עזרא –

"טעם להזכיר אלהים לא תקלל, אולי העני ברוב צערו בלילה, אם יעבור המלוה ולא ישיב לו העבוט יקלל את הדיין שדן שיקח עבוטו".

כלומר, העני רואה את הדיין כאחראי למה שקרה לו.

ההבנה שהדיין והנשיא עושים את תפקידם ואין לבוא אליהם בטענות, כי זה הפסוק שלהם בתורה, והם מחויבים לדון דין אמת, כפי הכתוב 'בצדק תשפוט עמיתך', לצערנו לא כולם מבינים את הדבר ומקללים את מי שעושה מלאכתו כהלכה ולכן התורה מזהירה על כך. וזה לשון הריב"ש מבעלי התוס' בספרו 'בכור שור' –

"אלהים לא תקלל: דיין ונשיא, מייסרין ורודין בני אדם, ולכך דרך העולם לקללם, ולכך מזהיר על קללתם".

רבי חזקיה בר מנוח בספרו 'חזקוני' טוען, שבאיסור זה נמצא גם אזהרה שלא לקלל את המלווה העשיר, שמסכים להפריש מהונו לטובת העני ומקבל גמול רע ממי שהלווה לו, בגלל שהגיע זמנו לפרוע, במקום להכיר לו טובה. וזה לשונו –

"ונשיא בעמך לא תאר למה נאמר, אם להזהיר שלא לקלל הדיין הרי כבר אמור אלא סתם נשיא היינו עשיר ומלוה לאחרים וסמוך הוא לאם חבל תחבל שלמת רעך והזהירו הכתוב שלא לקלל העשיר אם חבלו שהרי מהנהו מנכסיו".

הרמב"ן אחרי שמביא את הפירושים שלעיל, מעלה מדרגה לפי הדעות, ש'אלהים' הכוונה כאן לקב"ה וטוען, כי זה שמרגיש לכאורה מקופח מגיע עד קללת הקב"ה וזה לא נעצר בדיין בשר ודם אלא הולך יותר רחוק.

המציאות מראה לפעמים, שזה שחויב בדין בטוח שעשו לו עוול ומשוכנע שהדיין היטה הדין לרעתו ולכן מרשה לעצמו לקלל. ברם, מדרך הטבע אדם קשה לו לראות את חוסר צדקתו וקשה לו לחייב את עצמו ועל כך מזהירה התורה. וזה לשון רבי עובדיה ספורנו –

"אלהים לא תקלל. אף על פי שתחשוב שהטה את דינך הדיין לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו".

ומוסיף רבי עובדיה ספורנו, שאין זה רק פגיעה בנשיא ובכבודו ולכן נאסר לקלל נשיא או מלך, אלא שקללת הנשיא או המלך תגרום רעה לציבור, וזה לשונו –

"ונשיא בעמך לא תאור. כי אמנם קללת המלך ורעתו תהיה על הרוב סבת רעה רבה והיזק לצבור, כאמרו ירא את ה' בני ומלך, ועם שונים אל תתערב (משלי כד, כא)".

האלשיך הקדוש אף הוא מחבר את נושא המלווה והלווה לאיסור קללת אלהים ונשיא, כך שהעשיר המלווה מרגיש מקופח שעליו להחזיר כל לילה ללווה את העבוט והעני המלווה מרגיש ממורמר על כך שצריך ביום להחזיר ועל כן העני מקלל את העשיר והעשיר מקלל את הדיין, לכן האיסור הוא על שניהם באותו מקרה, וזה לשונו –

"…העני בוכה על כסותו לבדה, והעשיר על כספו. ויגזור הדיין שבכל לילה ולילה יושיב אליו את העבוט ויחזור העשיר יקחנו בכל בקר. ימשך כי העשיר יקלל את הדיין באומרו הנה נתתי ממוני ואיך אניחהו בכל לילה ישתמש בו ויבלה ואפסיד את ממוני. והעני יקלל העשיר אשר הלוהו ומשכן שמלתו, שאומר איני קובל על הדיין שהרי צוה אשתמש בו בעת הצורך, אך אקלל את העשיר, כי שת לבו אל שמלת העני ולמה לא יניחה אצלי לגמרי ולא יטריחני יום יום לשוב לקחתו. נמצא העשיר מקלל את הדיין והעני מקלל את העשיר. ועל כן אל העשיר מצווה הוא יתברך אלהים לא תקלל, ואל העני הוא אומרו ונשיא בעמך שהוא עשיר לא תאור".

הרש"ר הירש טוען, שמטרת הקללה כלפי הדיין או השופט באה להוריד אותו ממעמדו ואצל הנשיא הקללה נובעת מקנאה-שנאה, וזה לשונו –

"… , ונראה אפוא ש"קלל" מתייחס בראש ובראשונה אל "משקלו" של אדם, דהיינו אל השפעתו ומעמדו החיצוני, ופירושו המילולי: לרצות שמישהו ייעשה "קל" בעיני הבריות ויפסיד את "משקלו". כנגד זה "ארר", קרוב ל"ערר", להיעשות בודד ועקר ויבש, ול"חרר", להישרף, פירושו: לרצות שכלייה ואבדון יחולו על ראש אדם. המקלל שופט  אינו מתגרה באישיותו אלא במישרתו, ואילו הנשיא דוקר את עיני המקלל ביתרון עושרו וכבודו האישי. לפיכך נאמר "לא תקלל" – ביחס לשופט, ו"לא תאר" – ביחס לנשיא. קללת השופט שלוחה אליו מתוך קשיות עורף ועיקשות לב, ואילו מארת הנשיא – מתוך קנאה – שנאה".

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' מניח הנחת יסוד, שזה טבעו של עולם שאנשים מחפשים למצוא חסרון אצל השני במיוחד כשהשני 'התברג' ומצא את מקומו –

"…וענין המקרא דמי שהוא מנהיג מכונה בשם אלהים, וטבע האדם להטיל מום ופגם בהנהגת חבירו ולבזותו, וכאזהרת שלמה בס' משלי [כ"ד כ"א] ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב, ביאורו עם אנשים שמחשבים לשנות דרך הנהגת המלך באופן אחר אל תתערב, וכאן הזהיר הכתוב בכל הנהגה שמכונה בשם אלהים שלא תקלל".

למדנו אם כן מסוגיה זו, שיש לפתח בחברה מודעות של אחריות והבנת הצורך בשופטים ושוטרים ונשיאים, כי אילולא מוראה של מלכות "איש את רעהו חיים בלעו"

שבת שלום וחודש טוב – יה"ר שיתקיים בנו מאמר חז"ל 'כשם שנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה"!