אורה זו תורה שמחה זה יום-טוב - מאמר לפורים ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

אין ספק שאחד הרגעים המרגשים ביותר בקריאת המגילה הוא כאשר כל הקהל אומר יחדיו את הפסוק "לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר" (ח', ט"ז).

אמנם, האמירה המשותפת של קטע זה וכן בשלשה מקומות נוספים במגילה, הוא רק מצד המנהג לשמח את התינוקות שבאים לשמוע מקרא מגילה, כפי שמופיע ב'קובץ ראשונים' על מסכת מגילה –

" 'איש יהודי' וכו' 'ומרדכי יצא', 'ליהודים היתה אורה' 'וכי מרדכי היהודי,' שנהגו העם לומר בפה אחד בשעת מקרא מגילה אינה חובה ואינו מנהג אלא שמחת תינוקות..." (קובץ שיטות קמאי, מגילה ט"ז:).

ברם, הרמ"א (סימן תר"צ סעיף י"ז) כותב, שהסיבה שאומרים פסוקים אלה בקול רם הוא משום שאלו פסוקי גאולה, וזה לשונו –

"יש שכתבו שנוהגין לומר ארבע  פסוקים של גאולה בקול רם, דהיינו: איש יהודי וגו', ומרדכי יצא וגו', ליהודים היתה אורה וגו', כי מרדכי היהודי וגו'; וכן נוהגין במדינות אלו...והחזן חוזר וקורא אותן".

פסוק זה – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" - נכנס גם לנוסח ההבדלה והוא למעשה השלב האחרון בתהליך הגאולה שהיה מנת חלקם של יהודי פרס ומדי, ומבטא ומחדד לנו את ההבנה שכל מה שקורה לעם-ישראל הוא תהליך, ולנקודה זו מבקש הירושלמי לכוון אותנו ושנתבונן כך על החיים הפרטיים והכלליים של עם-ישראל. וזה לשון הירושלמי שם –

"רבי חייא רבה ורבי שמעון בר חלפתא היו מהלכין בדרך וחזו אילת השחר שבקעה אורה, אמר ליה ר' חייא לר' שמעון, כך היא גדולתן של ישראל קימעא קימעא, וכל מה שהולכת היא רבה והולכת...כך בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך ואח"כ וייקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו' ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו' ואח"כ ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" (ברכות פ"א ה"א).

יש בדברי חז"ל אלו אמירה חזקה ביותר, כי אם נשים לב בקריאת המגילה, התחושה בהתחלה מאוד קשה מול האיומים הקיומיים על עם-ישראל החי בכל מאה עשרים ושבע המדינות במלכותו של אחשוורוש. הדיבורים והטלת הגזירות  של המן וכל חבר מרעיו ויועציו וקרוביו נשמעים מאוד מפחידים. מאידך גיסא, במקביל באותו הזמן ולאט לאט הקב"ה 'מבשל' את הישועה ומקדים תרופה למכה באמצעות הכנסת אסתר לארמון המלכות ועוד. פסוקנו מספר את סוף התהליך וזו לעניות דעתי הסיבה שהציבור קורא פסוק זה בבת אחת יחד ובקול רם. כלומר, אין זה רק ענין של 'לשמח את התינוקות', אלא כל מי שמרגיש את הצער של השלבים הראשונים במגילה משמיע אנחת שמחה כשמגיעים לפסוק "ליהודים הייתה...".

אנחנו, שמכירים את סוף הסיפור, אולי קשה לנו להתרגש ולחוש את אווירת הנכאים שהייתה אז, וקשה אולי גם להיכנס במנהרת הזמן, אך חז"ל מצפים מאתנו שנקרא כל שנה את המגילה כאילו שאנו לא יודעים את סופו של הסיפור.

הדבר מזכיר לנו מיד את הסיפור הידוע על אותה אישה יהודייה זקנה ותמימה, שבכל שנה כשהיתה מגיעה לבית הכנסת בפרשת וישב ושומעת את סיפור מכירתו של יוסף היתה פורצת בבכי ובזעקות שבר, באומרה: "יוסף יוסף!! איך נתת שיזרקו אותך לבור פעם נוספת, אחרי שבשנה שעברה עשו לך אותו דבר??...".

עם קצת דמיון ותמימות אפשר להתחבר לסיפור המגילה ולחוש את אווירת הנכאים שהייתה עם היוודע דבר הגזירה וממילא כשהגזירה בוטלה אך טבעי הוא להריע בקול 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון' ולא רק לשמחת הילדים אלא לשמחת כולם.

דרשת חז"ל בגמרא (שם) על הפסוק המשמח הזה נראה לכאורה כלא מובן ומנותק מהפשט, כאשר הם דורשים כל מילה ומילה למצווה מסוימת –

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אמר רב יהודה: אורה - זו תורה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. שמחה - זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך, ששון - זו מילה, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך, ויקר - אלו תפלין, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש".

אמנם, לפי רש"י בפירושו על המגילה, כל הדברים המוזכרים בדרשה זו, אלו אותן מצוות שעליהם גזר המן הרשע ואסר על היהודים לקיימן.

למרות האמור לעיל, הרי לכאורה עדיין יש להבין מדוע חז"ל היו צריכים לדרוש את אותן גזירות על המילים בפסוק, הרי יכלו לספר לנו על הגזירות מבלי לחבר אותן דווקא למילים הנ"ל?

לענ"ד, רבותינו ז"ל ביקשו להשכילנו ולהביע בפנינו רעיון נוסף.

הגר"א בפרושו למגילה מפרש, ש'אורה' ו'שמחה' ו'ששון' מבטאים את התהליך הגאולי שעברו עם-ישראל בפרס. בפירושו טוען הגר"א, ששמחה וששון מבטאים שלבים בשמחה, פעם מבטאים את השמחה בהווה ואחר כך ששון ולעתיד לבוא ששון ואחר כך שמחה, וזה לשונו –

"ואמר שמחה וששון כי ששון הוא אחר שמחה ... שמחה הוא שהולך למצוא חפץ בשמחה. וששון הוא אח"כ בשכבר החפץ בידו וששון בלב".

שמחה מבטאת את השאיפה לאושר ואת התחלת התחושה שמשהו השתנה והששון מבטא את השגת אותה שאיפה וזה עובר מהידיעה להרגשת הלב.

הגר"א מחבר זאת לוויכוח שקיים בין השמחה לבין הששון, וזה לשונו –

"וזה שאמר שמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב 'שמחה וששון ליהודים' וששון אמר אנא עדיפנא מינך דכתיב 'ששון ושמחה ישיגו' פי' ששניהם אמת כי בזמן הזה הולכין אחר השמחה להשיג אותה הוא שמחה תחילה. אבל הששון הוא החפץ שרוצין להשיג. אבל לעתיד לבא אי"ה יהיה אחר שישיגו הששון יהיו הולכין להשיג עוד שמחה וזהו ששון ושמחה ...ושניהם תורה והן ד' דברים הנ"ל מתחלה איש יהודי ואח"כ נתעלה כי מרדכי היהודי כו' וישראל בו' דברים והעיר שושן כו' ליהודים היתה...".

ומצאנו בפירושו של הגר"א יסוד נוסף, שהכתוב במגילת אסתר רצה להעלות על נס ולציין, שאחרי שאסתר ומרדכי הצליחו לבטל את גזירת המן, זה היה משום שלאותן מצוות יש מכנה משותף אחד גדול - הן כולן מצוות שנחשבות כ'אות' בין עם-ישראל לקודשא בריך הוא - ואת הסוד הזה רצו הפרסים לבטל, משום שגם הם הבינו שזה יסוד האמונה בין עם-ישראל והקב"ה. וזה לשון הגר"א בהמשך –

"ליהודים היתה...פי' כי ישראל צריכין אותות תמיד והם אות מילה ואות תפילין. ותורה היא הממוצע ושבת הוא עצמו אות וזה מ"ש אורה זו תורה. שמחה זו יום טוב וזה נגד אות שבת. וששון זה מילה ויקר זו תפילין".

תחושה לא נעימה מתפשטת בנו בקראנו את המגילה, כאשר האירוע המתגלגל הזה עם המן מבטא את גודל הגלות בהם חיו היהודים תחת שלטון גויים, כאשר היו צריכים להתמודד עם אנטישמיות קשה והיו חסרי אונים - ורק בדרך נס ניצלו באמצעות מרדכי ואסתר. לנו בדור הגאולה, שבו אנו מנהלים את חיינו בעצמנו גם בנושא הביטחון וגם ביחסים עם האומות וגם בנושאים כלכליים, כמובן בסייעתא דשמיא גדולה, יש שמחה גדולה על הנס ההוא ומצד שני ישנה חמיצות על עצם המציאות שהייתה. ולכן, נשאלת השאלה - מה אנחנו בדורנו יכולים לקחת מסיפור המגילה לימינו, מעבר כמובן ללימוד שהקב"ה מנהל את העולם גם אם שמו לא נזכר במגילה?

מצאתי יהלום יקר בספרי דאגדתא על אסתר (מדרש פנים אחרים בובר, נוסח א פרשה א ד"ה ח, טז 'ליהודים'). המדרש רואה בסיפור של מגילת אסתר חלק חשוב בשרשרת התהליך האלוקי בגאולת ישראל.

המדרש מספר, שרבי יצחק פתח את פרשת אסתר ומרדכי בפסוק "שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" (מתוך תהילים קכ"ד) והמגילה מלמדת שלולי ה' היינו נרמסים בידי אדם. במשך ההיסטוריה, לא רק מלכים היו מתנכלים לנו  אלא גם המון אדם אנטישמי. שמואל לעומתו פתח בדרשתו על המגילה מפסוק בתורה, כדי להביע את מה שלדעתו הוא המסר המרכזי של המגילה, והוא בחר בפסוק מספר ויקרא (כ"ו, מ"ד) העוסק בהבטחה האלוקית לאחר הקללות שבפרשת בחוקתי, כאשר הקב"ה מרגיע ומבטיח - "וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיהֶֽם".

וכה דרש שמואל, שהבטחה זו היא נצחית –

"לא מאסתים בימי יוונים, לא געלתים בימי אספסיינוס קיסר, לכלותם בימי המן, להפר בריתי אתם בימי רומיים, כי אני ה' אלהיכם בימי גוג ומגוג, מי שפרע מהמן הרשע בימים ההם ובזמן הזה וקלקל את מחשבתו, והשיב גמולו בראשו, והראנו מפלתו, הוא יפרע מכל שונאינו, ויראנו מפלתם, וישחית וישפיל ויכניע את כל הקמים עלינו, ויראנו מהם כנקמת המן...".

ולא רק שיכניע את הרוע ובזה יסתיים העניין, אלא הקב"ה ידאג שהשלבים הבאים יהיו שלבי גאולה, וזה לשונו שם בהמשך –

"ויקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, ויגאלנו מהרה, ויוליכנו לבית עולמים, כמו שהבטיחנו על ידי חוזיו, ועתיד הקדוש ברוך הוא לפייס את ישראל...שלא תהיה גאולה זו כגאולה ראשונה, זו לא תהיה לה הפסק עולמית, שנאמר 'אל תיראי כי לא תבושי ולא  תכלמי כי לא תחפירי כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" (ישעיה נד ד)".

לדעת חז"ל במגילת אסתר, יש הבטחה לגאולה שאין אחריה גלות יותר ואין לך אורה ושמחה וששון ויקר גדול יותר, כמו שדרשו חכמים על הפסוק החשוב הזה.

במיוחד דברים אלו חשובים להיאמר בימינו, שיש כאלו שאינם חשים שאנו בגאולה שלא תהיה אחריה גלות. נכון, יש נפילות וקשיים ויש אתגרים רבים, אך כאשר יש אנשים המסתכלים רק על הקשיים ורק על חצי הכוס הריקה, במיוחד אחרי מה שקרה לאסוננו בשמחת תורה תשפ"ד, שהיא לא סתם כוס ריקה אלא לצערנו כוס מלאה דמים, ברם דווקא ביום הפורים הבעל"ט צריכים אנו להדגיש את דברי חז"ל על העתיד הנפלא שמחכה לנו, שתחילתו ראינו בחיילנו ואזרחינו הגיבורים שקמו ועמדו מול הצר הצורר של ימינו והיום נמצאים אנו במצב אסטרטגי שלא היינו בו מעולם. שוב, נכון ששילמנו מחירים גבוהים וכואבים ביותר, אך אנו מקווים ומתפללים שאכן אנו מתחילים את קיום ההבטחות הגדולות של נביאינו.

שואל רבי משה אלשיך בספרו 'אלשיך' על אסתר (ח', ז') על הבשורה בפסוק "ליהודים הייתה אורה..." ועל דברי חז"ל הדורשים על לימוד תורה, שמחת יו"ט, תפילין ועל מילה - וכי עד אז לא קיימו תורה, לא הניחו תפילין ולא קיימו ברית מילה? וכי המצוות תפילין ומילה הם לא חלק מקיום התורה ולמה דרשו רק על מצוות אלו של תפילין ומילה, ומה עם שאר המצוות?

וזה לשונו –

"וראוי לשים לב, וכי האם עד כה חסרו ישראל תורה ויום טוב ומילה ותפילין שבראש? ועוד, האם לא היו להם זולת אלו, ואיה איפה כל תרי"ג מצות? ועוד, כי בכלל תורה הם יום טוב ומילה ותפלין שבראש? ועוד, שאם כן שהיו להם ארבעה דברים אלה למה לא נאמר היו כי אם הייתה..." [ועיין בתשובתו בספרו].

המהר"ל בספרו 'אור חדש' על המגילה עונה על השאלות ששאלנו בשם האלשיך לעיל. מה שהשתנה לדעת המהר"ל והביא את חז"ל לדרוש את הפסוק על תורה ויו"ט ותפילין ומילה, כי אמנם תמיד עשו מצוות אלו, אך עתה זה נעשה בדבקות הלב ולא רק על ידי השכל, אלא תוך התחברות עמוקה בכל הרבדים של האדם, וזה לשונו –

"אף כי כבר היה להם התורה זכו להיות דביקים במעלות התורה השכלית וקודם זה אף שהיה התורה להם היה להם מונע הוא עמלק המבטל את דביקת ישראל בתורה ולכך זכו ישראל באותו זמן אל הדביקות במעלת התורה לגמרי וכן כל אלו שנזכר כי כאשר גברו על עם המן היה דביקים לגמרי במעלת י"ט ובמעלת המילה ובמעלת התפילין והתורה היא ראשונה להיות האדם דבק במעלה הזאת ואף כי התורה מדריגתה ומעלה על כל מ"מ מפני שהיא שייך אל השכל והשכל הוא עליון לכך הוא קודם ....ואח"כ מדריגת היום טוב שהוא לנפש האדם  כי השמחה הוא לנפש והוא מדריגה עוד יותר אשר זכו אליה ...ואח"כ המילה שהיא בגוף האדם והיא מצות קדושה ...וכך תקנו בברכה וצאצאיו חתם באות ברית קודש הרי אלו ג' מצות אשר זכו ישראל אליה כלם מדרגות קדושות כל אחת ואחת מעלה יותר עליונה מן ראשונה שזכו לתורה שהתורה היא שכלי ומקבל אותה השכל וי"ט הוא לנפש כי השמחה של י"ט הוא לנפש והוא עוד יותר מעלה והמילה הוא לגוף וכאשר יש קדושה לגוף הוא עוד יותר מעלה והתפילין אשר זכו אליה עוד יותר קדושה כי בתפילין שם ה' לגמרי הוא על האדם והם הפאר שהוא על הכל ולפיכך התפילין הוא על הכל ובכח התפילין הדביקות שישראל דביקים בו יתברך לגמרי ...כלל הדבר בפסוק הזה נרמזו המעלות הקדושות שזכו ישראל כאשר היו מנצחין את המן שהוא מזרע עמלק עד המדריגה האחרונה שהיה שם ה' נקרא עליהם. "

ולשאלה הנוספת  ששאל 'האלשיך הקדוש' לעיל, מדוע כתוב במגילה ליהודים 'הייתה' בלשון עבר, כאומר שכל הדברים היו לפני הנס - על כך עונה החיד"א מספר תשובות מיוחדות בספרו 'נחל אשכול' על פסוקנו. נביא רק שתי תשובות בלבד מדבריו בגלל קוצר היריעה. בתירוץ הראשון כותב החיד"א, שאכן הכל היה לפני כן ולכן כתוב 'הייתה', משום שהקב"ה מקדים תרופה למכה, כפי שהזכרנו בתחילת המאמר. וזה לשונו בתשובה הראשונה –

"הא דנקט הייתה לשעבר לפי פשוטו אפשר במה שאמרו רז"ל דלישראל טרם מכה, ציץ רפואי פרח וזה שכתוב  ליהודים הייתה כבר קודם הגזרה אורה ושמחה דכבר הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו קודם הגזרה כבר הכין הרפואה".

בתשובתו השנייה מחדש החיד"א, שיתכן שצריך לפצל את הביטויים של 'שמחה' 'ששון' 'ויקר', שעל פי מה שהיה ידוע לו על פי הפרשנים, מרבית העם לא היו בפרס ובמדי אלא בספרד ובאפריקה ולכן לחלק מעם ישראל היה ששון לפני כן ושמחה כי שם לא הייתה הגזירה,  וזה לשונו –

"ואפשר לפי הפשט בכפל לשונות אלו במה שכתבו המפרשים שספרד ואפריקה  לא הוי תחת אחשוורוש ומרבית העם מישראל היו בספרד ואפריקה וזה שכתוב 'ליהודים היתה אורה' -בשושן שראו אור גדול עין בעין 'ושמחה' בשאר מדינות מלכות אחשוורוש שהיו מעותדים למות בגזרת המן ושמחו כל העם. 'וששון'- לישראל בשאר ערי הממלכה של ספרד ואפריקה שבמושב המלכים ידעו כל ענין המן בפרטות. 'ויקר' היה לישראל הנפוצים בערי הפרזי של ספרד ואפריקה שלא ידעו כל העניין בשלימות".

לסיום, אני מוכרח לומר שכל התשובות יפות ומיוחדות ומאירות את ענין הפורים ואת המיוחדות שלו וכל זה רק על ידי מאמר אחד בלבד של הגמרא על הפסוק "ליהודים הייתה וכו'", אך קרובה לליבי מאוד תשובתו של ה'שפת אמת' במה שכתב לפורים שנת תרמ"ח, לאחר ששאל - מדוע הכתוב לא אומר ישירות ליהודים הייתה תורה ויו"ט ותפילין ומילה? ועל כך הוא עונה, שגם לפני כן היתה להם תורה, אך מה שהשתנה הוא שלפני כן התורה היתה בשכל ובידיעה, ולאחר הנס התורה 'נכנסה' לנשמה ולנפש - והכל נעשה מתוך דביקות בתורה, בשמחת יו"ט, במצוות התפילין והמילה. וזה לשונו –

"וצריך ביאור. ולמה שינה הכתוב את טעמו ולא פירש ליהודים הי' תורה ויו"ט ומילה ותפילין? אבל הענין הוא שזה עצמו היה הגאולה והישועה שהרגישו בנ"י זאת בנפשותם. כי התורה היא האורה. והמילה ששון. כי בוודאי אותו הדור שזכו לנסים בכח התשובה. בוודאי נתעלו נפשותם. ובאו לאמונת התורה. ונתמלאו אורה בכח התורה. וששון בכח המילה כו' וזה עצמו מה שדרשו חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס. שמקודם היו בבחי' אמונה כמ"ש כפה עליהם ההר כו'. ועתה הבינו בעצמם חיבת התורה ומצות. וז"ש קיימו מה שקבלו כבר שמקודם הי' בחי' קבלה ואמונה ועתה נתגלה להם בפועל בנפשותם".

'הזוהר הקדוש' אומר ש'יום הכיפורים כפורים', זאת אומרת שמה שמשיגים בפורים הוא יותר מיום הכפורים שאותו מדמה לפורים. נתפלל אי"ה, שבזכות חג הפורים הבעל"ט, נזכה להיות דבקים בתורה ובקיום מצוותיה בשמחה וכפי שנהוג לומר שעבודת ה' של פורים קשה יותר, משום שהיא עבודת ה' באכילה ושתיה מאשר ביום כיפור שזה מתוך צום ותענית.

ובברכה שנזכה ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", אכי"ר!

פורים שמח לכל בית ישראל!