אור לגויים – לפרשת 'כי תבוא'

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, שיקף בכל הזדמנות בכתביו ובנאומיו את חזונו, שמדינת ישראל תהיה אור ומגדלור מוסרי וחברתי לעולם כולו ובכך יתממשו חזונם של נביאי ישראל. וכך כתב במאמר "יחוד ויעוד – דברים על בטחון ישראל" (יצא לאור על ידי מערכות משרד הבטחון בשנת 1980 עמ' 359), שם כתב:

"ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה והיא מזכה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים".

דבריו של בן גוריון היו מבוססים על חזונו של ישעיהו הנביא, שבכמה מקומות התנבא על תפקידו של עם ישראל להיות כאור לגוים –

"אֲנִ֧י יְקֹוָ֛ק קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִםֽ" (ישעיהו מ"ב).

וכן –

"וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ" (ישעיהו ס', ג').

המנורה כסמלה של מדינת ישראל התקבלה, משום שהיא מסמלת את הבאת האור לעולם כולו. כך כתב מי שהיה מנכ"ל משרד הדתות ש.ז כהנא:  

"לכל מדינה ומדינה יש סמל משלה. כשקמה מדינת ישראל חיפשו חכמי העם סמל למדינה החדשה. באו והציעו: תהיה היונה סמל למדינה. וסיפרו דברים רבים ויפים בשבחה. אמרו שהיא מנהמת בלי הרף על צרות ישראל ועל חורבן המקדש, והרי היא זו שהביאה עלה זית לנוח כסמל לשלום, ואנו זקוקים לשלום.ובאו והציעו: יהיו לוחות הברית סמל המדינה. שהרי הם הביאו חוק ותורה לעם ולעולם. והציעו את הצבי, שהוא סמל לקיבוץ גלויות.והציעו את הסנה הבוער ואינו אוכל, שהוא סמל לנצח ישראל.ודברו בשבחו של העץ הקטן, כמוהו כעם הקטן והנצחי.והציעו את הארי, שנאמר גור אריה יהודה.

וקם אבא והציע: תהיה המנורה סמל למדינת ישראל, ולמה המנורה? שישראל נועד להיות אור לגויים, אור לעולם, והאור שהעלו במנורה בבית המקדש הראשון והשני הפיצה את האור הזה בעולם כולו.

ועתה גם בימינו, בימי הבית השלישי – תשוב המנורה להאיר לעם ולעולם. וזכריה הנביא כאשר ניבא על חזון הגאולה ראה לפניו מנורה וגולה על ראשה.והיה שם רב חכם אחד, שהסכים אף הוא לבחור במנורה כסמל המדינה, אלא שהוא נתן טעם אחר לכך. אמת שעלינו להיות אור לגויים, והמנורה צריכה להיות סמל לאור זה. אך בטרם יוכלו בני ישראל להביא את האור לעולם כולו – עליהם להתכנס מארבע כנפות הארץ, ולהתאחד בלב ונפש לעולם כולו – עליהם להתכנס מארבע כנפות הארץ, ולהתאחד בלב ונפש כעם אחד והמנורה מסמלת לנו את האיחוד השלם, כי היא נעשתה כולה מקשה אחת – כל קניה, גביעיה ציציה ופרחיה – כולם נעשו מקשה אחת.

קם חכם שלישי ואמר: יפה אמרתם. תהיה המנורה סמל לעם ישראל ומדינת ישראל לעם שנתאחד ונהיה אור לגויים. וטוב שהחומר לסמל הוא "מקשה" שיש במשמעותו גם "קשה מאד", מפני שאין ליצור מחומר אחד עם אחד המורכב מחוליות שונות, ועדות רבות. לא קל. קשה מאד.ומכיוון שהסכימו שלושת החכמים לבחור במנורה – נתקבלה כסמל של מדינת ישראל".

בפרשתנו, פרשת 'כי תבוא', מופיע פעמים ביטוי שעורר לא מעט דברים קשים נגד עם ישראל, שלמעשה 'טוען' שלעמנו יש מעמד מיוחד. והיו אף כאלו שהטיחו בנו שאנו גזענים וכל זה בגלל הפסוק –

"וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיקֹוָ֥ק אֱלֹקיךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר" (כ"ו, י"ט).

כביכול עם ישראל טוען שהוא 'הגזע העליון'.

ראשית, עלינו לדחות על הסף את הפירוש, שהביטוי 'להיות עליון על כל הגוים' יש בו כוונה של שליטה או ניצול חלילה של מעמד – אלא זו הגדרה שעם ישראל יהיה שונה ואחר מכל העמים. וכך כתב גם רבי אברהם אבן עזרא דברים  בהמשך (פרק כ"ח, פסוק א'), וזאת על ידי ברכתו של הקב"ה על עמנו מבלי להתנשא או לפגוע באחר. וזה לשונו:

"עליון על כל גויי הארץ – זאת הברכה כלל שלא תהיה אומה בעולם כמוכם".

עלינו לשים לב בהמשך הפרשה, בה הכתוב חוזר על אותה אמירה, שהקב"ה ישים אותנו עליונים על כל הגויים –

"וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְקֹוָ֤ק אֱלֹק֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ".

כבר בתחילת הפסוק זה אנו מבינים, שאין כאן קביעה מוחלטת ואבסולוטית, שעם ישראל יזכה להיות עליון באופן אוטומטי מעצם מהותו, אלא עליונותו מותנית במעשיו – רק אם ישמע בקול ה' ויעשה את כל המצוות, רק אז 'ונתנך…'. גם בפסוק הראשון, שבה מופיעה ההבטחה הזו, אנו מוצאים התניה –

"…לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיקֹוָ֥ק אֱלֹקיךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר".

רק כאשר עם ישראל ימלא את ייעודו ויתנהל בחיי קדושה ומוסר, אז תתבטא העליונות שלנו על כל העמים ובזה יבוא לידי ביטוי 'אור לגויים' ורק כאשר נקרין אור לגוים נהיה ראויים לכל הכבוד הראוי.

המדרש מספר על שני אירועים שקרו לפני אלפי שנים, כיצד התייחסו  לעם ישראל  וכיצד התקיימו הפסוקים של עליונות עם ישראל בפועל.

"פעם אחת היה ר' יוסי יושב בשוק ובאת מטרונה אחת וישבה לימינו ובא בעלה וישב לשמאלו. אמר לו: 'רבי, אשריך שאני מינקתיך לעולם הבא וזה בעלי אומנך'. אמר לה: 'בתי! מה ראית לומר כך?' אמרה לו: 'שכתוב בתורתכם והיו מלכים אומניך'. שטפה ר' יוסי והיה מסיעה מן הדברים. אמרה לו: 'רבי! מה אתה שוטפיני? הרי לכם עוד כתוב (שם מ"ט, ז') כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי להם יראו מלכים וקמו שרים וישתחוו' – אם מתקיים לכם עכשיו אשריכם, ואם לעתיד לבוא אשריכם".

וכן סיפור נוסף שם בהמשך המדרש –

"כשעלה הדרינוס במעלה חמת גרר, מצא קטנה אחת בת ישראל על מעלה שן חמת גרר. אמר לה: 'מה טיבך?' אמרה לו: 'בת ישראל אני'. מיד ירד מן הקרון שלו והשתחווה לה. כעסו עליו כל גדולי מלכות. אמרה לו: 'מה ראית שבזית עצמך ותשתחוה לבזויה זו שהיא מטונפת ומלוכלכת'. אמר להן: 'שוטים! הלא כל האומות עתידין להשתחוות להן, שכך כתוב  'כה אמר ה' גואל ישראל….וקמו' – מי גרם להם כל כך? אמנה, שהאמינו בהקב"ה, שנאמר למען ה' אשר נאמן".

ומהי התהילה והתפארת? לדעת רבי יעקב בעל הטורים זה מה שאנו נשבח ונפאר את הקב"ה, הקב"ה נתן לנו את הזכות לשבחו ולפארו. זו לא זכות מוקנית, אלא זכות מותנית, שתחזור אלינו מהקב"ה גם לאדם הפרטי, אבל חלילה אם אדם לא ינהג כך, עלול כל גופו מוקף בקוצים. וזה לשונו –

"כלומר מה שישראל משבחים ומהללים לשם הוא לו לתפארת. והיינו דאמרינן (מגילה טו ב) עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שאותה עטרה שמעטרים להקב"ה בתפלתם (שו"ט תהלים י"ט, שמו"ר כ"א ד) מחזירה להם, אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת מקיפין לו כל גופו בקוצים, …"(כ"ו, י"ט).

רבינו בחיי לוקח את דברי הכתוב 'לתהילה ותפארת', שהכוונה שעם ישראל זוכה להשגחה פרטית ומיוחדת בניגוד לעובדי עבודה זרה שהם מושגחים על ידי הכוכבים והמזלות, וזה לשונו:

"שעור הכתוב כן: ולתתך עליון לתהילה ולשם ולתפארת על כל הגויים אשר עשה, כי העובדי אלילים אשר עשה אינם נתונים לתהילה ולשם ולתפארת אבל הם נתונים לחלק הכוכבים והמזלות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, זהו שאמר: לתהילה ולשם, כי ישראל הם נתונים לתהילה ולשמו הגדול",

כפי שפתחנו, ישנם בפרשתנו שני פסוקים, הקובעים שהקב"ה ישים את עם ישראל עליון על כל האומות. ונשאלת השאלה, מדוע צריך שני פסוקים המדברים בלשון כמעט זהה  ?

על שאלה זו עונה המלבי"ם, שבפעם הראשונה הקב"ה בעצם רוצה להרגיע את עם ישראל, שחושש מהחוקים והמצוות שנדרש לקיימם וחושש מאוד שבעיני הגויים ייראו מוזרים ועל ידי כך מעמדם של ישראל יהיה מושפל. מבטיח הקב"ה שאדרבה המצב יהיה להפך, וזה לשונו:

"עתה חוזר להסיר דאגת לבם שע"י החוקים יושפל כבודם לכן בא להבטיחם בשם ה' שיהיו עליון על כל הגוים שכולם יסורו למשמעתך ולא מפני היראה אבל ישנאוך בלבם רק ולתהילה שתהילתך תהיה בפיהם. ולשם כשיתפרסם בכל הארץ מעשיך אז לא יוצרך לספר תהילתך רק בהזכרת שמך לבד. ולתפארת שתבוא למדרגה שלא יצטרכו להזכיר שמך כי כל רואיך יכירו תפארתך כמ"ש וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח ה' (במדבר כד ב) כטבע הרואה דבר מפואר יתעלה רוחו. ומלכת שבא כשבאה וראתה את שלמה אמרה (מלכים א' י' ח) אשרי אנשיך אשרי עבדיך וגו'. ולהיותך עם קדוש לה' אלוהיך אף שגדול יהיה כבודך בגוים ויבקשו קרבתך עכ"ז תהיה מובדל ומוקדש מהם. כאשר דבר (ויקרא כ' כו) והייתם לי קדושים ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

ואילו בפעם השנייה, הקב"ה רוצה להרגיע את החשש, שאם עם ישראל יעסוק בתורה ובמעט במלאכה, לא יהיו פנוי ליחסי צבור עם אומות העולם ומעמדו ייפגע ולכן חזר הקב"ה על ההבטחה, שייתן את עם ישראל עליון ולא יצטרך לעסוק בתדמיתו בעולם ולא ידע מה אומות העולם מתכננים עליו. וזה לשונו של המלבי"ם –

"ולא יעלה במחשבתך אם כל היום תהגה רק ביראת ה' ולא יספיק לך לעסוק בעניני עצמך רק בהכרחיות בבית ובשדה ולא תוכל לחשוב בטובת האומה בכלל. וא"כ איך יהיו עניניך נגד הגוים אשר סביבותיכם הם יחשבו עליך רעה ואתה לא תדע ולזה אמר: ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. והעליון אף אם הוא חלש אין לו לירא ממי שתחתיו אף אם יהיה גבור".

הרש"ר הירש מחלק בין הפעם הראשונה שעניין זה מופיע בהתאם להקשר של הפסוקים ובין הפעם השנייה וההקשר בו נאמרה ההבטחה להיות עליון על כל העמים. בפעם הראשונה, הפסוקים מדברים על הפרט ובפעם השנייה הכתובים עוסקים ומדברים על הכלל –

"בדברים הקודמים [בפעם הראשונה] נתמנה העם להיות שומר לתורה, וזו המצווה שהוטלה עליו בתוקף התפקיד הזה: מיד בבואו אל הארץ, עוד לפני הכיבוש והחילוק, יכתוב את התורה על האבנים שהוקמו כמזבח וכמצבת זיכרון, ועל ידי כך יקדיש את הארץ לייעודה, ויכריז עליה שהיא אדמת התורה, וכאשר בני העם יישבו מעתה כיחידים בנחלתם, יידע כל יחיד את חובתו לקיים את התורה ויחד עם זה יבין שהוא נמסר להשגחת ה' המחלקת ברכה וקללה".

וזה מה שיגרום לעם ישראל את המעלה שיהיה עליון – ההתנהגות הפרטית של כל אחד ואחד. ואילו בפעם השנייה משה מדבר על מה שיקרה עם כלל ישראל אם ישמור תורה ומצוות ואם לא ישמור, וזה לשונו בהמשך –

"עתה עובר משה לתיאור עתידו של הכלל, והרי הוא מודיע לעם מה יבוא על הכלל אם העם בכללו יקיים או לא יקיים את התורה ולאיזו ברכה או קללה לאומית הוא יכול לצפות אם הכלל יהיה נאמן לתורה או יבגוד בה".

הרש"ר הירש משווה בין מה שנאמר בספר ויקרא, שגם שם הכתוב עוסק בעתיד הכללי והלאומי של עם ישראל, לבין פרשתנו. וזה לשונו בהמשך –

"כבר בסוף ספר ויקרא (פרק כו) נמסרה הודעה דומה על העתיד הלאומי ואף היא כללה דברי עידוד ודברי אזהרה. אם נשווה בעיון את שתי ההודעות האלה, נמצא שזה ההבדל שביניהן: שם מתאר הכתוב את הברכה ואת הקללה הלאומית בקווים כלליים המציירים בעיקר מצבים של הכלל; כנגד זה ההודעה האמורה כאן …מתארת את הברכה ואת הקללה הלאומית על פי החלק שהיחיד נוטל בגורל העם, וכך יחוש היחיד שהוא נהנה כשותף מפריחת הכלל וסובל כשותף מאובדן הכלל".

הרש"ר הירש מחזק ומדייק את הבחנתו בכך, שהחיוב של הפרט הוא בעל משמעות ואחריות לאומית וערבות הדדית וטובת הפרט היא תגרום לטובת הכלל ולקיום הבטחת העליונות וזה לשונו –

"..היא מחייבת כל יחיד בעם שלא יקיים את התורה רק בעצמו [=לבדו ] אלא יפעל בכל כוחו למען הקיום הכללי של התורה בחוגו הצר או הרחב. ניסוח התוכחה שעמדנו עליו זה עתה נותן הדגשה יתרה לאותה תודעת עריבות, שהרי הוא מביא לידיעתו ולהרגשתו של כל יחיד, מה משמעות אחריותו לבני עמו: אם ימריץ אותם להיות נאמנים לתורה, הרי הוא מבטיח את שלום עצמו, ואם יהיה אדיש לבגידת אחיו בתורה, הרי הוא חותר תחת קיום עצמו".

הרש"ר הירש מסיים, שהתנאי לקיום ההבטחה האלוקית 'ונתנך עליון' הוא קיום רצונו של הקב"ה ואז עם ישראל יתרומם מעל כל המציאות – מה שאין כן אצל אומות העולם, שהם צריכים להתמודד עם מציאות של עולם שמושך וסותר את רצונם –

"…אם תבטל את כל רצונותיך מפני רצונו ורק רצונו יתגשם בכלל עמך, הוא יעלה אותך מעל כל התוצאות של הסדר הפיסי גרידא, ועל ידי כך הוא ירומם אותך מעל כל גויי הארץ; כי הללו עומדים במאבק מתמיד עם עולם המתנגד להם, ועליהם להילחם עם הטבע ועם החברה האנושית על תנאי קיומם והצלחתם".

נסיים בדברי רבי משה אלשיך, הנותן משמעות רוחנית לברכה 'ונתנך ה', שהיא בצורה ישירה מה' ולא דרך מלאכים וכו' וקושר אותה דווקא להיותנו בארץ ישראל. נעיין בתמצית דבריו העוסקים רבות בשבח המגורים בארצנו וזה לשונו –

"ונתנך ה' בתורת מתנה שהוא בלי ניכוי שכר, 'יתנך עליון על כל גויי הארץ', והוא כי הם תחת שרים ומזלות ואתה ישראל לא כן רק תחת אלוקי עולם ה' לבדו, ובזה תהיה עליון על כל גויי הארץ, באופן כי בבא הברכות מאתו לא ירדו אל עולם המלאכים ומשם אל עולם הגלגלים ומשם למטה לארץ, כי אם  ובאו עליך ממנו יתברך עליך ממש בלי אמצעית שר או מלאך, ועל ידי כן והשיגוך על כל פנים, מה שאין כן אם היית כגויי הארץ שהמזל שולט עליהם, או אם היית מושגח על יד שרים או הוברי השמים שהיה המזל מעכב לדבר מן הדברים ".

והאלשיך קושר זאת להמשך הכתובים על החשיבות לחיות בארץ ישראל –

"ועם כל זה, זאת עצתי שלא תצא חוץ לארץ לבקש מזונך, כי אם שכון בארץ הקדושה ובטח בה' ועשה טוב, כי לא יגעל בך ה' מלהטיב לך שם. וזהו יצו ה' אתך כו' בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, והסר מלבך דבר שקר לומר כי יותר יבורך גבר בחוץ לארץ, כי הלא שא נא קל וחומר ואמור, ומה אם בחוץ לארץ שיהודי הדר בה דומה כמי שאין לו אלוה מתפרנס איש ישראל, מה גם עתה בארצו יתברך אשר בה ה' אלוקיו עמו שיפרנסהו בה אם יבטח בו. וזהו אומרו יצו ה' אתך את הברכה, לומר הלא ודאי הוא כי יצו ה' אתך כלומר בהיותו אתך את הברכה וכו', והיכן הוא אתך הלא הוא בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך".

נזכה בימים טרופים אלו של מגפת הקורונה שהקב"ה יצווה עלינו את הברכה ויחלץ את עם ישראל מהמשבר הזה, אכי"ר!

שבת שלום לכל בית הישיבה!