פרשת ויקרא ושבת זכור – מבני בניו של המן למדו תורה

פעם אחת פגש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב את שופט העיר, שהיה אדם רשע מאוד, אלים ותקיף. ר' לוי-יצחק תפס אותו בבגדו ואמר לו: "מקנא אני בך מאוד, שהרי אתה 'בעל עבֵרה' גדול, ואם תחזור בתשובה הרי יהפכו כל העבֵרות שלך לזכויות, ואז יהיו לך יותר זכויות ממני"…

נדמיין לעצמנו, שרבי לוי-יצחק מברדיטשוב היה פוגש את וייזתא, או בן אחר מבניו של המן – האם גם לו היה אומר, שמקנא בו כי יכול להתגייר ולהפוך לצדיק??

במבט ראשון נראה, ששאלה זו היתה יכולה להיות בדיחה טובה לפורים, אולם חז"ל (גיטין נ"ז:) מספרים לנו, שמגדולי הרשעים יצאו גדולי ישראל ותלמידי חכמים, כשמעיה ואבטליון שיצאו מסנחריב וכן מצאצאיו של המן הרשע יצאו תלמידי חכמים. וזו לשון הגמרא:

"תנא: נעמן גר תושב היה; נבוזראדן גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק; מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים; מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן אינון? שמעיה ואבטליון".

מי יצא מבני-בניו של המן? קשה להאמין אילולא לימדנו רבנו ניסים גאון (בגליון הגמרא ברכות כ"ז:), שרבי עקיבא יצא מזרעו של המן! ורמזה לכך הגמרא ש"למדו תורה בבני ברק" – עירו של רבי עקיבא!

ומחדש רבינו נסים גאון, שעקב כך אין אנו אומרים "ארור המן ובניו" – אלא רק "ארור המן", משום שיצאו מזרעו גדולי עולם. אמנם, היו שהזכירו גם את בניו הרשעים, כגון רב. וזה לשונו שם:

"איתא במדרש, רב כי הווה מטי להמן בפורים, אמר: 'ארור המן וארורים בניו'. ואפשר, שמה שאין אנו אומרים כן, הוא משום שמבני בניו למדו תורה, ורב היתה כוונתו על בניו שנתלו, ואפשר שזאת היתה הטעות של שאול שהניח מעמלק, משום שראה שבניו ילמדו תורה, אולם אעפ"כ לא היה צריך להפקיר את כלל ישראל".

על הגמרא שאומרת, שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, כבר שאלו קדמונים וכן הקשה האדמו"ר מגור רבי אברהם-אלתר, בעל ה"אמרי אמת" (ידידו של הרב קוק, שהצליח להימלט בשנת 1940 מפולין הבוערת ולעלות לארץ, נפטר בעת מלחמת השחרור ונקבר בחצר ביתו בירושלים) – כיצד יצאו מבניו של המן גרים, והרי כתוב במכילתא שאין מקבלים גרים מעמלק והמן הרי היה מזרע עמלק?

ותירץ האדמו"ר מגור, שצריך לומר כנראה, שאמו הייתה מישראל. ויש שטוענים, שיתכן שמבני-בניו הייתה האמא מזרע עמלק, אך ברגע שנישאה לגוי שאינו מזרע עמלק, אז נחשבו הילדים שאינם מזרע עמלק כי אצל הגויים בייחוס הולכים אחר האב (וע"ש בגיליוני הש"ס).

בהמשך לדברים הללו, אי אפשר שלא להביא את הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ו' הלכה ד'), שמשמע ממה שכותב, שאם עמלק קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח אז אפשר להניח להם ויכולים להתגייר, וז"ל:

"…אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו".

יש הטוענים שהמקור של הרמב"ם היא הגמרא שלעיל, שמבני בניו של המן למדו תורה.

ועדיין, ישנה תחושה של אי-נוחות, בלשון המעטה, שמאותם רשעים יצאו גדולי ישראל ומדוע זכו אותם גדולי המתנכלים לעם ישראל שייצא מהם אחד כמו רבי עקיבא?

נחזור לדבריו המיוחדים של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, סניגורם של ישראל, בספרו 'קדושת לוי' על מגילת 'איכה'. רבי לוי-יצחק מסנגר גם על אותם רשעים כבני המן ומוצא להם זכויות. לדבריו, הזכות שלהם הייתה, שכאשר הקב"ה הענישם ונקם בהם את נקמת ישראל ותלו את המן ועשרת בניו על העץ, נתגדל שמו של הקב"ה ונעשה קידוש ה' בעולם ולכן קיבלו שכר, שבני-בניהם התגיירו ולמדו תורה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו על דבר כזה. ומצינו, שגם את מחתות קורח ועדתו צווה הקב"ה לקחת כריקועי פחים ציפוי למזבח, כנאמר –

"אֵת מַחְתּוֹת הַֽחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּֽי־הִקְרִיבֻם לִפְנֵֽי־ יְקֹוָק וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִֽהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל" וכן זכה קורח, ששמואל הנביא יהיה מצאצאיו.

ועוד כתב רבי לוי-יצחק, שבפזמון 'מעוז צור' ששרים בחנוכה, מצאנו הבדל בין פרעה לבין המן, שאצל פרעה אחרי התיאור של השעבוד הנורא מתואר העונש, שכל חיל פרעה נענש –

"רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה" –

ואילו בתיאור מה שעולל המן הרשע לעם-ישראל, מדובר רק על 'רוב בניו' ולא כולם –

"כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ  רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ".

גם כאן רואים כמה דייק המשורר, ולא כתב 'כל בניו', משום שמבני בניו למדו תורה.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד שכ"ו) לומד מגמרא זו, כמה חשובה עבודת הסנגוריא אפילו על רשעים מוחלטים, וזה לשונו:

"כשאנו מתבוננים על האגדה האומרת 'מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק', אנו חודרים לעומק החסד שאין לנו להיסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא".

הרב קוק רואה בדברי הגמרא מסר לדורות, כיצד להתייחס לאלו ההורסים כל חלקה טובה וחושבים שעושים את מה שעושים לטובת עם ישראל ואומר שיש להתייחס אליהם במתינות, שהרי גם מהמן יצאו לומדי תורה. וזה לשונו בהמשך –

"…ומזה אנו דנים קל וחומר לאותם שהם גורמים לנו צער בדעותיהם וענייני הריסה [=ההרס] שלהם בשביל מטרות טובות לפי דעתם, וקל וחומר כשהמטרות הטובות יוצאות מן הכח אל הפועל ועושות דברים טובים ומתוקנים, אף על פי שעם הטוב יש בו גם כן רע וקלקול אין הרע מבטל את הטוב".

הרב קוק אף מקדיש לנושא פרק שלם באורות הקודש חלק ג' וקורא לו "עבודת הסנגוריא" וכבר בפתיחת דבריו הם מהדהדים בתוכנו –

"אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודת הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה וחכמה עמוקה ורחבה רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד".

דברי הרב קוק חשובים לכל תקופה ולכל זמן ואין ספק שגם בימים אלו, תקופה של בחירות לכנסת ישראל, כאשר אנו חשים ששטן הפירוד והמחלוקת עובד 'שעות נוספות' וכל אחת מהמפלגות מנסה לחפש את החסרונות של הזולת, בעת הזו עלינו לראות כל אחד את מעלת חברו וללמד זכות וסנגוריא בעין טובה ובנפש חפצה.

מסופר על רב חשוב, שהגיע לכנס גדול למסור את הרצאתו. בסוף האולם ישבו שני אנשים ובמשך כל ההרצאה דיברו האחד עם השני. הרב רתח בתוכו: "איזו חוצפה" "איזו עזות", אך כמובן לא אמר להם כלום. לתדהמתו של הרב, בסוף ההרצאה ניגש אליו אחד מהמדברים ואמר לו: "כבוד הרב, יישר כח, ההרצאה הייתה מאלפת". כאן הרב כבר לא יכול היה להתאפק ואמר לו: "איך הקשבת אם כל הזמן דיברת?!"

והאיש ענה: "כבוד הרב, זה שישב לידי לא מבין עברית, אני פשוט תרגמתי לו את כל ההרצאה מילה במילה"…

כמה אנו צריכים להיזהר ולהקפיד לשפוט כל אדם לכף זכות.

ונסיים בדבריו של הראי"ה קוק מתוך פרק 'העין העליונה' –

"עבודה גדולה ומאירה היא…להביט על הכל בעין יפה בחמלה של חסד שאין לה גבול להדמות לעין העליונה עינא עילאה עינהא דכולה חיורא. גם מה שעושים הרשעים גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה ולמצוא את הצד הטוב שבהם ולמעט את הערך של החובה ולהרבות עת ערך הזכות גם על המסיתים והמדיחים שעליהם נאמר לא תחול ולא תכסה".[שם]

שבת שלום ופורים שמח  לכל בית הישיבה