חוכמתן וצדקתן של בנות-צלפחד – לפרשת פנחס ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

ישנו אירוע שקיבל ביטוי בפסוקים רבים גם בפרשתנו וגם בפרשת מסעי והעסיק רבות את חז"ל ופרשני התורה, ראשונים כאחרונים. מדובר כמובן על סיפור תביעתן של בנות-צלופחד להיות שותפות בירושת הארץ, כאשר עד לדרישתן זו היתה נחלת האב עובר אוטומטית לבניו ולא לבנותיו.

במאמרנו לפרשת פנחס (שנת ה'תשע"ז) בנושא "האדרת נשים", למדנו על כך שבקשת בנות צלופחד לא היתה רק מתוך רצון לשמר את נחלת המשפחה, עם כל החשיבות שיש לכך, אלא הסיבה שהתורה מספרת על כך בהרחבה היא משום שמלחמתן על קבלת ירושה בארץ התכתב בצורה ברורה עם אהבתן הגדולה לארץ-ישראל [מוזמנים לעיין במאמר, ששוזר את הראיה האופטימית והאידאליסטית של נשות ישראל מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ].

נוסיף על כך את דברי ה'ספרי זוטא' (כ"ז, א') ונשים לב באיזה עיתוי דרשו לקבל את הנחלה בארץ –

"...ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה? – בשעה שאמרו ישראל למשה 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) אמר להן משה: והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ? אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ".

נשות ישראל לא היו שותפות לדכדוך של המרגלים וכך גם בנות-צלופחד, וזה לשונו של רש"י –

”...אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ.”

לאחר הקדמה זו, נבקש במאמרנו זה להתמקד על הדרך והתהליך בה פעלו חמש האחיות לבית צלופחד, כדי להציג את מבוקשתם. זו סיבה נוספת לכך שהתורה האריכה בסיפורם, כי כדי ללמד שבנות יורשות כשאין בנים לא צריך את כל סיפור הרקע ודי לכאורה בפסוק אחד שאומר מה הדין כשאין בנים – אך ברור לנו שהתורה רצתה ללמד אותנו דברים נוספים ועל כך נתעכב מעט.

חכמניות, דרשניות וצדקניות

חז"ל החמיאו לחמש בנות-צלפחד בשלושה כינויים ותארים מכובדים. כך אנו מוצאים בגמרא (בבא בתרא קי"ט:) כינויים, המבטאים את היכולת שלהם בקריאת והבנת המציאות.  וזה לשון הגמרא שם –

"תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן."

והגמרא מסבירה מדוע כינו אותם בתארים אלו.

'חכמניות' - משום שידעו לתזמן את דרישתן בשעה ובזמן הנכון. כולנו מכירים מצב בו אנשים אינם יודעים לקרוא נכון את הסיטואציה ובאים בזמן שאינו מתאים לאדם שפונים אליו והתוצאה היא אכזבה וכעס. וכך מסבירה הגמרא את הבנתן של בנות-צלופחד בתקשורת בין-אישית ובאינטליגנציה מרובה –

"...שלפי שעה דברו, דא"ר שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: 'כי ישבו אחים יחדו', אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתייבם אמנו! מיד: ויקרב משה את משפטן לפני ה'...".

'דרשניות' – חמש האחיות דיברו בשפה 'בית מדרשית' כדי להשיג את מבוקשן. הגמרא מבארת, משום שבקשתן הייתה מידתית, הן לא ביקשו לבטל את ההלכה מיסודה אלא שאם אין בנים הן מבקשות שתהיה הוראה שהן יורשות. הן גם לא דרשו, שאם יש בת לבן שהיא תירש. דבר זה הוא בניגוד לאלה הרוצים להציג את בנות-צלופחד כרדיקליות ומהפכניות! האחיות ידעו את מגבלות המציאות. וזה לשון הגמרא שם –

"דרשניות הן - שהיו אומרות: אילו היה [לו] בן לא דברנו. והתניא: בת! אמר ר' ירמיה: סמי מכאן בת. אביי אמר: אפילו היה בת לבן לא דברנו".

'צדקניות' – כינוי זה מפתיע, משום שהדבר מעיד על מסירות נפש עצומה והקרבה למען הרעיון של המשכיות נחלת אבות בארץ ישראל. לשם כך, הן היו מוכנות לדחות את חתונתן ולא להתפשר עם מי שלא הגון וראוי. וזה לשון הגמרא שם בהמשך –

"צדקניות הן - שלא נישאו אלא להגון להן. תני רבי אליעזר בן יעקב: אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה ... יולדת עד ארבעים, בת ארבעים - שוב אינה יולדת! אלא, מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס ..".

חמש מול כולם

אם מתבוננים בתהליך ובדרך שבה הלכו בנות-צלופחד, הרי מיד אנו תמהים מדוע היו צריכות להופיע בפני כולם ולא הסתפקו בעמידה רק מול אלעזר הכהן או רק בפני הנשיאים? מדוע היה צריך לכנס את כל העדה לשמוע את בקשתן, כפי שהכתוב מעיד – "ותַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר"?

על כך עונה ה'אברבנאל' תשובה מקורית ויפה, שאינני יודע מנין למד זאת. הוא מבאר, שמה שהתורה מספרת על המפגש הענק הזה בין בנות-צלפחד לבין כל גדולי האומה יחד עם העם עצמו, היה זה רק כמוצא אחרון, כאשר חמש הבנות עברו בין כולם בבקשת נחלה ולא נענו והעבירו אותן מאחד לשני, ולכן הם עשו 'מארב' כדי לתפוס את כולם יחד ואמרו להם: 'תחליטו אתם מי יכול לענות לנו'!

וזה לשונו של אברבנאל –

"...ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. מורה שהבנות האלה הלכו בראשונה לפני משה. ואמרו לו "אדונינו לדין באנו" והוא השיבן "הלא נתתי לישראל שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. לכו לפניהם ומה תבקשו ממני בדבר המשפט?".

לענ"ד, קשה לקבל את הטענה שמשה דחה אותן על הסף, שהרי יתרו בא אליו בטענה שיושב מהבוקר עד הערב ומשה באופיו לא רצה לדחות אף אחד, אך כפי שכתבנו דבריו מקוריים ומעניינים. וזה לשונו בהמשך, לאחר שנדחו לדעתו על ידי משה –

"...והמה הלכו לפני אלעזר הכהן כי אהרן כבר היה מת והשיבן כזה המאמר [=גם הוא דחה אותן שילכו לשרי האלפים וכו'] והלכו לנשיאים ושרי העדה ואמרו אליהם טענתם והם השיבו הדבר הזה הוא מכלל הדבר הקשה ואנחנו לא שמענו משפטו לכו אל משה כי כן כתיב כל הדבר הקשה יביאון אל משה...".

בנות-צלפחד לא הרימו ידיים ובחכמתן, כאשר ראו שהגישה לבוא בצורה דיסקרטית לכל אחד מ"הגדולים" לא נושאת פרי, נקטו בצעד אמיץ כפי שממשיך לתאר האברבנאל –

"...וכאשר ראו הבנות ההמה כי שומע אין להם זה היה אומר לכו לשרים והם היו אומרים לכו אל משה התחכמו בעצמם וחיכו עד אשר היו כולם רצוני לומר  משה ואלעזר והנשיאים ושרי העדה נקבצים יחד פתח אהל מועד ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר ולפני הנשיאים ואמרו בפני כולם טענתם לאמור 'ראו עתה מי הוא הראוי לדון בזה וישפטהו'...".

הדרך הנכונה לומר דברים

יש 'ראשונים' המקשים, אם הן היו כאלו צדיקות, מדוע הזכירו שאביהן מת בחטאו? הרי לכאורה יש פה פגיעה בכבוד-אב, שהרי החיוב לכבד את ההורים הוא גם לאחר מיתתם ובנוסף אנו יודעים שרוב העולם נוקט ב'אחרי מות קדושים', שגם מי שחטא בחייו מפארים אותו אחרי מותו ומדגישים רק הטוב שבו – ואם כן, מדוע היה להן צורך להזכיר את מות אביהן בגלל שחטא?

התשובה לשאלה זו היא אכן ברורה ופשוטה. חלילה לנו מלחשוב שהן פגעו בכבוד אביהן, אלא התכוונו ורצו להדגיש, שאביהן לא החטיא אחרים - לעומת כאלו שגם חטאו וגם החטיאו אחרים. נוסף לכך, אנו רואים, שהקפידו בכבודו ולא ציינו ופרסמו במה חטא אביהן.

אמנם, יש כאלו בחז"ל הטוענים, שצלופחד אביהן היה ה'מקושש עצים' שחילל שבת. ויש אומרים שהיה מן המעפילים (שבת צ"ו:). גם בשתי עבירות אלו, לא גרם לאחרים לחטוא, וזו גם למעשה תשובתו של רש"י –

"לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהיצו על הקדוש ברוך הוא, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו..".

ברם, מתחילת דברי רש"י משמע, שהיה חשוב להן לומר שאביהן מת בחטאו וזו לא הייתה פליטת פה. וצריך להבין, מדוע זה היה חייב להיאמר ולכאורה היו צריכות לומר 'אבינו מת ובנים לא היו לו' – וזהו?

כך גם שואל הרמב"ן –

"ולא פירש למה היו באות לומר 'בחטאו מת', אלא שתאמרנה 'אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו', כי כן הראוי להיאמר".

ועונה הרמב"ן על פי חז"ל (בבא בתרא קי"ח:), שמכיוון שלעדת קורח ולמתלוננים לא היה חלק בארץ, לכן אמרו זאת. הרמב"ן מוסיף את דעתו –

"בדרך הפשט, שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר, שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותם אל ה' (תהלים קט יב יד), על כן הודיעוהו כי לא היה מהם. ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מטתו, וטעם כי בחטאו מת - אמרו מת במדבר בעוונו שלא זכה ליכנס בארץ...".

לדעת הרמב"ן, הבנות רצו למצוא חן בעיני משה ולומר לו: 'אבא שלנו לא היה מאלה שמרדו בך כמו קורח'. הן הניחו בדעתן, שמשה ירצה ברעתם של אלו שיצאו נגדו.

ה'אבן עזרא' מביא בפירושו את דברי ר' יהודה הלוי הספרדי, שבנות צלפחד אמרו זאת כחלק מאמירות עממיות שנאמרות –

"...בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו, כאשר יאמר היום בעונותיו אירע לפלוני כך וכך, ואיננו רחוק:

גם הרמב"ן מביא את דברי רבי יהודה הלוי הנ"ל כהסבר ריאלי ואולי זו כאמירה שאין אחריה קביעת עובדות, אלא 'סתם' אמירה, וכפי שאנו אומרים שכל אדם בסופו של דבר מת בחטאיו.

אני מבקש להביא תשובה מזווית אחרת, עם ניחוח חסידי, שיכולה לענות על השאלה ששאלנו, מדוע בנותיו של צלופחד הזכירו שאביהן חטא.

מסופר על רבי ישראל מרוּז'ין, שנאלץ לברוח מרוסיה אל העיר סַדיגוּרָה שבאוֹסטרוֹ-הוּנגריה. בבריחתו, קשה הייתה עליו ההליכה, ואדם אחד נשא אותו כמה קילומטרים על גבו. שאל האיש את הרבי: "מה יהיה שכרי עבור זה?"  השיב לו הרבי: "הרי אתה מזומן לחיי העולם הבא."

כאשר חלה האיש והיה קרוב למות, ציווה כי בשעה שייפטר מן העולם ייסע אחד מבניו אל סדיגוּרה, ויודיע לרבי מרוז'ין על מותו. וכך היה. בא בנו אל הרבי והודיע לו על פטירת אביו. מיד פתח הרבי וסיפר על העבֵרות שעבר, מיום לידתו ועד מותו.

הנוכחים שעמדו סביב הרבי לא יכלו להבין ולסבול זאת – מדוע משלם הרבי רעה תחת טובה לאיש שעשה עמו חסד!

נוהגים היו החסידים, שבשעה שלא יכלו להבין את מעשיו של רבם, היו באים אל בנו, רבי שלום, כדי שיסביר להם את הדבר. גם בפעם הזאת באו החסידים אל ר' שלום, וביקשו שיפרש להם את דבריו של הרבי ומעשיו.

אמר להם ר' שלום: "יודעים אתם כי ביום הכיפורים נכנס היה הכוהן הגדול אל קודש הקודשים, ומתוודה שם על עוונות בני ישראל.קודש הקודשים הוא המקום המובחר מכל המקומות; יום הכיפורים הוא היום המובחר מכל הימים; והכוהן הגדול הוא המובחר מכל בני האדם. דבר זה נקרא 'עולם-שנה-נפש', כלומר מקום, זמן ואדם. ובכן, הכוהן הגדול הנכנס אל הקודש ביום הכיפורים, זהו הרגע המובחר שב'עולם-שנה-נפש'.ואם כן, מדוע דווקא ברגע נפלא זה על הכוהן הגדול לעסוק בסיפור חטאיהם של ישראל ולאמר 'עָווּ, פָּשְׁעוּ, חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל?' (משנה, יומא, פרק ו משנה ב). הסיבה לכך היא, שלא תמיד יודע האדם להתוודות על חטאיו, ולא תמיד המקום מתאים לכך והזמן מתאים לכך. בשל כך, מוכרח היה הכוהן הגדול ברגע מובחר זה ובזמן מובחר זה להתוודות עבור כל קהל ישראל.איש זה רבו חטאיו, ולא מצא מקום וזמן להתוודות עליהם. ידע זאת אבי, והתוודה עבורו."

לפי סיפור חסידי זה, אולי אפשר לומר שלמעשה בנותיו של צלופחד עשו עם אביהן חסד של אמת, כאשר הזכירו שחטא, זאת כדי להתוודות עבורו ולתקן את מעשיו.

לסיכום, בין שאר תכונותיהן של בנות-צלופחד למדנו גם, ש'המוות והחיים ביד הלשון' וחשוב לדעת מה אומרים, כיצד אומרים ומהו העיתוי הנכון וההקשר המתאים לומר את הדברים, שיפלו על אוזניים קשובות.

יהי רצון, שבימי 'בין המצרים' הללו נחדד את חשיבות ההקפדה על הדיבור הנכון והכוונה הטהורה ונזכה בזכות זה לבנין בית המקדש השלישי שייבנה באהבת חינם!

שבת שלום ובשורות טובות לכל עם-ישראל!