"תורת המצורע" - משמעותה אז והיום - לפרשת תזריע-מצורע ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

מאמר זה נכתב לעילוי נשמתו של איש כוחות הביטחון סרן (מיל') בנימין שרייבר ז"ל, בעלה של נכדתי שיר-נצח מס תבדל"א, שנלקח בחטף לבית עולמו לפני כשבוע ימים, תנצב"ה.

השבת זוכים אנו ללמוד שתי פרשות סמוכות, 'תזריע' ו'מצורע'. אני מבקש הפעם לפתוח דווקא בפסוקים הראשונים של הפרשה השניה בצמד זה ולהתמקד במילה אחת המחייבת בירור והסבר.

התורה נותנת כמין כותרת להלכות הקשורות למצורע – תורה – וכך נאמר –

"זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן" (י"ד, ב').

ונשאל, מה משמעות המילה 'תורה' בענין זה?

אומר על כך ה'מדרש אגדה', שהשימוש במילה 'תורה' בא לומר לנו, שיש לאדם לחקור ולחפש על עצמו, מדוע באה עליו הצרה הזו 'צרעת'. ברור לנו, שאין שום דבר בעולם שהוא מקרי ולכן פותחת התורה במילה כה משמעותית ועל האדם עצמו לתקן מה שצריך תיקון, כי רק הוא יודע מה חולשותיו, כפי שאומר שלמה המלך (משלי י"ד) - "לֵ֗ב י֭וֹדֵעַ מָרַּ֣ת נַפְשׁ֑וֹ וּ֝בְשִׂמְחָת֗וֹ לֹא־יִתְעָ֥רַב זָֽר".

 וזה לשון המדרש –

"זאת תהיה תורת המצורע. זה שאמר הכתוב נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' (איכה ג מ)...ללמדך שכל הצרות הבאות על האדם ממעשיו הם באים עליו, כי הקדוש ברוך הוא הוא דיין אמת, ואין במשפטיו עול, על כן אמר הנביא כי כאשר יבוא על האדם ייסורין יאמר מה פעלתי עד שחלו עלי אלו היסורין ויחפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואשרי מי שמתגבר ביצרו, ואינו מהרהר אחר מדת בוראו, אלא חוסה בו בכל לבו".

המדרש מזהיר את אלו שמחפשים ומפשפשים במעשיהם של אחרים - ויש לצערנו 'מומחים' כאלה - שיודעים מדוע באה הצרה על פלוני או על אחרים. על כך אומר רבי פדת במדרש –

"ברית כרותה נתן הקדוש ברוך הוא בעולמו, שכל מי שהוא מפשפש בחברו לוקה בצרעת, שנא' זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, וכן אמר קהלת 'אל תתן את פיך (להחטיא) [לחטיא] את בשרך' (קהלת ה ה), זה לשון הרע..." (מדרש אגדה בובר מצורע, שם).

דבר ידוע הוא, כי בעת שפוקדת צרה אל ישראל, מתחילות הבריות לפשפש במעשיהן ולחפש אחר עוונות וחטאים. כך ארע בשנת תר"ח, כאשר מגפת חולירע פרצה בעיר וילנה ובסביבתה. המחלה הקשה הפילה חללים רבים, והבריות פשפשו איש איש במעשיו ויש שביררו אף במעשי הזולת כדי לחשוף את החטאים שגרמו למגפה הקשה.

אחד מאותם אנשים, שחיפשו חטאים לא רק בחדרי ליבם אלא גם אצל זולתם, הופיע בביתו של רבי ישראל מסלנט ולחש באזני הרב על אודות מעשיו הגרועים של פלוני. "בוודאי עקב מעשיו הרעים פקדה אותנו המגפה הקשה", סיים האיש בהתרגשות. 

כדרכו, האזין רבי ישראל בסבלנות לדברי האיש ומשהשתתק הלה, אמר לו: "כידוע, ציותה התורה לשלוח את המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות. ומדוע הורחק המצורע עד כדי כך? חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ערכין ט"ז.), כי מחלת הצרעת באה על האדם בגלל עוון לשון הרע. יש אנשים הסבורים, כי איסור לשון הרע הינו מילה נרדפת להפצת דברי שקר. אך אין הדבר כן - איסור לשון הרע כולל גם חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת! ועל כן אומרים לו, לבעל הלשון הרע: אם חושב אתה את עצמך למומחה במציאת חטאים ועוונות צא נא אל מחוץ למחנה. ושם, לכשתתבודד עם עצמך ימים רבים לא תוכל לחשוף את חטאי זולתך, אך תוכל בהחלט לחשוף ולגלות את כל העוונות שלך...".

לפעמים, כאשר אדם נמצא בשעת צרה, אזי הוא מבין ויודע מה הוא צריך לתקן ומקבל על עצמו כל מיני קבלות טובות ואף מתקן את מה שמחויב על פי ההלכה לתקן ואעפ"כ לאחר זמן הוא מתרשל ושוכח לקיים ברגע שהצרה חלפה, כי כך דרכו של עולם שלצערנו אנשים שוכחים מהר מאוד מה היה להם לפני כן.

רבי אברהם אבן עזרא מדייק זאת מלשון הכתוב, שהתורה אומרת על המצורע 'והובא' ולא כותבת 'ובא' - משמע שהיה צריך להביאו בעל כורחו, וזה לשונו –

"וטעם 'והובא' ... כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחויב".

ברם, רבי יוסף בכור שור פירש את המילה 'והובא אל הכהן' בצורה מעשית, שאם המצורע רחוק מן המחנה, מביאים אותו לקצה המחנה אבל לא נותנים לו להיכנס והכהן יוצא לקראתו לחוץ המחנה.

וכן כתב הרמב"ן, שברגע שמצורע רוצה להיטהר, אין לו דרך אחרת להיטהר אלא על פיו של הכהן, כי רק אדם חיצוני ודמות ככהן יכול לטהר אותו, אך לדעתו הדבר תלוי ברצונו של המצורע.

הרמב"ן מביא את המדרש, שברגע שהוא נרפא מביאים אותו בעל כורחו ולא שוהה  ומתעכב, וזה לשונו –

"...ומדרשו בתורת כהנים (פרשה א ג) והובא אל הכהן,' שלא ישהה' ואם כן יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כורחו אל הכהן...והוא הנכון...".

ברור לפי דברי חז"ל והפרשנים שהבאנו לעיל ועוד רבים אחרים, שאין הצרעת מין מחלה, אלא היא תופעה שבאה משמים כדי לעורר את האדם לבדוק את  מידותיו והנהגותיו שלו עצמו.

מי שניסח זאת בצורה ברורה וקולעת כדרכו הוא רבי שמשון רפאל הירש, שכותב  בפרשתנו על תופעת הנגעים. כידוע, רבים בימינו וגם בזמנו מתייחסים לצרעת ולכהן המטפל בזה שנחשב כמין 'רופא אליל' רחמנא ליצלן ועד כדי כך התאוריה הזו תפסה מקום אצל 'מומחים' בעיני עצמם בידיעת התנ"ך - יהודים וגויים כאחד - שטענו שצרעת היא מחלה מדבקת ולכן התורה מבודדת את הנגוע והיו אף חלק מאותם 'מומחים' שטענו שהמצרים גירשו את היהודים כי הם היו נושאי המחלה הזו.

הרש"ר הירש מוכיח חד משמעית שאין הדבר כן וכל הפסוקים בתורה ודרך הטיפול בנגוע הם למעשה ההפך ממה שהיה צריך לעשות אם זאת הייתה באמת מחלת עור כטענתם. אין מאמר זה אמור לכסות את כל ההוכחות ודבריו ארוכים מאוד ועל כן נביא רק כמה כותרות ואידך זיל גמור.

"הלכות נגעים - יותר מכל שאר חלקי התורה - שימשו מקור לדעות המשובשות על "אופיים הסניטרי של חוקי תורת משה". אכן המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך. שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות - במחלה מדבקת; הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד; לשם איזו מטרה - אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה: כל עצמן לא באו אלא לשמור על בריאות העם כביכול; והכהנים המשמשים במסגרת זו אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה הפתולוגית של מחלות אנושיות הוצאה דווקא "מחלת הצרעת"; רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים; נראה אפוא, שהיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו; והבדייה של טציטוס - כאילו נתגרשו היהודים ממצרים בעטיה של צרעתם - יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!"

ראשית, רואים דווקא בשחין שהיה במצרים הפוך מכל הגיון רפואי. הטומאה שהתורה מטילה על הנגוע בצרעת היא רק אחרי שהבריא מהשחין ולא בזמן שהוא נגוע. נקרא את דבריו המרתקים –

"הצרעת העיקרית - השחין - איננה מטמאה כשלעצמה. אותו "שחין רע", "שחין מצרים" "אשר לא - תוכל להרפא" (דברים כח, כז; לה) איננו מניח מקום לטומאה כלל; שהרי נאמר בפרק שלנו, שאין נגע טמא יכול לבוא, אלא לאחר שנרפא השחין וחזר ונוצר בו עור בריא (עי' לעיל יג, יח). אם כיסתה הצרעת את כל הגוף "מראשו ועד - רגליו" (פסוק יב, יג), חזרה הטהרה. נמצאת זו התורה היוצאת מפי ה"רופאים הסניטרים": אם פורצת המחלה בכוח רב ומכסה את כל הגוף, הרי זה סימן להחלמה גמורה. והנה דווקא בשחין מצרים, "אשר לא - תוכל להרפא" - הרי שיא האימה מתואר במלים: "מכף רגלך ועד קדקדך". עובדה פשוטה זו היתה צריכה לעורר תשומת לב ולערער על התפיסה המקובלת...".

בדבריו הארוכים, הוא מוכיח שאין קשר לעניין הרפואי, אלא כל ההוראות שהתורה כותבת בעניין הן התייחסות של הקב"ה לצרעת כנגע חברתי ולכן כל הטיפול מכוון לדבר זה.

וכפי שחז"ל הסבירו, מדוע הנגוע יוצא מחוץ למחנה ומדוע מבודדים אותו מהחברה - לא משום שהוא מדבק, כפי שהוכיח הרש"ר הירש, אלא –

"...אמרה תורה הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו ברכילות שמפטפט בפיו מדבר מדנים לפיכך בדד ישב".

ולכן, גם קורבן הכפרה שלו שונה מעבירות אחרות, משום שהחטא שגרם לו לצרעת זו עבירה של פגיעה על ידי דיבור בכבודו ובמעמדו של הזולת, כדברי המדרש –

"מפני מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות על שספר לשון הרע לפיכך אמר הכתוב בקרבנו שתי ציפורים שכולן מצפצפין ועץ ארז אין גבוה ממנו ולפי שזה הגביה את עצמו בא עליו צרעת".

חז"ל מתארים ב'מדרש תנחומא' (פרק ח') את כוונת לקיחת הציפורים, ואמרו –

"למה צפורים? אלא כשם שהוציא דברים של רוח מתוך פיו, כך מתכפר בצפרים ששטות על פני הרוח ומודיעות לשמים, שנאמר [קהלת י, כ] כי עוף השמים יוליך את הקול...."

ואלו דברי הרש"ר הירש לסיום –

"נקודת המבט, הנתונה בתורה להסברת דיני נגעים, ... נגעים באים על חטאים חברתיים; ה' שולח נגע באדם, בבגדו ובביתו - כדי להעמיד אותו על חומרת אותם חטאים. אם נשווה לנגדנו את כלל תורת הנגעים, נראה בהם מוסר גדול של ההשגחה האלוהית הפרטית. במדינה היהודית האלוהית יש עונש ותיקון גם לאותם חטאים חברתיים - כגון גאווה, שקר, צרות עין, מלשינות וכו' - שהם מחוץ לסמכות דין בשר ודם. ה' בעצמו מקטרג ומעיד עליהם ומפרסם אותם ברבים. וכך אמרו בתורת - כהנים (לקמן יד, לה): "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר - לאמר, יאמר לו הכהן דברי כיבושין: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע וכו'...".

מעשה מזעזע היה בארצות הברית באיזה תלמיד שהיה בביתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זכר צדיק לברכה בארוחת הבוקר, והנה על שולחנו של הגאון היו שני קנקנים עם שתי שקיות חלב, של שתי חברות שונות בהכשרים מהודרים, והתלמיד היקר שלנו ראה את הגאון הנ"ל מושיט ידו לאיזו שקית, והחזירה למקומה, ולקח את השקית השנייה.

מיד הסיק אותו בחור שהרב סומך יותר על החברה השנייה, ולא על הראשונה, וחשב שיש "מצווה" לפרסם את הדברים לתועלת הרבים. ואכן, הלך אותו תלמיד לישיבה והתחיל לספר, וכן עשה בעוד ישיבות עד שלאט לאט החברה השנייה עמדה לפני פשיטת רגל.

החליטה הנהלת המפעל ללכת לבית הרב לשאול איזה דופי מצא בחברתם שפסל אותה. עלו ובאו לביתו, וכששמע הרב את דבריהם נבהל, קם והלך למקרר, והביא להם חלב של חברתם, באומרו שרק הבוקר שתה חלב שלהם, וכן כמעט בכל בוקר וערב, ואינו מבין מי המציא זאת.

ישב, חשב ונזכר באותו מעשה וסיפר להם על אותו בחור שהיה אצלו. ומה באמת הסיבה שלא שתה מהשקית ההיא? – מסתבר שכאשר אחז בשקית החלב של אותה חברה היא הייתה ריקה, ולכן לקח את השקית השנייה...

השבוע אנו מציינים את יום הזיכרון לחיילי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה ולאחריו את יום העצמאות השבעים-ושבע למדינת ישראל, וכל זה לאחר הטבח הנורא שקרה לפני שנה וחצי בעצם יום שמחת תורה. ויכוח נוקב מתנהל בחברה הישראלית והאשמות הדדיות לאחריות ולכל מה שקרה כאן. לצערנו, אי אפשר להתעלם מהאירועים שקדמו לשמחת תורה - ריב אחים, לשון הרע ורכילות וממש כמעט 'מלחמת אחים' רחמנא ליצלן. הקב"ה שלח לנו 'צרעת מודרנית' של אויבים מקרוב ומרחוק, הרבה יותר גרוע מהצרעת של פעם, ורק בכח האחדות שזאת התרופה הצלחנו להתגבר על אויבנו.

הלב דואג וכואב מהחשש שנחזור לאותה אוירה עכורה, כאילו שכחנו מה קרה לנו בשמחת תורה. כפי שפתחנו בדברי ה'אבן עזרא', שלאחר שהאדם נרפא הוא עלול לשכוח את חובתו, עלינו לזכור היטב את שאירע ולכפר עליו גם ב'קבלה לעתיד'.

נסיים בתפילה ובתחנונים, שלכבודה של מדינת ישראל ביום הולדתה השבעים ושבע, יגבר כח האחדות והאהבה בין איש לרעהו ונזכה לשלום בארץ ולשובם של חיילנו בשלום ונזכה לראות את החטופים שבים לחיק משפחתם במהרה אמן כן יהי רצון!

שבת שלום וחג שמח לגאולה שלמה לכל עם ישראל!