שמחתי באומרים לי בית ה' נלך – ליום ירושלים

לפני כיובל שנים, בחג השבועות תשכ"ח, זכיתי להיות בין שלשת-רבעי מיליון האנשים, שהגיעו לכותל המערבי שנפתח אז באופן רשמי לראשונה לקהל הרחב. הייתי אז נער צעיר, תלמיד ישיבת בני עקיבא 'נתיב מאיר', ויחד עם כל תלמידי הישיבה שרנו ורקדנו עד הכותל בהתרגשות גדולה ובתחושה של ביאת המשיח ובפינו שירת דוד המלך בתהילים קכ"ב –

"שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד שָׂ֭מַחְתִּי בְּאֹמְרִ֣ים לִ֑י בֵּ֖ית יְקֹוָ֣ק נֵלֵֽךְ: עֹ֭מְדוֹת הָי֣וּ רַגְלֵ֑ינוּ בִּ֝שְׁעָרַ֗יִךְ יְרוּשָׁלִָֽם . יְרוּשָׁלִַ֥ם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו: שֶׁשָּׁ֨ם עָל֢וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְקֹוָֽק: כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט כִּ֝סְא֗וֹת לְבֵ֣ית דָּוִֽיד: שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלִָ֑ם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ: יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ: לְ֭מַעַן אַחַ֣י וְרֵעָ֑י אֲדַבְּרָה־נָּ֖א שָׁל֣וֹם בָּֽךְ: לְ֭מַעַן בֵּית־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֑ינוּ אֲבַקְשָׁ֖ה ט֣וֹב לָֽךְ".

כששרנו מילים קדושות אלה, לא התבוננו במשמעות המילים של פרק חשוב זה כאשר המילים דיברו אלינו ישר ללב וזו הייתה התעלות עצומה, שבו הרגשות הציפו אותך מבלי לנסות אפילו לרדת לעומקם של מילים. הרגשנו איך המילים הקדושות הללו, המבטאים את גודל השעה וגודל המעמד, ממש חוברו לשעה הזאת ובשבילנו.

לכבוד יום חגה של ירושלים, שיתקיים ברצות ה' בשבוע הבא נקדיש את מאמרנו ללמוד מדבריו הנפלאים של דוד המלך, שמילותיו מתנגנות בלבי כמעט כל השנה ובמיוחד בימים אלו.

ראשית עלינו לברר, מתי אמר דוד המלך מזמור זה? הרד"ק סובר, שדוד המלך מדברר את בני הגלות, שתאווים לבניין בית המקדש. והיות ומוזכר דוד המלך, כנראה שבשאר המקומות לא הוא חיבר, וזה לשונו –

"שיר המעלות לדוד. אפשר כי שאר שירי המעלות שלא נזכר בהם לדוד, חיברום המשוררים האחרים ולא נזכרו שמות המחברים. ואשר נֶאמר בהם לדוד חיברם דוד. והמזמור הזה מאמר בני הגלות, ומרוב תאוותם לבנין בית המקדש יזכרו עֲלוֹת ישראל לרגלים, וידברו על לשון האבות שהיו בזמן הבית. ואמר: שמחתי, כל אחד ואחד אומר שָׂמַחְתִּי" (קכ"ב, א').

פרשן הפשט הנודע רבי אברהם אבן עזרא, שבדרך כלל 'חותך' וקובע את דעתו, מביא הפעם שלוש דעות מבלי לקבוע עמדה, וזה לשונו –

"אמר רבי משה כי זה השיר אמרו דוד שיאמר עם הזמירות בבית השם בעת שיבנה הבית. ורבי ישועה אמר כי זה בעבור הבית שהקים לו דוד בציון .ויש אומרים על הבית השלישי כל אחד מישראל אומרים שמחתי באומרים הם עולי רגלים".

הפירוש הראשון בשם רבי משה טוען, שדוד המלך התכוון לבניין הבית שיקום בקרוב, איתו או בלעדיו, על ידי בנו, והכוונה למשהו קרוב מאוד וזה בית ראשון ולזה כיוון דוד המלך. הפירוש השני של רבי ישועה טוען, שדוד המלך חיבר מילים נשגבות אלו כשבנה את ביתו הפרטי בציון, ואם ישאל השואל – אז מה השמחה הגדולה 'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים' – יבין שדוד המלך ביטא, שירושלים תגיע לתפארתה בשילוב בית מקדש ובית רגיל למגורים. ובאמת, לאחר שנבנה בית המקדש, שלמה המלך חיבר בין הבית הפרטי, בית המלוכה, לבית המקדש, לומר שקדושת המקדש מחוברת למציאות ולהנהגה של המלך. לפי הפירוש השלישי של ה'יש אומרים', מדובר על הבית העתידי והסופי של עם ישראל, הבית השלישי לו אנו מצפים ומייחלים ואז כל אחד מעם ישראל ישיר 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'.

לענ"ד אין כאן מחלוקת בין שלוש הדעות, כאשר שלושתן מבטאות שלשה זמנים, שבהם ניתן וחשוב לבטא את השמחה לכך שרגלנו עומדות בשערי ירושלים.

יש לשים לב, שהשמחה שמבטא דוד המלך היא בשלב של ה'לפני' – בדרך לבית המקדש עוד לפני שמגיעים למקדש. רעיון זה הוא נכון וראוי לכל אירוע רוחני וזה שלב של הכנה, כפי שלפני התפילה חסידים ראשונים היו שוהים שעה וכפי שבערב יום הכיפורים אומרים את 'תפילה זכה' לפני התפילה המרגשת של 'כל נדרי' ונכנסים בתשובה ובטהרה ליום הקדוש. וכך מסביר גם המלב"ים –

"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, גם עוד בטרם נבא אל בית ה' להביט במשכיות האור האלהי הזורח משם על הגויה הישראלית בכללה, גם בעת צעדו רגלינו בשערי ירושלים, כבר עומדות היו רגלינו, כי מצאנו שם מצב ומעמד שעל ידו תעמוד הגויה על רגליה להיות גוף חי ושלם".

ברם, לא רק לפני אירוע רוחני יש לקיים תהליך הדרגתי של הכנה, אלא גם לקראת אירוע שהוא למעשה שייך לתחום המעשי חשוב שתהיה הכנה. חז"ל במדרש תהילים (שוחר טוב) קבעו זאת גם לזמן ומצב שעם ישראל נדרש להתמודד עם מלחמה. גם היום בעידן המודרני כולם מבינים, שניצחון במלחמה איננו סך כלי המלחמה שיש לך מול האויב, אלא רוח הלוחם והערכים שאיתם הוא יוצא למלחמה. וזה לשון המדרש –

"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. אמר ר' יהושע בן לוי מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בהם תורה".

רש"י על אתר מפרש את המדרש המיוחד הזה בדרך אחרת וטוען, שיש לנו יכולת להתמודד עם מצב של מלחמה, כשאנו יודעים בשביל מה אנו הולכים למלחמה. וכאן אומר דוד המלך, שאנו נלחמים בשביל קיומה של תורה בירושלים, מלחמה על שמירת המרכז הרוחני של עם ישראל, וזה לשון רש"י –

"עומדות היו רגלינו – במלחמה בכל מקום בשביל שעריך ירושלים שעוסקין בהן בתורה".

נמצאנו למדים, שבזכות שני הגורמים – האחד בזכות לימוד התורה בשערי ירושלים, והשני בשביל קיומה של תורה בירושלים, זכינו שהיו עומדות רגלנו בשערי ירושלים.

יש לשים לב למילה 'עומדות' היו רגלנו'. בדרך כלל, הצירוף למילה 'רגל' היא 'הליכה' ולא 'עמידה', כגון 'הולכי רגל' וכדו'. לכך שמו לב פרשני ספר תהילים. חלקם טוענים, שדוד המלך תיאר מצב נפלא, שמרוב בני אדם המגיעים לירושלים, אנשים היו עומדים והיה קשה להתקדם וללכת בשערי ירושלים. ברם, האבן עזרא טוען, שאכן דוד המלך בכוונה מציין כאן 'עמידה' מול שערי ירושלים, לא רק בגלל ריבוי הקהל שאותו דוד ביקש לציין, אלא גם משום שאנשים היו נעצרים כדי להתפעל מיופייה, וזה לשונו –

"עומדות – הטעם עמדנו להסתכל בנייני החומות ויופי השערים והנכון כי היא הייתה מלאה אדם והיינו מתערבים בשערים לא נוכל להיכנס מרוב העם הבאים והיוצאים".

מבין השיטין מגלים לנו חז"ל, ששמחתו של דוד בעומדו בשערי ירושלים כשהיה מתפעל מיופייה ומריבוי האדם שבה וכן מהזכות לזמר לזמן שבו עם ישראל יזכה לבנות את הבית, הייתה מעורבת גדלות-נפש עצומה של דוד. לדעת המדרש (שוחר טוב), דוד המלך שמח כי שמע שבני אדם אומרים 'מתי ימות זקן זה ויבנה שלמה את בית המקדש', וזה גרם לו לשמחה לשמוע, שהעם מאוד מצפה לבנין בית המקדש, גם היא זה על חשבון הרצון שלהם שיסיים את חייו, וזה לשון המדרש –

"…אמר רבי יהושע בן לוי אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי, אמר ליה הקדוש ברוך הוא טוב יום בחצריך מאלף (תהלים פד יא), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח".

רש"י על אתר מביא את דברי המדרש הנ"ל בקצרה –

"…שמעתי בני אדם שאומרים מתי ימות אותו זקן וימלוך שלמה בנו ויבנה בית המקדש ונעלה לרגל ואני שמח".

נסיים את לימוד החלק הראשון בפרק קכ"ב בדבריו החשובים של המלבי"ם, כי ירושלים היא המחברת את חלקי האומה – החלק הרוחני שבה והחלק הגשמי שלה. המלבי"ם ממשיל אותה לגוף האדם, שעשוי מאיברים איברים ובית המקדש הוא המחבר בין הרוח לבין החלק הפיזי של האומה, וזו שמחתו של דוד. נראה את לשונו –

" שיר המעלות לדוד, מדבר בשבח ירושלים, מצייר את האומה בכללה כגוף אחד המורכב מאיברים פרטים שונים וירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטים, להיות גוף שלם יכול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלהית, והנה בית ה' הנמצא בה היא הכלי המכין את הגויה הכללית אל חול השכינה ונפש האלהית בה, אמנם העיר עצמה היא כלב ומוח בגויה אשר יכינו אותה אל קבלת נפש החיים ונפש המשכלת, עפ"ז יאמר הנה שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, מצד ששם ה' שכן והוא משכן השכינה והאלהות בקדש".

הגעגוע לירושלים, הקשר הנפשי לירושלים של כל יהודי ויהודי והרצון לראות בבניינה מנחילים לנו סיפורים רבים על גדולי ישראל בכל הדורות. אחד מהם שבה את לבי – על רבה הראשי של בגדד, גאון ישראל רבי יוסף חיים (1832-1909) מחבר ספרי ה'בן איש חי' ועוד עשרות ספרים. כל ימיו דיבר ששואף לגור בירושלים, אבל לא הסתייע בידו. זכה גאון ישראל זה להגיע מספר פעמים לארץ הקודש ולירושלים ובאחת הפעמים לקח עמו אבן מאבני ירושלים וביקש שישימו אותה על קברו. יום אחד נסע להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא, שנמצא בבבל היא עירק של ימינו, ושם לא חש בטוב ובמוצאי שבת נפטר בכפר כפל, ואכן קיימו את צוואתו והאבן הירושלמית מונחת על קברו עד היום.

הבן איש חי חיבר את הפזמון 'ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי' המושר על ידי עם ישראל כולו .

נתפלל שנזכה לשלום ושלוה בירושלים, אשר אויבנו עושים ככל שביכולתם לקעקע את שלטון ישראל בה, ועל כן אנו נוהגים לעלות בכל שנה ביום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, ולהשתתף בשמחת שחרורה.

שבת שלום ויום ירושלים שמח לכל בית הישיבה