שירת הציפורים - לפרשת בשלח - שבת שירה

שבת פרשת בשלח נקראת גם שבת שירה, בזכות 'שירת-הים', שנאמרה על ידי בני-ישראל לאחר קריעת ים סוף. שירה זו, הכתובה בפרשתנו, נתנה את שמה לכל השבת, כפי שהשבת ב'עשרת ימי תשובה' נקראת 'שבת-תשובה' וכן כיוצא בזה. 'שבת שירה' מתאפיינת כיום בין השאר בארגון אירועי 'שבתות שירה', בהן חזנים, פייטנים וזמרים מנעימים בקולם והציבור מתמוגג מהחוויה המוסיקלית. אשריך ישראל!!

ברם, אחד המנהגים המפורסמים הנוהגים בשבת שירה, שיסודו בהררי קודש, הוא לפזר פירורי-לחם או זירעונים, כדי שהציפורים יאכלו אותם. מקור מנהג זה, שיש שהתנגדו לו מטעמים הלכתיים וכפי שנראה בהמשך, נמצא בספר "אוצר כל מנהגי ישורון", אותו כתב אברהם אליעזר הירשוביץ (1884-1941), תוך שהוא מביא שאלת המדרש על הפסוק בפרשתנו (פרק ט"ז פסוק כ"ז): –

"וַֽיְהִי  בַּיּוֹם  הַשְּׁבִיעִי  יָצְאוּ מִן־הָעָם  לִלְקֹט  וְלֹא  מָצָֽאוּ".

וכי לא מצאו? הרי לא היה שם מן מעולם, כי הרי המן לא ירד בשבת ואם-כן מדוע הכתוב אומר "ולא מצאו"? ונראה את דבריו במלואם:

"נהגו, שבשבת שירה מפזרין ריפות (קאשע=כוסמת) לפני העופות. הטעם דאיתא בילקוט על הפסוק ״ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו״ וקשה דהיה לו לכתוב 'ולא היה' ,כי לא היה מעולם?! – אך, לפי שדתן ואבירם יצאו בליל שבת מחוץ למחנה ופזרו שם המן שהי׳ בידיהם על פני השדה במדבר, כדי לעשות דבריו של משה פלסתר, שאמר שביום השביעי לא יהיה בו, ואמרו אל העם צאו וראו שנמצא מן על פני השדה, ועל כן יצאו מן העם ללקוט וחפשו ולא מצאו, מפני שהעופות אכלום קודם שיבואו. ע״כ, נותנים להן שכרן לזכר זה ובשבת שירה קורין פ׳ המן" (סימן ע"א סעיף ל"ז).

מנהג זה, שבמהותו הוא ביטוי להכרת הטוב כלפי הציפורים, הוא כפי שכותב ה'מכתב מאליהו', שלמרות שבעלי החיים אינם מודעים לכך, אבל הכרת הטוב נעשה לתקן את מידותיו של האדם גם כלפי דוממים, כפי שחז"ל מעידים על משה, שלא הכה את היאור והדברים ידועים.

בהקשר לכך, מסופר על הצדיק רבי זושא מאניפולי, שפעם אחת נשא רגליו לקבץ מעות עבור פדיון שבויים, הגיע למלון אחד והבעל הבית לא היה בביתו. כשהמתין לבעל-הבית, ראה הצדיק שם קן ציפורים ניצודים ונכמרו רחמיו עליהם ואמר: "אני מכתת רגלי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים גדול מזה להתיר הציפורים ממאסרם". ועשה כן ופתח את הקן וברחו הציפורים לדרכם. ואחר כך הגיע בעל הבית לביתו וראה שהקן פתוח והציפורים אינם והצטער מאוד מזה, ואמר לבני ביתו: "מי הוא זה שעשה לי הרעה הגדולה?" ואמרו לו: "יש כאן איש אשר למראה עינינו הוא משוגע, הוא עשה המעשה הרע". אמר הבעל הבית להצדיק: "אתה המשוגע, איך מלאך לבך לעשות המעשה הרע, להבריח את הציפורים שלי, והפסדת לי ממון הרבה ששילמתי עבורם". אמר לו הצדיק: "כתיב 'ורחמיו על כל מעשיו' ונכמרו רחמי להוציאם מהכלוב לחופשי". בעל הבית כעס על רבי זושא והכה אותו מכות אכזריות. אמר הצדיק לבעל הבית: "תדע שאני הולך מעיר לעיר לקבץ מעות לפדיון שבויים, והנה משכורתך יהיה שלימה מאת ה', שאתה תהיה מחוסר לחם". הלך הצדיק לדרכו, וכאשר בא לביתו סיפר לאחיו הרב הקדוש רבי אלימלך את שאירע לו. וברבות הימים, ישבו שני האחים הצדיקים בסעודה, ונטל ידיו הצדיק ר' זושא קודם אחיו הצדיק ר' אלימלך ובעת שניגב ידיו ר' זושא קודם ברכת 'המוציא', בא עני ועמד אצל הפתח ורמז ר' זושא לר' אלימלך על העני. ואחר ברכת 'המוציא', שאל ר' אלימלך לאחיו מה הוא הרמז שרמז על העני? אמר לו: "זה בעל הבית מהמלון שהכני מכות אכזריות". ושאל ר' זושא את האיש: "הנה ידוע לי שהיית איש עשיר, ואיך הפכת לעני?" ואמר לו ש"נשרף כל אשר לי ונשארתי ריקם מכל".

טעמים נוספים נאמרו בסיבת מנהג זה, שאגב פשט בכל תפוצות ישראל, שבא לציין את הנס הגדול של מן מהשמיים, שעם ישראל נהנה ממזון ללא יגיעה ועמל, כפי שהעופות מוצאים את מזונותיהם בכל מקום. כוונת פירוש זה, שאותו אומרים בשם החת"ם סופר, הוא הכרת הטוב לבורא עולם על החסד שעשה בעבר עם עם-ישראל, כביכול כפי שעושה עם העופות והציפורים, מתוך אמונה שאכן אם עם-ישראל ישקיע פחות ברדיפה אחר מזונותיו ויעסוק בתורה ובמצוות, אז הקב"ה יזכהו במזונות כפי שהיה בעבר. פירוש זה נכתב בספר 'טעמי המנהגים' שחיבר וליקט הרה"ג אברהם יצחק שפרלינג מלבוב (1851-1921), אשר היה ידוע בהקפדתו על המנהגים באופן אישי ואף שבתו ושבעת בניו וכל נכדיו למעט אחד נספו בשואה, הנכד הנותר הביא את ספרו לארץ, בו יש כאלף מנהגים בעריכה חדשה שהוא ערך.

וזה לשונו – "טעם למנהג ישראל, שנוהגים לזרוק בשבת שירה מזונות לציפורים ולעופות…למען ידעו ויראו הדורות איך אשר בוטחים בישועתו יתברך בלב שלם הוא ממציא מזון להם כאשר המציא לישראל במדבר. ונודע מאמר חז"ל שישראל נמשלו לציפור ועתה בעווננו חרב בית המקדש ונגנזה צלוחית המן שהייתה [שם והייתה מזכירה להם לדורות את נס ירידת המן]. לכך נהגו שבשבת שירה אשר שם נאמר פרשת המן, זורקים מזונות לציפורים להורות – אם ישראל נמשלים לציפור יפנו עצמם מעסקיהם ויעסקו בתורה ובמצוות, אז ימציא ה' יתברך מזונות בלי עמל ויגיעה וירד להם המן מלמעלה כאשר הציפורים מוצאים מזונותיהם נזרקים למעלה על גגותיהם" (עמ' תקל"א סעיף צ"ז).

מסופר על המהר"ל מפראג, שנהג בכל 'שבת-שירה' לכנס את הילדים לחצר בית הכנסת"אלטנוי שול" בפראג, שם לימד אותם את סיפור קריעת ים סוף ואת שירת הים, ושם סיפר להם שהציפורים הצטרפו לשירת משה ובני ישראל וכן סיפר להם את דברי חז"ל במדרש, שבני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והיות שהים נהפך ליבשה, אז ביבשה המציא להם הקב"ה פירות של יבשה, כדברי המדרש בשמות רבה:

"דרש ר' נהוראי: היתה בת ישראל עוברת בים ובנה בידה, ובוכה ופושטת ידה ונוטלת תפוח או רימון מתוך הים ונותנת לו, שנאמר (תהלים ק"ו) 'ויוליכם בתהומות כמדבר', מה במדבר לא חסרו כלום, אף בתהומות לא חסרו כלום. הוא שמשה אמר להם 'זה ארבעים שנה ה' אלוקיך עמך לא חסרת דבר', שלא היו חסרים אלא להזכיר דבר והוא נברא לפניהם…" (פרשה כ"א, סימן י').

הילדים, לאחר שלמדו מהמהר"ל את דברי חז"ל אלו, הלכו וקטפו פירות ואותם האכילו את הציפורים, כפי שנהגו ילדי ישראל בהליכתם ביבשה בתוך הים.

על מנהג זה שנהגו רבים בקהילות ישראל, הסתייגו חלק מרבותינו וביניהם בעל ה'משנה-ברורה' (הלכות שבת סימן שכ"ד, סעיף ל"א) וזה לשונו:

"יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך".

מקור דבריו הוא על פי דברי רבי אברהם אבא'לה הלוי גומבינר, בעל פירוש 'מגן אברהם', שחי לפני כארבע-מאות וחמישים שנה בעיר קאליש בפולין. על פירושיו הסתמכו כמעט כל פוסקי ההלכה והסיבה היא, משום שמותר להאכיל בשבת רק בעלי חיים שבאחריותו של האדם, כגון בהמות וחיות וגם עופות שהם באחריות האדם, אבל ציפורים של הפקר אין מוטל על האדם להאכילם והרי הן דואגות לעצמן ולכן כתב ה'מגן-אברהם' שזה מנהג בטעות. אחד הפתרונות המוצעים לאדם שרוצה בכל אופן לקיים המנהג הוא להניח לפני שבת צלחת עם פירורי-לחם על אדן החלון והציפורים יבואו ממילא ויטלו את הפירורים וזה ודאי מותר.

הרב עובדיה יוסף בספרו  'חזון עובדיה' על הלכות שבת (ח"ג עמוד כ"ד), כותב שאין לחשוש לאיסור שכתב ה'מגן-אברהם, משום שמי שנוהג כך עושה זאת לשם מצווה ולכן מי שנוהג כך יש לו על מי לסמוך.

הסבר יפה מצאנו במה שכתב הרב ש"ז כהנא, מי שהיה מנכ"ל משרד הדתות ובנו של רבה האחרון של העיר העתיקה בירושלים והלך לעולמו בשנת תשנ"ח, על פי שירו המפורסם והעוצמתי של חיים נחמן ביאליק "אל הציפור". בשיר זה מביע המשורר היושב בגלות געגועים חזקים לציון וירושלים, והציפור שמופיעה על חלונו מביאה לו דרישת שלום מארץ ישראל –

שלום רב שובך ציפורה נחמדת/

מארצות החום אל חלוני/

אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה/

התשאי לי שלום מאחי בציון, מאחי הרחוקים, הקרובים

ישנה אגדה, שדוד המלך ראה בחזונו את חורבן בית המקדש ולכן שם בפיהם של הציפורים את מאה וחמישים מזמורי תהילים כמניין ק"ן, כך יצאו להם  הציפורים עם מזמורי התהילים וכל אחת לקחה מזמור אחד ועפה אתו לרחבי העולם כדי שמזמורי התהילים לא ישכחו. ואכן, ב'שבת-שירה' המבטאת את גאולת מצרים, אנו שמים פירורי לחם כדי שהציפורים יחזרו וישירו לנו משירי ציון ויבשרו לנו את שיבת עמנו למולדת ובזה יבשרו את אתחלתא דגאולה הקרבה ובאה.

'שבת-שירה' יוצאת בדרך-כלל סמוך לט"ו בשבט וכידוע העץ שמסמל את ט"ו בשבט ותחילת הפריחה לאחר החורף הוא עץ השקד. ומדוע דווקא השקדייה מסמלת את הפריחה? – אלא, האגדה מספרת שעץ השקד בא לפני הקב"ה ואמר לו: מדוע בחרת בי לסמל את הגלות, שהרי אמרת לירמיהו הנביא שייקח בידו עץ שקד ואמרת לו שאתה הקב"ה תשקוד על הרעה? בקשה לי אליך! שאני אהיה זו שמבשרת על הגאולה. ולכן, בכל ראש השנה לאילנות, השקדייה מחכה לראות אם מגיעה הגאולה והיא מוציאה את פרחיה בתקוה שהם יבשרו על בוא הגאולה. פריחה זו, הבאה אחרי חודשי החורף, מבשרת את התקווה והאמונה, שאחרי 'תרדמת-החורף' והגלות הארוכה, תבוא אי"ה פריחה עצומה לכנסת-ישראל, אכי"ר.

שבת שלום ופורח לכל בית הישיבה!