ריבונות - לפרשת מטות-מסעי

כל בר-דעת ובוודאי מי שעוסק בחינוך בני נוער יודע, שיש משמעות וחשיבות  לעיתוי בו הדברים מוצגים, יש חשיבות לאופן שבו נאמרים הדברים, לטון ולצליל שנלווים למילים הנאמרות.

על כך כבר העיד שלמה המלך בקהלת (ג') –

(א) לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם: (ב) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ:(ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:(ד) עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד:(ה) עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק:(ו) עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ:(ז) עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר:(ח) עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם:

בתורה מצאנו מספר פעמים  אירועים, שהתורה מדגישה את העיתוי שלהם. אחת מהם בפרשתנו, פרשת מסעי, בה אנו לומדים, שטרם הכניסה לארץ עוד בעומדם בתוך הירדן משמיע להם הקב"ה הוראות וכללים כיצד לנהוג עם הכניסה לארץ בשני נושאים – האחד: כיצד להתייחס לאוכלוסייה המקומית ; והשני, הדורש ביאור, שנאמרה להם החובה והמצווה לכבוש את הארץ כמצוות עשה (ע"פ הרמב"ן ועוד ראשונים) – או במילים של ימינו – לקבוע ריבונות יהודית על ארץ ישראל, ועל כך בהמשך דברינו.

רש"י וחז"ל שמו לב לעיתוי והדרך, שבו הקב"ה מדבר איתם. וזה לשון הכתוב –

"וַיְדַבֵּ֧ר יְקֹוָ֛ק אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן".

שואל רש"י במקום –

"כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' – והלא כמה פעמים הוזהרו על כך? אלא כך אמר להם משה: כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן" (ל"ג, נ"א).

במילים פשוטות אומר לנו רש"י, שהקב"ה מדבר איתם כשהם עומדים בירדן עצמו, לא לאחר שחצו אותו ולא לפני שנכנסו אליו, אלא ממש בתוך הירדן, כאשר הם מאוימים שאם לא יעשו כדבר ה' בבואם לארץ, הרי המים ישטפו אותם. הבחנה זו של רש"י, שמקורה בדברי חז"ל, טעונה הסבר. הדבר לא נראה מלבב, בלשון המעטה, כאשר ציבור ענק תקוע בירדן עצמו וכפי שמתואר בספר יהושע (פרק ג') על  הנס העצום שנעשה להם בעומדם בחרבה בתוך הירדן –

"וַיַּעַמְד֣וּ הַכֹּהֲנִ֡ים נֹ֠שְׂאֵי הָאָר֨וֹן בְּרִית־יְקֹוָ֜ק בֶּחָֽרָבָ֛ה בְּת֥וֹךְ הַיַּרְדֵּ֖ן הָכֵ֑ן וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל עֹֽבְרִים֙ בֶּחָ֣רָבָ֔ה עַ֤ד אֲשֶׁר־תַּ֙מּוּ֙ כָּל־הַגּ֔וֹי לַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּֽן".

ושם, באמצע המעבר הניסי הזה, נאמר להם איך לנהוג בכניסתם לארץ ואלו חובות מוטלות עליהם .

המקור לדברי רש"י הוא במסכת סוטה (ל"ד.).

"…עודם בירדן – אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר: והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וגו', אם אתם עושין כן – מוטב, ואם לאו – באין מים ושוטפין אותיכם. מאי אותיכם? אותי ואתכם".

אם נשים לב לגמרא, נראה שרש"י הביא רק אירוע אחד ממה שהתרחש בירדן את הצווי והורשתם והשמיט שני אירועים אחרים שהתרחשו שם בעודם בירדן.

יהושע לכאורה מנצל את ההזדמנות שהעם עומד עדיין בירדן טרם הכניסה לארץ, ומדבר איתם על שני דברים נוספים, שמטרתם לדאוג שהדורות הבאים שלא חוו את הכניסה לארץ ולא יאמינו שהם עברו את הירדן והתרחש להם נס דומה לקריעת ים סוף, עליהם לדאוג שיהיו להם אבנים מהירדן כהוכחה שחצו את הירדן וישאו אותם אתם לביתם  –

, וזה לשון הגמרא –

"עודם בירדן, אמר להן יהושע: הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי ישראל וגו', וכתיב: למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם וגו', סימן לבנים שעברו אבות את הירדן".

אם הבנו נכון, כל אדם ירים אבן וזו תישאר בביתו לדורות, כדי שבני-בניו וצאצאיו ישאלו מה האבן הזאת שהמשפחה שומרת או-אז יענה הסבא ויאמר – זה הסבא-רבה שלי הביא כשחצה את הירדן. זהו בהיבט הפרטי לגבי כל אחד ואחד ברם הייתה גם הוראה כלל לאומית ישראלית. ומהי אותה הוראה כלל ישראלית ?הגמרא  מגלה לנו שיהושע אמר להם  לקחת שתים עשרה אבנים, שממנו הקימו לאחר מכן מצבה ואנדרטה לאומית. וזה לשון הגמרא שם בהמשך –

"עודם בירדן, אמר להן יהושע: שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכן שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה וגו', יכול בכל מלון ומלון? ת"ל: אשר תלינו בו הלילה".

שתי הוראות אלו של יהושע, האחת אישית לכל משפחה והשנייה כלל-לאומית לשימור הזיכרון של החצייה הנסית של הירדן. אני מדמיין בעיני רוחי ב'מוזיאון ישראל' בירושלים שתים-עשרה אבנים אלו, המוצגים לעיני כל ומיליוני אנשים ברחבי העולם מאמיני התנ"ך באים לראות זאת. כמה עוז ואמונה היה נותן לעמנו על רציפות היסטורית לחלשי הדעת.

הגאון העצום רבי פנחס הורביץ בעל ה'הפלאה', בספרו על פרשיות השבוע "פנים יפות" מסביר על פי זה, מדוע בני-גד ובני -ראובן ביקשו לא לעבור את הירדן משום שחששו שלא זכאים שיעשה עבורם נס של חציית הירדן. וזה לשונו –

"…ויש לפרש בזה מה שכתב  בסוף פרשת מטות בבני ראובן ובני גד [לב, ה], יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן, לכאורה הוא מיותר מה שאמרו  אל תעבירנו, אלא הענין הוא, שטענו כיון שבקיעת הירדן היה על תנאי זה להוריש את הגויים וליישב בארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ן שהוזהרו ליישב בה.., א"כ בני גד ובני ראובן שרצו שיותן נחלתן מעבר הירדן אין ראוין לנס הזה, ויש לחוש שלא יהיה להם נס שיעברו את הירדן ביבשה, והיינו דאמרו אל תעבירנו את הירדן".

ומשה אמר להם, שהיות והם ינחלו רק אחרי שיעזרו בכיבוש, לכן אינם צריכים לדאוג במעברם את הירדן והם זכאים לנס כמו כולם.

מדוע היה חשוב לומר לעם ישראל  דווקא עתה, טרם הכניסה לארץ, את האיסור החמור של עבודה זרה, כפי שנכתב בתחילת הציווי בפרשתנו –

"וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וְאִ֨בַּדְתֶּ֔ם אֵ֖ת כָּל־מַשְׂכִּיֹּתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־צַלְמֵ֤י מַסֵּֽכֹתָם֙ תְּאַבֵּ֔דוּ וְאֵ֥ת כָּל־בָּמוֹתָ֖ם תַּשְׁמִֽידוּ".

מסביר הרש"ר הירש, תוך שהוא שואל, הרי דבר זה כבר נאמר להם אחרי חטא עגל (שמות ל"ד) –

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ: כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן: פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ".

אם כן, מדוע חזרו כאן עוד פעם על ציווי זה? נראה את לשונו –

"דברים דומים כבר נאמרו בשמות לד, יב ואילך (ראה פי' שם). היה זה אחרי שהופרה ברית ה' בחטא העגל; באותה שעה ראו בעיניהם את כח השפעת היסודות הזרים שבעם, שהרי עלה בידי היסודות האלה להדיח את ישראל מעל אלהיו, וכשהוקמה ברית ה' מחדש ניתנה להם האזהרה: כאשר יתיישבו בארץ אל יקיימו בה את תושביה האליליים אלא יבערו אותם על כל סמליהם האליליים. עתה הם עמדו בגבול וראו את הארץ בעיניהם, ובטרם יקבע ה' את גבולות הארץ המקודשת לקיום התורה והנכבשת לשם כך, הרי הוא חוזר על אזהרה זו כעל תנאי ראשון".

ברם, את הציווי המרכזי והמשמעותי קיבל עם-ישראל בעומדם בתוך הירדן – את מצוות 'הורשת הארץ', או בשפה של ימינו – הטלת ריבונות יהודית על שטחי ארץ ישראל. נראה את לשון הכתוב –

"(נג) וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ…וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָרֶץ֘ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָרֲר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ…וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם".

אם הציווי הקודם היה ברור, שיש צורך להשמיד את העבודה זרה מן הארץ, הרי הציווי השני יצר מחלוקת למה התכוון הכתוב כשציווה "וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ" – האם יש כן המשך לציווי הראשון, כדעת רש"י, שהציווי הנוסף כוונתו שירושת הארץ לא תוכל להתבצע ולהתקיים, אם החלק הרוחני של סילוק עובדי עבודה זרה לא יתקיים תחילה. וזה לשון רש"י –

"והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה".

אמנם, חובה על כל נער ומבוגר ללמוד את דבריו הידועים ואת שיטתו של הרמב"ן על פרשתנו, שהוראה זו של 'והורשתם' היא ציווי חד-משמעי של חובת כיבוש וירושת הארץ והטלת ריבונות יהודית. מצווה זו, לדעת הרמב"ן, קיימת בכל דור ובכל תקופה ולא משנה העיתוי אלא רק היכולת לממש זאת.

שיטתו זו של הרמב"ן חשובה ומשמעותית דווקא בימינו, כאשר מנהיג העולם החופשי בארצות הברית מאפשר לנו להחיל ריבונות יהודית על חלקים בארץ ישראל שעדיין אינם מוגדרים כחלק ממדינת ישראל. חשוב שנדע, שלפי דעת הרמב"ן חובה עלינו לממש זאת ולעשות כן. נלמד את דברי הרמב"ן –

".. על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'…ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה…בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר [=ויחזור על] המצווה הזו במקומות רבים, 'באו ורשו את הארץ' (דברים א ח)".

הרמב"ן מביא את דברי רש"י שהבאנו לעיל, דוחה אותם ואומר שדבריו שלו נראין עיקר כוונת הפסוק שזו מצוות עשה.

הרמב"ן חוזר על דבריו הידועים בהשגותיו של הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם [שכחת העשין מצוה ד'] ושם מפרט יותר בארוכה את דבריו. נביא קטעים מספר מתוך דבריו החשובים:

"מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ..אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות…. . ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו  (כתובו' קי ב,) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה יב כט) מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה:"

אין אנו מתעלמים מכך, שהרמב"ם לא כתב את מצוות עשה זו ועל כך השיג עליו הרמב"ן ואכן בעל 'מגילת אסתר' על הרמב"ם הסיק מכך, שלדעת הרמב"ם מצוות עשה זו הייתה לתקופת משה, יהושע ודוד ולא לימינו, שלאחר שגלו מן הארץ בטלה החובה למרות החשיבות לגור בארץ ישראל אבל אין חובה לכך.

נושא זה מורכב וארוך, אך רק נאמר שישנם רבים הטוענים, שגם לרמב"ם יש מצוות עשה בימינו לרשת את הארץ ולהטיל עליה ריבונות, אבל לא כתב זאת מכמה סיבות. סיבה אחת ידועה, שהרמב"ם כתב בשורשים, שלא מנה מצוות שהם כלליות והרבה גופי תורה תלויים בהם ולכן רבים המצוות שתלויים בישיבת ישראל בארצו ולכן הרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה ואין כאן המקום להאריך.

כפי שאמרנו לעיל, במאמרנו זה אנו לא סוקרים את כל הדעות השונות בנושא חשוב זה של יישוב הארץ ולא את דבריהם של אלו שרצו ליישב את הרמב"ם שלא הביא את הורשת הארץ כמצוות עשה. רצינו רק להפנות זרקור על המקום שבו נאמרו צווים אלו ולהסיק מכך, שיש ערך חשוב מאוד כשאומרים דברים למצוא את העיתוי הנכון לאמרם. אין ספק, שעמידה בתוך הנהר וקבלת אחריות על העתיד טרם הכניסה לארץ היא מסר חשוב מאוד, בפרט כשרוצים להעביר הוראות שקשורות לכלל האומה.

נחתום בסיפור חסידי המתאים לימים אלה – מסופר על רבי יהושע מקוטנה, שנסע לבקר בארץ-ישראל, השתטח על המקומות הקדושים וראה את הארץ בחורבנה ובשיממונה. כשחזר לעירו, ערכו לכבודו בני העיר סעודה גדולה וביקשוהו לספר מה ראה בארץ-ישראל. נאנח רבי יהושע ואמר: "לדאבון-ליבנו, הארץ עומדת בחורבנה, חוץ מדבר אחד שנשאר שלם, בדיוק כפי שהיה בזמן בית-המקדש השני". "מהו הדבר?", קפצו השומעים. "זו שנאת-חינם", השיב רבי יהושע, "היא נשארה בכל תוקפה…".

בימים אלה של 'בין המצרים', שבהם איבדנו את אחיזתנו בארץ ישראל הן בימים ההם והן לפני חמש-עשרה שנים עם חורבנה של גוש-קטיף, נתחזק באהבת חינם ונחזק את ממשלת ישראל, שתצליח אי"ה לקיים ולממש את מצוות ישוב הארץ בעיתוי כל כך נדיר זה.

שבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה.