ראש השנה - יום הדין הפרטי והלאומי

לאחרונה התארחה בביתנו בחורה צעירה, בעלת תשובה, אשת הייטק מכובדת, ובין הדברים סיפרה לנו, שאחד המעברים הלא-פשוטים שחוותה הוא ההבדל בין הדרך שבה ציינה את ראש השנה עד היותה בעלת תשובה, לבין מהות אחרת של ראש השנה שהכירה לאחר היותה בעלת תשובה, כאשר בעברה עיקר היום היה חג של מטעמים וסימנים בשולחן ואח"כ בילויים בחיק הטבע ר"ל.

סיפרתי לה ולכל הצעירים שנכחו בשיחה, מה הייתה האווירה בת"א של פעם. הפלגתי למחוזות העבר בת"א בה גדלתי, בשנות החמישים בשיכון 'הפועל המזרחי' (המפד"ל ולאחריה "הבית היהודי הן גלגולים של הפועה"מ), כאשר לידינו היה שיכון של מפ"ם ('מפלגת פועלים מאוחדת', הגלגול הראשון של מר"צ של היום). היחסים והקשרים בין שתי השכונות היו מצוינים ובכל ראש השנה דיירי שיכון מפ"ם באו לבית הכנסת שהיה בשכונתנו, חלקם באו לכל התפילה, חלקם  באו לתפילת יזכור ולתקיעות שופר. הרחוב היה נראה כמו יום כיפורים בימינו, ללא מכוניות ואפילו ללא אופניים, הרבה אנשים עם טליתות וכיפות לבנות שהוכנו לקראת החגים שהו בסביבת בית הכנסת. זאת הייתה האווירה בתל אביב של פעם ובכל רחבי המדינה הקטנה.

אז מה קרה? מה השתנה? מה גרם לשינוי הזה? הציבור הכללי חש שיש הבדל  בין ראש השנה ליום הכפורים ולכן לקח את זה למקום של חג משפחתי ונתן לזה אופי של 'יום כיף'. נוסף לכך, רוחות של ראש השנה הנוצרי חדרו לארצנו הקטנה ואצל הגויים ראש השנה זה יום של שתיה ופריקת עול.

את אווירת יום הדין, העביר הציבור הכללי ליום כיפור בלבד. הקשר בין יום הדין לראש השנה התרופף אט-אט, עד שכמעט ונמחק ברחוב הכללי לצערנו ולבושתנו. ואכן, מה באמת מהותו של ראש השנה?

נכון הוא, שראש השנה הוא היום הראשון מעשרת ימי תשובה, אבל  בתורה לא מוזכרת מילה אחת על נושא זה של כפרה ותשובה בקשר לראש השנה. התורה קוראת ליום הזה יום תרועה וקובעת שהוא יום שאסור במלאכה ויום הבאת  קורבנות למקדש, וזה לשון הכתוב – "בַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם וַעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיקֹוָ֔ק פַּ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם…" (במדבר פרק כ"ט.

מקום נוסף בו מופיע ענין ראש השנה הוא בספר ויקרא (פרק כ"ג) וגם שם לא מוזכר ענין תשובה וכפרה, אלא שבמקום 'יום תרועה' מופיע זיכרון תרועה וכן נושא איסור מלאכה – "… בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ (כה)כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיקֹוָֽק".

מיד לאחר פסוקים אלו, מופיע הציווי על יום הכפורים כ'יום שבתון', אבל שם יש הדגשה, שיום זה הוא היום שנועד לכפר – "וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־ נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיקֹוָֽק. וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑הכִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹקיכֶֽם". והתורה חוזרת ומדגישה את חובת התענית ביום זה והעונש החמור של מי שלא יקיים זאת – "כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ. וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ. כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם. שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם".

מה מעמדו ומה מטרתו של ראש השנה? התורה לא כותבת!!

הרש"ר הירש שם לב לתאריך של החודש השביעי וזה לשונו:

"והנה הגיע עתה החודש השביעי הדומה במשמעותו ליום השביעי של השבוע. כי היום השביעי קורא לנו להתבונן בעצמנו ובעולמנו; ביום זה נניח את עולמנו ואת כוחותינו השולטים בו ונשים אותם לרגלי בוראנו ואדונינו, וכך נזכה באומץ חיים מתוך שמחה, כובד ראש והכרת חובה. וכעין זה החודש השביעי קורא לנו להתבונן בעצמנו ולסקור את חיינו שעברו; בחודש זה נבחון, אלו הם הפירות שהבשילו בנו על ידי החירות, התורה וברכת הנכסים, על ידי השבתות, ראשי חודשים, החגים וקדשי ישראל".

הרש"ר הירש רואה ביום ראש השנה 'זמן איכות' לבדוק מה עשינו בשנה החולפת, לעצור ולהתבונן ולהתכונן לשנה החדשה, בדיוק כפי שהשבת דורשת מאתנו לעצור לרגע ולהתבונן. הרב הירש שם לב לעבודת בית המקדש והקורבנות שנצטווינו ביום זה ואעפ"כ הוא מדגיש, שהמסר העיקרי מבית המקדש הוא לא התשובה – "…מה שנעשה כל השנה דרך סמל במעשי הקרבנות שבמקדש – יתגשם עתה בחיים, במציאות ממשית בחיי כל יחיד. כי בחודש זה נשוב לקרבת ה', ניוולד מחדש בעקבות הכפרה ועל ידי כך נזכה לעבוד את ה' בשמחה. והנה מיד באחד לחדש, בראש חודש בעל משמעות נעלה, נשבות מכל מלאכת עבודת הארץ וניקרא לעבודת ה' במקדש. אך הקריאה לתשובה לא תצא מן המקדש, אלא קול השופר המחריד את הלב יקרא לנו לשוב אל אדונינו וקול זה יישמע בכל בית יהודי ויחדור לכל לב יהודי" (רש"ר הירש במדבר פרק כ"ט פסוק א').

אפשר להמשיל את ההבדל בין ראש השנה ליום כיפור, לבניין רב-קומות, שמהנדסים קבעו שצריך להרסו עקב חשש לקריסתו. ישנה דרך קשה ומייגעת לשבור כל קומה וקומה בצורה ידנית עם פטישים וכלי עבודה נוספים, אבל הדרך הפשוטה ביותר למוטט את הבניין היא לשים מטען רב-עוצמה מתחת ליסודות של המבנה ובכך לגרום לקריסתו בבת אחת ורק אח"כ לטפל בלבנים ובבלוקים וכל מה שנשאר, אותם ירסקו בעזרת פטישים וכלים קטנים אחרים [עיין בספר 'שיחות ראש השנה' של הרב אביגדור נבנצל]. זה ההבדל שבין ראש השנה ליום כיפורים. בראש השנה, אנו ממוטטים את בנין החטאים והאשליות ואת בנין הגאווה והחטא של 'כוחי ועוצם ידי' שבנינו במשך השנה. וכיצד עושים זאת? על ידי כך שמפוצצים את היסודות של  הבניין  הדמיוני שבנינו, על ידי זה שאנו משננים לעצמנו ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. בראש השנה אנו מטפלים במקור החטאים שהוא ההרגשה שהכול תלוי בנו ואין חלילה השגחה פרטית. לעומת זאת, יום הכפורים הוא יום שנועד לטפל בחטאים שנותרו אחרי המלכת הקב"ה, על ידי וידוי של  כל חטא בפני עצמו, על ידי צום ותענית כתשובת המשקל לתאוות האכילה שהיא אחת מהסיבות והמקורות של היווצרות החטא.

יום ראש השנה הינו יום של חשבון נפש, יום שבו אנו ממליכים את הקב"ה עלינו. יום שבו אנו מתגברים את האמונה, שכל העולם הוא תחת הנהגתו של הקב"ה. בראש השנה לא מזכירים חטאים ולא עוונות ואפילו לא ברמז, אין אומרים וידוי ואין אומרים 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך'. בראש השנה אנו בעצם אמורים למוטט את ההרגשה שכל מה שהתנהלנו במשך השנה היה רק בגללנו ורק מכוחנו. זהו תפקידו העיקרי של ראש השנה וכפי שממליכים מלך תוקעים בשופר להכריז על כך, גם אנו ביום זה ממליכים את הקב"ה עלינו ועל כל העולם כולו (עיין ברס"ג טעמים רבים נוספים לתקיעת שופר). וזהו מה שאנו אומרים בתפילות החג  "מלוך על כל העולם בכבודך…מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" ומכאן ואילך בתפילות אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט. וזה לשון הגמרא  במסכת ראש השנה (דף ט"ז.) – "אימרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר".

אחרי  קבלת  הקב"ה כמלך וכמקור הסמכות, יש סיבה לשמחה וליום טוב ולכן בספר נחמיה (ח', ב') אנו מוצאים את הציווי לעם ללכת ולשמוח בראש השנה – "וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת־הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי: (ח) וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹקים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא:(ט) וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא.. וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכָל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹקֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה:(י) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יְקֹוָ֖ק הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם:"

לכאורה ישאל השואל, הרי מצינו במשנה התייחסות לראש השנה כיום דין וכפי שאנו רגילים להתייחס לדין ולמשפט, איך זה משתלב עם רעיון השמחה וההמלכה של הקב"ה – "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים" (ראש השנה דף ט"ז.).

ואמנם כן, עם הדין הפרטי שלנו אנו מתמודדים בהמלכת הקב"ה עלינו ובזה מסלקים את גורם החטא, אבל בראש השנה לא רק האדם הפרטי נדון – אלא כל אומות העולם ובתוכם עם ישראל ועוד שאומות העולם מקטרגים על עם ישראל. וזה לשון המדרש (ויקרא רבה פרשה ל'): "א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח [=ואין אנו יודעים מי מנצח]…כך ישראל ואומות העולם באין  לדין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון".

זו הסיבה, שלמרות שראש השנה נחשב כיום דין, הרי אנו אוכלים ושותים ולובשים חגיגית, כדברי הירושלמי (מסכת ראש השנה פרק א') המובאים להלכה בטור שו"ע תקפ"א:

"בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים".

בעקבות כך מייעץ לנו מורי ורבי ראש ישיבת 'כרם ביבנה' הגאון הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל בשם ספרי מחשבה ומוסר, עצה טובה וחשובה לזכות בדין על ידי זה שנהיה קשורים  לדברים של כלל ישראל לתת מעצמנו בשביל הכלל ולהיות מחוברים לצרכי עם ישראל ומצוקותיו ואז כל יהודי ויהודי לא נדון רק כאדם פרטי בלבד אלא כחלק מכלל ישראל. וסימוכין לכך יש מדברי תשובתה של האשה השונמית לאלישע, ששלח לשאול אותה "הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לָךְ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל־שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א? וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת" (מלכים ב' פרק ד') ולדעת הזוהר הקדוש בפרשת נח מדובר על ראש השנה והמלך הוא הקב"ה ותשובתה של האישה השונמית 'אני לא רוצה לבוא לדין לבד אלא יחד עם כלל ישראל'.

נקווה שיתקיים בנו במהרה "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" ונתפלל לבורא עולם מלך מלכי המלכים, שידון את כלל ישראל לישועה ולנחמה לפרנסה טובה ולכלכלה לשלום ולביטחון ומתוך כך כחלק מהכלל נתפלל כל אחד על משפחתו ועל קרוביו ונכתב ונחתם לאלתר לחיים טובים.

שנה טובה לכל בית הישיבה