ראיית ארץ ישראל והקשר לראש השנה ולפרשת האזינו 'שבת תשובה'

פרשת האזינו מחוברת השנה לראש השנה ונקראת גם 'שבת תשובה', על שם ההפטרה "שובה ישראל", בה נקרא על אופן פרידתו של משה רבנו מתפקידו  מעמו ומארצו. אם לא היינו קוראים זאת כל שנה בשבת זו, יתכן והיינו מזילים דמעה לטרגיות של המעמד, אבל זה לצערנו כוחו של הרגל ואנו מקבלים כמובן מאליו את האופן בו הקב"ה חלילה 'פוגע' במשה רבנו ומצווה עליו לעלות להר העברים באמרו לו לכאורה – 'הטוב ביותר שיכול אני לעשות בשבילך, הוא שתוכל להעיף מבט על הארץ שעליה חלמת ונלחמת ואליו הובלת את העם, אולם אתה לא תוכל ליהנות מכך! תעיף מבט וזהו!' … חלילה.

הדברים כתובים בכוונה בצורה פשטנית ובוטה, לעורר אותנו למחשבה ולהוציא אותנו משלוותנו, כדי שננסה להעמיק ולהבין שלא כך היו פני הדברים. התיאור שתואר כאן הינו בהשפעה ישירה של סיפור הגננת בגן הילדים – וכי הקב"ה גומל למשה רבנו על שליחותו, בכך שרק יעיף מבט על הארץ וזהו?! אולי עדיף שלא יעשה תהליך פרידה כזה שרק יגרום לו צער ועגמת נפש על כך שאינו יכול להיכנס לארץ?

ושאלה שניה, גם היא לא פשוטה –  היכן היה העם? כך קבלו את הדבר בשתיקה? מדוע לא יצאו למחאה ולמה לא התנו את הסכמתם להיכנס לארץ בתנאי שמשה יהיה חלק מהם? ראינו כבר, שכאשר עם ישראל חשש, שמשה רבנו מתכוון לתת את התורה רק לשבט בני לוי, יצאו העם בהפגנה המונית כפי שרש"י מספר לנו על כך (פרק כ"ט פסוק ג'):

"וְלֹֽא־נָתַן֩ יְקֹוָ֨ק לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה"

ואומר רש"י מפי השמועה –

"שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) 'ויתנה אל הכהנים בני לוי' באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום".

האם אצלנו רש"י לא שמע שמועה כזו שהייתה התארגנות כלשהי? אולי אם הייתה הפגנה כזו יתכן שהקב"ה היה אומר להם – 'היום הזה הבנתי שאתם רוצים את משה בארץ, אז אני מבטל את תוכניתי' – ומכיוון שלכאורה זה עבר בשקט, אז הקב"ה עשה את מה שעשה?

נקרא את הפסוקים המתארים את הפרידה, פרשת 'האזינו', ונלמד לעומק את אירוע הפרידה ממשה על פי חז"ל וכפי שלמדנו מפי מו"ר הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל:

(מח) וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר:(מט) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה:(נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו:(נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:(נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (פרק ל"ב סוף הפרשה).

ראשית כל נדע, שכאשר הקב"ה הודיע למשה שיעלה להר העברים, הייתה גם הפגנה והתארגנות במונחים של ימינו ולמעשה הייתה זו הפגנה סוערת. גם כאן רש"י מספר לנו מה הייתה תגובת העם ואת זאת לומד רש"י על פי חז"ל מהמילים "בעצם היום הזה" –

"בעצם היום הזה, נאמר בנח 'בעצם היום הזה בא נח…', במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר 'בעצם היום הזה הוציא ה" לפי שהיו מצרים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן במיתתו של משה נאמר 'בעצם היום הזה', לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום וכו'…" (פסוק מח).

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר שואל, כיצד רצו לעכב את ביצוע גזר הדין? וכי יועיל כאן לקחת כלי מלחמה כמו אצל נח או במצרים? אלא, כנראה על ידי תפילהוזעקה! רואים מכאן, שעם ישראל לא הסתפק רק במחאה באופן הכי חזק שיכול, אלא גם למד פרק בהלכות תפילה שלא תמיד הקב"ה נענה לתפילה.

אם כן, נחזור לשאלתנו הראשונה בה פתחנו – מה התועלת בזה שהקב"ה הראה למשה את הארץ? הרי זה יכול היה לגרום עגמת נפש למשה שרואה ואינו יכול להיכנס?

רש"י מוליך אותנו לדברי הספרי מה ראה משה וזה לשון רש"י בתחילת פרשת וזאת הברכה:

"הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה, הראהו בני דן עובדים עבודה זרה…הראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע  ואת כל נפתלי – הראהו ארצו בשלותה וחורבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו  ואת ארץ אפרים ומנשה – הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק, ואת כל ארץ יהודה – שלותה ובחורבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: 'עד הים האחרון' ..אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקדוש ברוך הוא כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים".

מתוך דברי חז"ל המובאים ברש"י אנו מבינים, שאין הטיול וראיית הארץ שהקב"ה ביקש להראות למשה סתם ראיה כדי ליהנות ממראה הארץ, אלא זו ראיה רוחנית ונבואית, שרצה הקב"ה שמשה יקרין מעוצמתו על העתיד לקרות בארץ ישראל עד סוף כל הדורות. כוח ה'ראיה' של הצדיק ובמיוחד בדרגתו של משה רבנו זו 'ראיה אלוקית', הבאה להעצים מכוחה על העתיד להתרחש ולכן הראה לו למשה מצבים קשים שעתידים להתרחש, כדי שזכותו וכוחו יטביעו וישפיעו באותם זמנים.

גם בדורות מאוחרים יותר ידעו חז"ל את כוחה הרב של ה'ראיה'. הגמרא מספרת (תענית כ"ד:) על כוח ה'ראיה' של רב יהודה מגדולי אמוראי בבל –

"רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא, אמר: שמע מינה איכא שבעא בעלמא. יהיב עיניה, הוה כפנא. [=רב יהודה ראה שני אנשים שזורקים מאחד לשני לחם. אמר רב יהודה: כנראה שיש שובע בעולם. נתן עיניו ונעשה רעב]. למדנו מסיפור זה על משמעות 'ראיית' הצדיק. וכן מצאנו בגמרא (חגיגה דף ה:) התבטאות חשובה של רבן שמעון בן גמליאל, מגדולי התנאים שקמו לעם ישראל –

"כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – או מיתה או עוני".

גם בדורות מאוחרים מעידים חסידים על כוח ראייתם של גדולי הצדיקים לחזות ולראות את מה שקורה. אחד מהם הוא הרב יעקב-יצחק הורוביץ, תלמידו של רבי אלימלך  מליז'נסק, הידוע בכינויו החוזה מלובלין וכל זה בזכות הראייה הפנימית המיוחדת שהייתה לו. חסידיו סיפרו שהיה יכול להביט במצחו של אדם ולראות את שורש נשמתו של העומד לפניו. מסופר, שפעם אחת ביקר הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבַּרדיטשוֹב את החוזה מלובלין. שאל הר' מברדיטשוב את החוזה: "שמענו שאתה אומר דברים ברוח הקודש. האם ראית זאת אצלנו?!"ענה החוזה: "אם תאמר לי שלא לדבר עוד דברים ברוח הקודש, אחדל מכך".השיב ר' לוי יצחק: "רשאי אתה".  אחר כך שאל ר' יוסף, בנו של החוזה, את אביו: "מדוע ענית כך לרבי מברדיטשוב? הלא זה כמה שנים שרוח הקודש שורה על פיך. האם היית פוסק מלדבר ברוח הקודש אם היה הרבי מברדיטשוב אוסר זאת עליך?". השיבו אביו: "הלא ידעתי ברוח הקודש שיסכים ר' לוי יצחק שאמשיך לדבר ברוח הקודש".

האור החיים הקדוש (פרשת בא) מסביר, שבכוחו של הצדיק על ידי ראייתו הרוחנית לשאוב מאדם רשע את הכוחות הרעים שבתוכו. וכך כותב כדי להסביר את הפסוק – "ועבר ה' בארץ מצרים ומת כל בכור"  – לא כתוב 'הומת' אלא 'מת', מעצמו –

"…והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע, לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה, אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא, כי כשיתכוין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל…שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה, וה' עשה דמיונות בעולם להאמין אדם בתורת חכם. ומעתה נמצא דעת אלקים באומרו ומת כל בכור פירוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות כמו כן הדבר הזה שיפריד מהם באמצעות העברתו שם כל נשמות הבכורות".

ונחזור למשה רבנו, שסיים את הנהגתו במדבר ועכשיו מוסר את ההנהגה ליהושע. בשעת מעבר זו, מהנהגה ניסית להנהגה ארצית, מצווה עליו הקב"ה להיות בצומת זה ולהעביר ליהושע את כוחו הרוחני על הנהגה שתהיה בארץ ישראל, כדי שיצליח הוא והדורות הבאים לעמוד בדרישה של הנהגה טבעית ולא ניסית.

לפי זה, מתבארת שאלה על סגנון המשנה במסכת ראש השנה (ט"ז.):

" בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים".

לכאורה, בראש השנה לא מדובר על דין, אלא "כל באי עולם וכו'…" והגמרא (דף י"ח.) מבררת מהי הכוונה ש'כל באי עולם עוברים לפניו' ואומרת –

"בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. (אמר) רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. …היוצר רואהיחד לבם, ומבין אל כל מעשיהם".

לומד מכאן מו"ר, שראש השנה בכוונה אינו נקרא 'יום דין', אלא יום של ראיה, שבו הקב"ה מתחבר אל הצדיקים והם זוכים לאריכות ימים. אולם הרשעים, הראיה של בורא עולם מנתקת את כוח החיים שלהם וממילא נגזר עליהם למות. לכן המשנה אינה נוקטת בלשון 'דין' לגבי ראש השנה, כי הדין נעשה ממילא על ידי סקירה וראיה של יוצר האדם וכפי שניסח זאת השפת אמת בשנת תרמ"ד:

"…ובראיה זו כבני מרון עוברין לפניו, מזה ניתן לכל אחד חיות וכמו בשעת הבריאה כתיב וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ומזה נתקיים העולם".

כוונת הדברים, כפי שכתבנו, שהקמת הבריאה בשלמותה הייתה צריכה ראיית אלוקים שמשמעותה החדרת כוח אלוקי בבריאה.

למדנו אם כן, שראייתו של משה רבנו את הארץ, ראיית האלוקים במעשה הבריאה ש"והנה טוב מאוד" וכן הדין בראש השנה שנעשה על ידי ראייה, היא אשר מחברת אותנו יחד למכנה המשותף על כוחה של ה'ראיה'.

נתפלל להקב"ה שבימים מיוחדים אלו, שהדין נעשה בראיית אלוקים, יראה לנו הכל לטובה ונזכה לשנה טובה ומתוקה!