פרשת שופטים – על גבולות ומנהגים

בפרשתנו ישנו פסוק בודד אחד, שיש לו השלכות לא מעטות לתחומים רבים בחיינו. אמנם הפסוק עוסק בנושא קרקעות, אבל כבר בקריאה ראשונית אנו מבינים שיש כאן משהו יותר מכך. הפסוק הוא –

"לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ".

מיד עולה השאלה – אם כוונת התורה שאסור לגזול קרקע מהשני, הרי איסור גזל נכתב במפורש במקומות אחרים בתורה ומדוע אם כן יש פסוק מיוחד לאיסור גזל של קרקע? במה שונה גזלת קרקע מכל איסור גניבה וגזל אחרים?

אפשר לענות, כפי שמבאר ה'אבן עזרא', שישנה סכנה בהסגת גבול בקרקעות וסמיכות הפרשיות  לדין עין תחת עין ונפש תחת נפש מוכיחה זאת, וזה לשונו:

"ונסמכה פרשה זו, כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה, על כן כתיב אחרי זאת: נפש בנפש עין בעין שן בשן" (אבן עזרא י"ט, י"ד).

נוכל להסביר בדרך נוספת ומקורית, מדוע חזרה התורה כאן על איסור גזל של קרקעות, כדברי רבי יוסף בכור שור, הידוע בכינויו המקוצר הריב"ש (בן המאה ה-12 מבעלי התוס') בספרו 'בכור שור' על התורה, שהכתוב כאן מתייחס להגנה על החלשים שבחברה וזה לשונו:

"לא תסיג גבול רעך: … כגון שני [אנשים] אלימים ועני אחד ביניהם זה דוחקו מכאן וזה דוחקו מכאן, ומוציאים העני מבניהם, ובא לומר: שלא תיטול משלו כלום כדי להשיג, וכן אמר ישעיה "הוי מגיעי בית בבית".

את השאלה הזו, מדוע חזרה התורה להזכיר דין גזל, מביא רש"י כאן ועונה על פי חז"ל תשובה שונה בעלת חשיבות גדולה מאוד מבחינה עקרונית וזה לשונו:

"לא תסיג גבול…והלא כבר נאמר (ויקרא י"ט, י"ג) 'לא תגזול, מה תלמוד לומר לא תסיג?"

ועונה על כך רש"י, שבארץ ישראל עובר בשני לאווין –

"…למד על העוקר תחום חברו שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ?, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו', בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול!!" (י"ט, י"ד).

לפני שנמשיך להבין את המסרים הרבים שחז"ל למדו מפסוק בודד זה,  למדנו מדברי רש"י אמירה עוצמתית, שארץ ישראל היא לא כאדמת נדל"ן שבכל מקום. מי שגוזל קרקע מחברו בארץ ישראל אינו דומה למי שגזל בחו"ל, ששם עובר על לאו אחד בלבד ואילו בא"י עובר בשני לאוין. מה הסיבה לכך? התשובה פשוטה ביותר! ארץ ישראל היא ארצו של הקב"ה ומי שגוזל אינו גוזל רק את הבעלים האנושיים אלא גוזל גם את הקב"ה. מרגע שעם ישראל נכנס לארץ ישראל כעם, בהנהגתו של יהושע בן נון בגבולות שהקב"ה הועיד להם, מרגע זה נהפכה אדמתה ונהייתה  קדושה בקדושת ארץ ישראל. ולכן, כל מי שמסיג את גבולו ממה שקבע יהושע על ידי הקב"ה, הרי פוגע בקדושת הארץ. זה גם לשון המדרש תנאים –

"אשר גבלו ראשונים : במה שתיחם יהושע בן נון הכתוב מדבר…או אינו מדבר אלא במה שתיחמו כנעניים וכשהוא אומר בנחלתך אשר תנחל הרי מה שתיחמו כנעניים אמור הא מה ת"ל אשר גבלו ראשונים במה שתיחם יהושע בן נון הכתוב מדבר".

מדרש זה מאמץ הרמב"ן ואומר, שיש נטייה בדרך כלל בדורות מאוחרים לערער על מה שקבעו הראשונים בטענות שונות, שהראשונים הם אנשים מיושנים ולא כל כך מתאימים למה שקורה היום, וכן טענה שפעם זה היה כך אבל היום אחרת וכו', טענות שאנו שומעים גם בנושאים אחרים, כאילו הדורות הראשונים היו אנשים לא ברמה שלנו היום, ועל כן באה התורה כאן להזהיר אותנו –

"אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים – הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' – וטעם המצוה הזאת, שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שווה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן צווה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי. וזו מצוה מבוארת ממה שציווה (במדבר כו נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ואמר (שם לד יז) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו'..".

כלומר, הגורל היה על פי ה' והחלוקה הייתה על ידי גדולי האומה – יהושע, אלעזר ונשיאי העדה.

לענ"ד, זו הסיבה שהתורה כינתה בפרשת 'כי-תבוא' את האדם שמסיג גבול חברו בתואר המפוקפק "אָר֕וּר מַסִּ֖יג גְּב֣וּל רֵעֵ֑הוּ", כי במעשהו פגע בעבר היהודי ובבסיס של הכניסה לארץ וזו גם פגיעה בקדושת ארץ ישראל, שחלוקת אדמתה נעשתה על פי ה'. אין דברים אלו באים כדי לחלוק על דברי רוב הפרשנים, הטוענים שהתורה כינתה את מסיג הגבול ב'ארור', משום ההקשר לשאר הדברים שנאמר עליהם בפסוקים שלפני כן ולפסוקים שאחרי כן, שהמכנה המשותף שלהם הוא מעשים  שנעשו באישון לילה, או בהטעיה של אדם שאינו רואה, כמו "משגה עוור בדרך" או "אָר֕וּר מַכֵּ֥ה רֵעֵ֖הוּ בַּסָּ֑תֶר" או "אָרוּר֙ לֹקֵ֣חַ שֹׁ֔חַד לְהַכּ֥וֹת נֶ֖פֶשׁ דָּ֣ם נָקִ֑י" – הכל נעשה בסתר.

רבי משה אלשיך מחבר את הסיבה לאיסור המיוחד הזה של הסגת גבול בארץ ישראל מהמשך הפסוקים העוסקים בהרחבת גבולות ישראל על ידי הקב"ה, וזה לשונו:

"אמר, הלא אמרתי לך כי ירחיב כו' את גבולך כי הוא יתברך מעתה חושב מחשבות להרחיב גבולך, אל תהיה אתה מסיג גבול רעך כי איך ירחיב ה' גבול המסיגו כי אדרבה כאשר תעשה כן יעשה לך. ואשר אמרתי לא תסיג כו' היא בין בנחלתך אשר תנחל בימי יהושע בין בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בבית שני".

בפירושו השני אומר ה'אלשיך' דברים קשים מאוד, שהרי ארץ ישראל היא רחבה מאוד ובגלל שפיכות הדמים שהיה בה התכווצה הארץ, ועל כן יש להיזהר מלהסיג גבול. ונראה את לשונו:

"…עוד יתכן רמז פה הגלות אשר אנו בו, כי הארץ עתה בלועה בעצמה, כמו שאמרו ז"ל  שעל כן ארץ ישראל נקראת ארץ צבי (גיטין נז א) מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו כן הארץ נתכווצה…מרוב דמינו שנשפכו בה. וזה ירמוז אל תשפוך דם נקי האמור בסמוך, פן תהיה סיבה להסיג גבול רעך ורע אביך בארצו שהוא אשר גבלו ראשונים שהוא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ולא כאשר היא כעת לעינינו שמהלך ארבעים יום לארכה וארבעים יום לרחבה נעשה מהלך יום אחד לרחבה שהוא מן הירדן ועד ים עכו ושלשה או ארבעה ימים לארכה, עד יערה עלינו רוח ממרום ויתקיים מקרא שכתוב (ישעיה נד ב) הרחיבי מקום אהלך כו' במהרה בימינו אמן".

רבי בחיי בן אשר נולד בספרד בשנת ה"א ט"ו (1255) למשפחת הרבנים המפורסמת אבן חלווה (יש להבדיל אותו מרבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה בעל 'חובות הלבבות', שקדם לו בכמאתיים שנה). רבי בחיי לוקח את הכתוב גם לשאלת האמונה הבסיסית, וזה לשונו:

"ואפשר לומר שיכלול הכתוב אזהרה לקדמות העולם, כי הכופר בחידוש יקרא 'משיג גבול', כי הוא משיב אחור אמונת חידוש העולם שהוא גבולו של הקדוש ברוך הוא שחידשו והגבילו בזמן רצונו 'אשר גבלו ראשונים' הם האבות ומשה...וזה כעניין: 'שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך'…ונסמך 'לא תסיג' לרציחה שהזכיר למעלה, כי כשם שהסגת גבול מביא לידי מכות ורציחה, הוא שאמר: והכהו נפש…כן אמונת הקדמות תביא האדם לידי מיתת הנפש מיתה עולמית".

רבי יעקב בעל הטורים מלמד אותנו על חשיבות הדיוק בענישה ואי ניצול לרעה של האדם שחייב מיתה מדין רוצח ולגזול את ממונו וזה לשונו:

"סמך לא תסיג גבול רעך לרוצח, שלא תאמר הואיל ומותר להרוג הרוצח אסיג גבולו, שלא יהיה ממונו חמור עליו מגופו".

הרש"ר הירש גם הוא מקשר את איסור הסגת גבול לנאמר לפני ואחרי כן –

"אם תפיסתנו איננה מוטעית, תובן גם סמיכות המצווה הזאת למה שנאמר לפניה, וכן, כפי שנראה מיד, גם למה שנאמר לאחריה. החיים והבעלות – אלה הם שני הקניינים העיקריים העומדים תחת הגנת המשפט האלוהי שנמסר למדינה, וישראל הכריז על קדושתם בארץ התורה מיד עם כיבושה… ערי המקלט הפזורות ברחבי הארץ הכריזו על קדושת החיים; גבולות השדות שנקבעו לדורות הכריזו על קדושת הבעלות. שניהם – החיים והבעלות – יוצרים את שני התחומים הגדולים של דין תורה, דיני נפשות ודיני ממונות, שבתי המשפט עוסקים בהם בראש ובראשונה, ופעילות בתי המשפט היא עיקר עניינה של הפרשה הזאת.."

כפי שפתחנו, חז"ל וראשונים ואחרונים למדו מפסוק זה של הסגת גבול  לנושאים רבים אחרים.

אחד התחומים שהרחיבו את המושג של הסגת גבול הוא ב'זכויות יוצרים'. משמעות הדברים, שהסגת גבול איננה רק על קרקע, אלא גם על תחומים אחרים. בשנת 1518 הוציאו רבני ונציה הסכמה לספריו של 'אליהו בחור', דמות מיוחדת שעבר גלגולים רבים והיה מורה לעברית ורבני ונציה במכתבם אוסרים להדפיס את ספריו למשך 10 שנים אלא רק דרך הדפוס של אליהו בחור.

כמו כן, השתמשו פוסקים רבים בהרחבת הסגת גבול ראשונים גם לקניין רוחני של היוצרים, שחל איסור להשתמש בלי רשותם באותם נכסים רוחניים שהם יצרו אותם, דבר שגם מקובל בכל העולם כולו.

את המקור לאיסור על קנין רוחני מצינו כבר במדרש הלכה ספרי (דברים פרשת שופטים פיסקא קפ"ח), שאסור לומר דבר הלכה שאמר תנא אחד בשמו של האחר ואפילו רק להחליף בשמותיהם אסור –

"מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך".

החובה לשמור על מנהג אבות מובא גם בקובץ של תשובות הגאונים 'שערי צדק' (חלק ד', שער א' סימן כ'):

"כמנהגותיכם עשו ואל תשנו ממה שעשו אבותיכם וקדמוניכם ואל תזוז, ואין עליהם בזאת כלום".

הדברים מובאים גם במדרש אגדה פרשת שופטים (פרק י"ט סימן י"ד), שם הרחיבו את כוונת הכתוב ודרשו –

"מכאן אמרו שלא ישנה אדם ממנהג שנהגו ראשונים".

חשיבות שמירת המנהגים היא מיסודות היהדות, כי שמירת המנהגים יוצרת רציפות הדורות וקשר בין כל הדורות. גם במנהגים שלא תמיד אנו מבינים את טעמיהם וגם מנהגים שנראים כלא כל כך חשובים, בעצם שמירת העבר מביאים כבוד והמשכיות ושורשיות שכה נחוצים להמשך הדורות.

ברצוני להביא דוגמא שנראית אולי קטנה ושולית, אבל עבורי הייתה 'תמרור' בשמירת מנהגי בית-אבא ז"ל. עד היום אנו מקפידים בביתנו ולשמחתי בבית ילדיי ונכדיי הנשואים, שבליל שבת ובשבת בבוקר פותחים בשירת הפיוטים, שהמנגינות שלהם מעלות ברגש צלילים ישנים ועתיקים. על אף ששירי-שבת משופעים כיום בלחנים חדשניים ומתוקים, אבל כל בני המשפחה יודעים שחשוב לי להמשיך את מסורת בית אבא. ברם, אודה ולא אבוש, שגם לי לא היה לגמרי ברור מדוע אנו עוצרים בבית התשיעי של הפיוט בשבת בבוקר, פיוט שנתחבר על ידי רבי שמעון בן יצחק מגדולי פייטני אשכנז ונמצא במחזור ויטרי – "ברוך ה' יום יום יעמוס לנו ישע ופדיום". את פיוט זה אנו שרים עד הבית התשיעי ועד בכלל, שמסתיימות במילים 'אמונים נוצר', ובסעודה שלישית ממשיכים מהבית העשירי, הפותח במילים 'יצווה צור'. מעולם לא שאלנו ולא ערערנו מדוע לא מסיימים את הפיוט עד הסוף ולתומי חשבתי בזמנו שהואיל והפיוט ארוך מאוד, לכן מחלקים אותו לשניים כדי שהחמין לא יתקרר…אבל לימים, כשעיינתי בפיוט הזה הבנתי, שתשעת הבתים הראשונים עוסקים בגלויות השונות ואילו מהבית העשירי עד סופו של הפיוט עוסקים בגאולה, ולכן בשבת קודש בשעת 'רעווא דרעוין' בסעודה שלישית שרים על הגאולה. ואכן חלוקה זו היא מנהג חסידים בכמעט כל קהילות החסידים לחלק את הפיוט לשניים.

לאחר שנים ראיתי, שב'ספר חסידים' המיוחס לרבי יהודה החסיד מהמאה ה-12 , שהוא אכן מחבר את חשיבות שמירת הפיוטים לפסוק בפרשתנו –

"המשנה מנהג ראשונים כמו פיוטים וקרוב"ץ [=פיוט -ר"ת: קול רנה וישועה באהלי צדיקים ] שהנהיגו לומר…ואמר קרוב"ץ אחרות, עובר משום 'אל תשיג גבול עולם אשר עשו אבותיך' (משלי כ"ב, כ"ח), 'לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים' (דברים י"ט, י"ד). אין להחסיר או לשנות שום פיוט בתפילה משום 'לא תסיג גבול רע'…" (ספר חסידים מרגליות, סימן קי"ד).

לסיום, מסופר על רבי שאול ידידיה אלעזר טאוב, המכונה גם 'ה'אמרי שאול', (הושענא רבה תרמ"ז/1886– ט"ז כסליו ה'תש"ח/1947), שאף שלא היה בנו הבכור של רבי ישראל טאוב, מייסד חסידות מודז'יץ, נבחר ר' שאול ידידיה למלא את מקום אביו האדמו"ר. ומעשה שהיה כך היה :זמן קצר לפני שנסתלק ר' ישראל ממודז'יץ מן העולם, הזמין אליו את בניו, וביקש מהם לומר לפניו את ה'נוסח' של הימים הנוראים. במקום מסוים בשירת הנוסח שגו כל הבנים מלבד ר' שאול ידידיה. לאחר שהקשיב ר' ישראל לכולם, הוא פנה לר' שאול ידידיה ואמר לו: "אתה אומר את ה'נוסח' בצורה הנכונה ביותר!" ובכך הכתיר אותו לממלא מקומו.

נכנסים אנו בגיל ורעדה לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, נבקש מבורא עולם שבזכות השתדלותנו על שמירת גבולות ארץ ישראל ושמירה על המסורות ומנהגי אבותינו, יסיר את המגפה העולמית מעלינו ונחזור בע"ה לחיים שלווים ושמחים בשנה הבאה עלינו לטובה.

חודש טוב ושבת שלום לכל בית הישיבה!