פרשת כי תשא - "האם המטרה מקדשת את כל האמצעים"

מסופר על רבה של בריסק, הרב יוסף-דב סולובייצ'יק, שהיה קשור מאוד לרבו הרב יהושע-ליב דיסקין. לאחר שרבו הוכנס לכלא כתוצאה מהלשנה לשלטונות, נכנס הרב סולובייצ'יק לעצבות קשה ולא יצא מביתו. רבים ניסו לעורר את רוחו אך לא הצליחו בכך והרב סולובייצ'יק נשאר ספון בביתו ולא היה בקשר עם הסובבים אותו. כשהגיע הידיעה על מצבו של הרב מבריסק לתלמידו המובהק הרב שמחה הכהן מדווינסק בעל ה'משך-חכמה', מיהר להגיע לרבו לאחר ביקור בבית האסורים אצל הרב דיסקין אמר לרבו, ששמע מהרב דיסקין דבר הלכה – אבל אז החל לתקוף את דבר ההלכה. שמע זאת הרב סולובייצ'יק והסביר את מה שהרב דיסקין אמר, אך אז רבי מאיר-שמחה תקף את תשובתו וכן הלאה וכך נכנס עם הרב סולובייצ'יק לוויכוח הלכתי כדי להגן על תורת רבו. וכך, בריתחא דאורייתא, הלכו יחדיו לבית הכנסת, כשהרב סולובייצ'יק יוצא סוף-סוף מביתו. מסתבר, כמובן, שרבי מאיר-שמחה בדה מלבו הלכות כדי להרגיז את רבו וכך גרם לו לצאת ממצבו. ולכאורה, האם היה מותר לרבי מאיר-שמחה לסלף דברים, כדי לגרום לרב סולובייצ'יק לחזור לעצמו? האם ראוי לשקר אפילו למטרה טובה?

אחד הביטויים המפורסמים בשפה העברית הוא – "המטרה מקדשת את האמצעים", ואחד ממקורותיו היא האמירה האיומה  של הדיקטטור הרוסי לנין – "כשחוטבים עצים – ניתזים שבבים", אמירה ש'הגנה' על יישום מדיניותו הטוטליטארית באמצעות מאסרם או רציחתם של המוני בני אדם בשנות השלושים של המאה הקודמת. ברם, ביהדות "המטרה איננה מקדשת את כל האמצעים". כלומר, שגם אם יש לאדם מטרה מאוד חשובה ונעלה, הרי הדרך להשיגה איננה בלתי מוגבלת, אלא צריכה להיות ישרה ונכונה. למשל, אדם הרוצה לקיים מצוות לולב, אך מה לעשות ואין לו כרגע אמצעים לקנות לולב, אזי אם הוא יגנוב מהזולת את הלולב רק כדי לקיים מצווה, הרי חז"ל הגדירו זאת כ"מצווה הבאה בעבירה" וגם המצווה לא עלתה לו. זאת אומרת, היות והמצווה התקיימה על ידי עבירה, הדרך לקיום המצווה שהיא מטרה ראויה איננה יכולה להתקיים על ידי אמצעים פסולים של גניבה וגזל. הגמרא במסכת סוכה (ל'.) מביאה משל מפיו של רבי שמעון בר-יוחאי, כביאור לפסוק 'כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה' – "משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל". אדם חושב שהוא מביא עולה לבית המקדש וזה העיקר. אומר לו הקב"ה – ובתנאי שזה יהיה מכספך, אם אתה גוזל את הקרבן אז הקב"ה שונא זאת.  למדנו מכאן, שמטרה נעלה ככל שתהיה אינה יכולה לבוא על חשבון משהו אחר צודק.

הירושלמי במסכת סוכה (פ"ג הלכה א') נוקט מילים יותר קיצוניות על מי שהולך לקיים מצוות לולב בלולב גזול וממשיל זאת למי שנותן למלך משל המלך עצמו – " א"ר לוי: זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה? לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו. אמרו אי לו לזה שנעשה שניגורו [=סנגורו] קטיגורו". דהיינו, לא רק שאינו מקיים מצווה, אלא המצווה נהפכת לו לעבירה.

אמירה זו של הירושלמי מתפרסת לכל תחומי החיים. גם אם אדם עושה מעשה לכאורה טוב ובונה בית כנסת או תורם לישיבה, אך הכסף הוא גנוב, גזול או עשק אחרים, אז לא רק שאינו מקיים מצווה, אלא עושה עבירה וזה נהפך לקטגוריה עבורו.

בספר 'מסילת ישרים', מתריע רבי חיים-משה לוצאטו (בפרק י"א) על עשיית דברים פרטיים בזמן העבודה, או אפילו קיום מצוות בזמן העבודה, שאינן נחשבות למצווה אלא לעבירה.

"כללו של דבר: השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו… וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה, אינו אלא גזל גמור. ואם לא מחלו, אינו מחול, …ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו, שאין עבירה מצוה, וקרא כתיב (ישעיה סא): שונא גזל בעולה," …והדין נותן, כי הרי גזל – חפץ – גזל, וגזל זמן – גזל: מה גוזל את החפץ ועושה בו מצוה נעשה סניגורו קטיגורו, אף גוזל את הזמן ועושה בו מצוה, נעשה סניגורו קטיגורו. ואין הקדוש – ברוך – הוא חפץ אלא באמונה".

בפרשתנו אנו מתמודדים עם הבנה נוספת של הביטוי "המטרה איננה מקדשת את כל האמצעים". בפרשתנו ישנן שתי מצוות חשובות – הקמת המשכן ושמירת שבת. התורה מזהירה אותנו וקובעת את סדרי העדיפויות, שעם כל החשיבות של הקמת המשכן, היא אינה דוחה שבת, וזה נלמד ממילה אחת הבאה למעט – 'אך':

"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵֽינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶֽם".

למה היה צריך להזהיר על שמירת השבת בזמן בניית המשכן? אומר על כך רש"י:

"אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה – שבת אל תדחה מפניה" (ל"א, י"ג). היות ועם ישראל היה כולו בהתלהבות בבניין בית לה', אומרת לו התורה שאעפ"כ שבת לא נדחית אפילו לא מפני בניית המשכן.

האם בכל מצב לעולם שבת לא תחולל? האם ערך השבת גובר על כל הערכים בעולם ואין שום מטרה ששבת נדחית מפניה? על זה אומר רבי יוסי הגלילי במדרש על הפסוק "אך את שבתותי תשמורו":

"…'אך' מיעוט, ומה מיעט, כי יש שבתות, שאתה שובת, ויש שבתות שאין אתה שובת: כגון שהוצרכו להביא מילדות, או להציל מן הליסטים, או מן הדליקה, או מכל דבר שיש בו פקוח נפש, או חולה לבשל לו, כל אלו וכיוצא בהם דוחין את השבת" (מדרש אגדה (בובר) כי תשא, פרק ל"א, סימן י"ג).

ובאמת מדוע לא נדחית השבת מפני הקמת משכן לה'? הרי לכאורה הקמת בית לה' היא דבר מאוד חשוב, אשר מהווה מקום להשראת השכינה ומקום תפילה ועבודת ה' ומדוע התורה דרשה הפסקת העבודות ועל ידי כך נדחית הבניה? יתרה מכך שואל האברבנאל, הרי אי עשייה בשבת לכאורה היא פחות משמעותית מעשייה של בניית המשכן? ונביא אותו בלשונו:

"לפי שצווה יתברך על עשיית המשכן וכליו, שהיה מורה על דבקות הש"י ושרות שכינתו באומה. היה אפשר שיחשוב אדם שהפועל ההוא היה יותר נכבד מכל הפעולות התוריות וכ"ש מהשביתה בשבת לפי ששלמות כל דבר הוא בפעולתו. והמעשה בכלל הוא יותר שלם מהשביתה והמנוחה וכ"ש המעשה הנכבד והקדוש הזה. ואולי שמפני זה יבואו ישראל לחשוב שמלאכת המשכן תדחה את השבת מצורף אל היות המעשה יותר מעיד על האמונה ממה שיעיד עליו הביטול והשביתה מהפועל, כי המעשה הוא מציאות והשביתה העדר והמציאות יעוד יותר מן ההעדר. ולכך יאמר האומר שיספיק מלאכת המשכן להעיר ולהעיד אל היות יתברך מקדשנו ושוכן בתוכנו ושהוא בורא העולם. והכל נבראיו ולא נצטרך לשביתה להעיד זה עצמו".

עונה על כך רבינו בחיי:

"ודע, כי מצות השבת היא המצווה ראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עיקר האמונה והיא שקולה כנגד כל המצות כולן, ועם מצות השבת יאמין אדם בחידוש העולם, כי נברא בששת ימים וביום השביעי שבת…".

אפשר להוסיף ולומר, שלפעמים עוצמת אי העשייה חזקה יותר מהמעשה והתורה אומרת "לעשות את השבת …".

 זאת יש לדעת, שאמנם בדרך כלל אין המטרה תקדש אמצעי פסול של גניבה ושקר, אבל בתורת ישראל מצינו שיש ערכים יותר חשובים מאשר האמת, כגון השלום. הגמרא (בבא מציעא כ"ג:) אומרת, שמותר לשקר בגלל ערך השלום בשלשה מצבים:

"דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא". ומסביר רש"י במקום – 'במסכת' – יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו? ואף על גב שסדורה היא לו – יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא. וכן ב'פוריא' שאלות אינטימיות מחיי הזוגיות לא יענה. כלומר, ערכי הענווה והצניעות גוברים על מידת האמת. וכן אם שאלו אורח אם אירחו אותו יפה ויש חשש שינצלו זאת אנשים אחרים שאינם הגונים ויטרידו אותו ויכלו את ממונו – מותר לשקר. דהיינו, המטרה במקרים אלו כן מקדשת את האמצעי שהוא שקר מוחלט, זאת כדי שלא לגרום נזק לשני, או כדי למנוע מהאדם עצמו להתגאות, או בנושאים אישיים אינטימיים אין צורך למסור אינפורמציה לאחר.

וכן ידוע על אהרון הכהן, שדרכו הייתה לגרום לשלום בין הבריות והיה משקר ואומר 'תדע לך שחברך אוהב אותך ומדבר עליך טובות' וכן היה אומר לשני והיה מביא שלום בין הבריות. הרי לנו, שערך השלום נדחה מפני האמת והמטרה כן מקדשת את האמצעים. באבות דרבי נתן מסופר, שמשפחות ואנשים שאהרון השיב את השלום קראו לבנם אהרון כהכרת הטוב.

ידוע הסיפור בגמרא (סנהדרין י"א.) על שמואל הקטן, שביזה עצמו ושיקר לטובת אחר, כאשר רצו לעבר את השנה וצריך שהאנשים יוזמנו מראש –

"מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא [בושה] הוא דעבד".

למדנו אם כן, שנושא זה של 'האם המטרה מקדשת את האמצעים' אם לאו הוא נושא מורכב ומצריך הבנה והבחנה בין מקרה למקרה, ראוי על כן לסיים בדבריו העקרוניים  של מו"ר הראי"ה קוק – "והנה האדם צריך לעולם לקדש ולטהר את מטרתו ואת אמצעיו שעל ידם יקנה אותה, שגם הם יהיו קדושים וטהורים" (עולת ראיה ב' רנ"ז).

שבת שלום לכל בית הישיבה!