פרשת חיי-שרה – שיעור בזוגיות

לפני שנים רבות זכיתי להיות שותף ליוזמה של שר הדתות מר זבולון המר ז"ל, שכאשר מגיע זוג להירשם לנישואין ברבנות, יציעו להם סדנא בת שלשה מפגשים עם רב ופסיכולוגית דתית, כהכנה ראויה לקראת חיי הנישואין. הזוגות שהשתתפו בתכנית זו היו מכל קצות החברה הישראלית, כאשר המכנה המשותף לכולם היה הקמת בית נאמן בישראל.

הנושאים בהם עסקנו היו מגוונים וביניהם היו 'שאלות מיליון הדולר' – מהי אהבה אמיתית וכיצד מייצרים אותה בזוגיות למשך תקופה ארוכה?  מהו הקשר  האידאלי והרצוי להורים של החתן והכלה, כיצד מעצימים את היכולת של ההורים להתרגל למציאות שהבן או הבת כבר לא תחת חסותם ומה צריכה להיות רמת הקשר בין הכלה לבין חמיה וחמותה וכן חתן לחמיו וחמותו. סדנאות אלו נחלו הצלחה רבה, משום שנגעו בשאלות הקיום של הזוגות הצעירים והמדובר בתקופה שבה עדיין לא היו מסגרות הכנה לחיי הנישואין כבימינו.

אחד הסיפורים המיוחדים שנספר מיד, עלול במבט ראשון לגרום ל'הרמת גבה'. הסיפור קשור לאירוע בזוגיות, שהתרחש אצל רבי אלימלך מליז'נסק. ברם,  כשנלמד את הסיפור החסידי הזה לעומק, נראה שניתן ללמוד ממנו תובנות חשובות.

בין תלמידיו וחסידיו של רבי אלימלך מליזַ'נסק היה אברך אחד, שהיה מתמיד ובקיא גדול בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ. גם משפחתו ומשפחת אשתו רחשו לו כבוד רב וכך במשך שנים נהג האברך לנסוע אל רבו, ומעולם לא ביקש ממנו דבר, מלבד עניינים הקשורים בעבודת השם. אף כשעברו כמה שנים מאז שנישאו, לא זכו האברך ואשתו בפרי בטן. אשתו של האברך והוריה הפצירו באברך שלא ירפה מרבו עד שזה יבטיח לו ישועה ורחמים, כי הלוא רבי אלימלך איש-אלוקים הוא וידוע כפועל ישועות.

הדבר היה למורת רוחו של האברך, שלא רצה לבקש מרבו בקשות גשמיות, אבל כשאשתו והוריה המשיכו להפציר בו, נעתר לבסוף ואמר שכאשר יגיע שוב אל רבי אלימלך, יעלה בפניו עניין זה. ואכן כך עשה, ורבו הבטיח לו הצלחה וישועה. אולם עבר זמן-מה והתקוות של האברך לא התממשו. לכן, החליט האברך להזכיר שוב את מצוקתו לרבי.

רבי אלימלך שאל אותו: "אמור לי, מה היחסים בינך ובין אשתך? האם אתם חיים יחד בהרמוניה ובשלווה?" האברך ענה: "ברוך השם, היחסים בינינו הם יחסים של אהבה, אחווה ורעות." השיב הרבי: "אמנם כך ציוותה תורתנו הקדושה, שהחיים יחד יהיו חיים בהרמוניה ובשלווה, אבל אם אכן אהבתכם גדולה כל כך ומעולם לא חדלה ולו לרגע אחד, הרי זהו הדבר המונע את הריונה של זוגתך. אני מייעץ לך לחזור הביתה ולנסות לצנן מעט את האהבה שביניכם. אם תראה שאשתך כועסת עליך, מיד תשוב ותאהב אותה כמקודם, וכך תיוושע". רבי אלימלך בירך את האברך, והאברך הלך לדרכו כשהעצה של הרב חקוקה בלבו.

כשהגיע האברך לביתו, יצאה אשתו לקראתו כדרכה תמיד לקדם את פניו, אבל הוא לא בירך אותה לשלום, אלא הזעיף את פניו לעומתה. הוא נהג כפי שהרב הורה לו ואכן במהרה פרצה ביניהם מריבה מאוד קשה. הוא נבהל וחש כאב גדול בצערה של אשתו והרגיש שהגזים בקיום ההוראה שקיבל מהרב. אמנם, הרב הורה לו לדבר אל אשתו בקרירות רבה, אבל הדברים הידרדרו עד כדי כך שממש כעס וצעק על רעייתו שכה אהב. האברך המתין עד שיתפוגג כעסה של אשתו, ואכן כעבור זמן מה הם התפייסו. לא עבר זמן רב והאישה הרתה. האברך נסע שוב לרבי אלימלך וסיפר לו את כל מה שאירע.

אחרי שהקשיב רבי אלימלך ושמע מה התרחש בביתו של החסיד אמר לו: "אל תחשוב שציוויתי אותך לריב עם אשתך ח"ו, אלא רק כיוונתי למה שרמזה תורתנו הקדושה בסיפורים על אבותינו הקדושים, שנשותיהם היו עקרות כי בנו את הזוגיות שלהם על עבודת ה' משותפת רוחנית. הקשר ביניהם היה כמעט ללא חיבור לארציות ולגשמיות וכמעט ללא קשר נורמלי בין שני אנשים. האבות והאימהות של העם היהודי חיו בין החיבורים של אהבת ה' לאהבת האישה,  כפי שקרה אצל יצחק ורבקה וכפי שהיה אצל יעקב ורחל.

ואמנם, מצאנו שיעקב כעס מאוד על רחל לאחר שזו הטיחה בו –

'הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי'.

יעקב בתגובה למצוקתה של רחל עונה לה בצורה 'פוגענית', כפי שחז"ל העירו על כך – "האם זו הדרך לענות למי שיש לה מועקה בלבה – 'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל' (בראשית ל, א'-ב') – והרי מה פשעה ומה חטאה רחל, שהביאה את כאבה לפני יעקב? הלוא אין לבקר אדם על דברים שאומר מתוך צערו.

כדי להבין את יעקב, שכידוע אהב את רחל מאוד, יש לומר שיעקב אבינו ע"ה ראה כי אהבתם הגדולה בנויה על אהבה רוחנית, רחל ראתה ביעקב כמין דמות של מלאך אלוקים ולכן תבעה ממנו 'הבה לי בנים', כי האמינה שהוא כל-יכול ונמצא אצל הקב"ה כמלאך אלוקי. אך שמא זה גופא מה שמנע ממנה את ההיריון. בשל כך, בכוונה 'גרם' לכעס ומריבה ביניהם ואז שמע השם לקול תפילתה של רחל ופתח את רחמה.

לקראת סיום פרשתנו, נקרא בעיון את סיפור היכרותם של יצחק ורבקה ונראה, שסיפור האהבה ביניהם בא ללמד דרך ביצירת זוגיות. מצד אחד, הסיפור דומה ליעקב ורחל, שגם כאן רבקה ראתה ביצחק דמות של מלאך, כפי שתיאר זאת הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' –

"ותשא רבקה וגו' ותרא את יצחק. בעודו עומד ומתפלל והי' אז כמלאך אלוקים נורא מאד, וכמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפלה, על כן נבעתה מאד…ותפל מעל הגמל. מרוב פחד ואימה" (בראשית כ"ד, ס"ד).

הנצי"ב מאפיין את הזוגיות שבין יצחק ורבקה, בכך שהיא נבנתה על כך שרבקה חששה ופחדה מעוצמתו הרוחנית של יצחק ובכך מסביר את הפסוק "ותקח הצעיף ותתכס" –

"…[עשתה זאת] מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה, ומאז והלאה נקבע בלבה פחד ממנו, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם, ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם או שינוי דעה לא בושו לדבר רתת לפניהם, משא"כ רבקה. וכל זה הקדמה להסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות, ומכ"מ לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים ….".

בהמשך דברים אלו, אנו מוצאים שיצחק מביא את אשתו רבקה לאוהל אמו וזה מעצים ומעורר את אהבתו אליה ובכך אף מתנחם על מות אמו –

"וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ".

נשים לב, שבזוגיות זו איננו שומעים כמעט את יצחק מדבר אל רבקה. רבקה היא הפעילה והיוזמת את מה שקורה בבית.

במדרש רבה (חיי שרה פרשה ס', סימן ט"ז), מתארים מה התרחש באהל שרה ברגע שרבקה נכנסה למשפחה ומאיזה רגע אהבתו של יצחק הופנתה לאשתו, בעוד שכאשר אמו הייתה בחיים אהבתו הייתה מופנית כלפי אמו בעיקר. וזה לשון המדרש:

"…'ויביאה יצחק האהלה שרה אמו' – כל ימים שהייתה שרה קיימת, היה ענן קשור על פתח אוהלה. כיון שמתה פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן, כל ימים שהייתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה, וכל ימים שהייתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה, כל ימים שהייתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר, וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד ויביאה יצחק האהלה…".

ובמדרש אגדה נוסף מצהירים הצהרה ברורה –

"כל זמן שאמו של אדם בחייה – אהבתו הולכת עם אמו. מתה אמו – אהבתו הולכת לאשתו".

וכפי שרש"י כותב "אחרי אמו – דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת, כרוך הוא אצלה. ומשמתה, הוא מתנחם באשתו" (בראשית כ"ד, ס"ז).

לדעת המדרש, נוכחות שרה אמנו בחייו של יצחק הייתה מאוד משמעותית והנהגותיה הצדקניות גרמו להערכה רבה של יצחק לאמו וזה מנע ממנו במודע ובתת-מודע להתחבר ולאהוב את רבקה גם לאחר מות אמו ולאחר שלש שנים [ראה ברד"ק בהמשך]. רק לאחר שראה, שרבקה בדרגה רוחנית כאמו, אז התפתח אצלו רגש אהבה לאשתו. הרד"ק מדייק זאת מהמילים "ויקח את רבקה – לקחה בנישואין כדרך בני אדם בחופה ובמשתה, ואחר כן ותהי לו לאשה".

הרד"ק מבסס את פירושו למילה 'ויקח', שהיא לשון התורה לנישואין, ככתוב "כי יקח איש אישה". וממשיך הרד"ק ואומר, שלא מדובר כאן על אהבה רגילה בין איש לאשה, אלא העובדה שהתורה מציינת זאת מלמדת על אהבה מיוחדת ולא שגרתית, וזה לשונו:

"ויאהבה – שראה בה דברים טובים וצניעות כמו שהיה באמו לפיכך אהבה מאד, כי סיפור 'ויאהבה' לאהבה יתרה בה, כי רוב בני אדם אוהבים נשותיהם, אלא הודיע כי אהבה אהבה יתרה לדברים טובים שנמצאו בה. וזהו שאמר 'וינחם יצחק אחרי אמו', אחרי שהיה מתאבל על אמו, ואף על פי שהיה כבר שלש שנים שמתה כשלקח רבקה, עדיין היה מתאבל עליה ומתנחם ברבקה שהייתה טובה כאמו".

כמה נפלאים הם דברי רבי שמשון רפאל הירש על האהבה בין איש לאשתו בעם-ישראל. לשיטתו, נישואין בעם-ישראל הם השלב הראשוני שממנו מתפתחת האהבה של בני הזוג, משום שהבית היהודי לא מבוסס על תשוקה, אלא הבנה ושכל ורצון לקיים בית ערכי, בעוד שבעולם הרחב, בפרט אלו שחיו יחד הרבה שנים טרם שקבעו זאת כחיי נישואין רשמיים, מרגע הנישואין עצמם מתחילה האהבה להישחק. הרב הירש משבח את הקמת הבית היהודי בבירור מוקדם של כל הצדדים להתאמה בין בני הזוג ולא בונים בית משותף מתוך אהבה עיוורת או אהבה ממבט ראשון.

הרב הירש רואה בסיפור התורה, שיצחק מתנחם על מות אמו היקרה דרך אהבת אשתו רבקה, כי רואה בה את אותם תכונות ומידות טובות שמצא באמו. נראה את לשונו הזהב של הרש"ר הירש בתהילה ובשבח גדול לבית היהודי ולאמא והאישה היהודייה –

"…אף זו תכונה, אשר, ברוך ה', לא ניטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה! ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין, רוב הנישואין בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו; משום כך גוברת האהבה, ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו. אך רוב הנישואין בעולם הלא – יהודי נגמרים על – פי מה שהם קוראים "אהבה", ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובילות הלקוחים מהחיים, כדי להיוכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין לבין זו שלאחריהם, איך הכל אחר כך תפל וחסר טעם, מה שונה הכל מתיאור הדמיון, וכו'. "אהבה" זו היתה עוורת, ועל כל שעל בעתיד – אכזבה; לא כן הנישואין בישראל, שעליהם הוא אומר: ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה! שם החתונה איננה שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה!

"..ארבע מלים, [וינחם יצחק אחרי אמו].. אין כמותן ליופי ושגב. מאז הביא ה' את חוה לאדם, ועד אחרית הימים! … גבר בן ארבעים, שאינו מוצא ניחומים על מות אמו הישישה, הנה הוא מתנחם באשתו! זו עמדת האישה בישראל! …עם פטירת שרה רחקה מהבית הרוח והנפש הנשית. יצחק חזר ומצא את האם באשתו, …הרי זה הקילוס הנעלה ביותר שנכתב אי פעם על כבוד האישה ואצילותה, – הנה הוא כתוב במעשה האבות על ספר התורה לישראל."

לסיום, נספר על הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, דמות מרשימה מגדולי הדור בארצות הברית בדור הקודם, שנשאל והתבקש לתת מרשם לנישואין מאושרים. הרב בפיקחותו הרבה סיפר, שרבי עקיבא איגר נשאל על ידי רב צעיר, מה הדרך להצליח ברבנות של קהילה. אמר לו רבי עקיבא איגר: כפי שאינספור ספינות חצו את הים מבלי להותיר אחריהם נתיב עבור הספינות שהגיעו בעקבותיהם, כך אין רב המסוגל לקבוע כללים קבועים עבור עמיתו, משום שכל משרה רבנית שונה מחברתה. חייך אליהם הרב קמינצקי ואמר: "אמת זו נכונה אף לגבי נישואין, אין שניים דומים זה לזה. אמנם אפשר ללמוד כללים מסוימים, אך כל זוג מתווה את הדרך שלו לקיים את ביתם".

נוסיף ונאמר, שמעבר לכללים ולעצות ולהדרכות לחיי משפחה תקינים, צריך כל זוג לשאת תפילה ליוצר האדם, שיזכה אותו ואת ורעייתו להבין וללמוד האחד את הצרכים של הזולת ולהתפלל להצלחת הזיווג ובניית בית של שמחה ואהבה המבוסס על אדני התורה והיראה.

שבת של שלום ושלווה בכל בית ולכל בית הישיבה!