פרשת ויצא – על שמות והכרת הטוב

לפני שנים רבות יצאתי עם משפחתי לשליחות חינוכית מטעם 'הסוכנות היהודית' ושימשתי כר"מ בישיבת 'עץ חיים' בעיר מונטרה אשר בשוויץ. במהלך שהותנו שם, נולדה לנו בשעה טובה בת וכשהגענו לבית החולים כדי להיכנס ללידה, פקידת הקבלה ביקשה מאיתנו מראש את שם היילוד. היינו המומים מעצם השאלה – וכי מה זה עניינם כיצד נקרא לילד שלנו? אך הסתבר לנו, שיש לשווייצרים ספר שמות מטעם המדינה וכל מי שבא ללדת בשוויץ חייב על פי חוק לתת שם שנכלל ברשימה או לחילופין שם מהתנ"ך (אני יכול רק לדמיין מה היה קורה במדינתנו אם הממשלה הייתה קובעת על פי חוק שחייבים לקרוא שם לפי מה שהממשלה החליטה…). הצלחנו להתחמק מהעניין עד הלידה, אבל אחרי הלידה היינו מחויבים להצהיר בפני הפקידה כיצד נקרא לבתנו שנולדה במזל טוב. להסביר להם שאנו קוראים שם ליד ספר תורה ואח"כ עושים קידוש כמובן לא היה מתקבל על דעתם. למזלנו לבתנו קראנו בתיה והוכחנו לה שלבת-פרעה קראו גם בשם זה [אם כי לא אותו ניקוד..].

ומדוע הם דורשים זאת? לטענתם הם אינם מעוניינים שלילדים יהיו שמות מוזרים שלאחר מכן יסבלו מכך. אגב אינני יודע אם תקנות אלה נוהגות שם גם היום…

גם במסורת ישראל ישנה חשיבות רבה לקריאת השמות לילדים וכבר אדם הראשון קרא שמות אפילו לבעלי חיים –

"וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה".

ראינו גם, שהקב"ה מתערב בשמות האבות והאימהות ומשנה את שמם של אברהם, שרה ויעקב ולומדים מכך על החשיבות שמייחס הקב"ה למשמעות השמות ועל ההשפעה שיש להם על העתיד.

ועל כך אומר רבי אליעזר על שמה של רות –

"מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. מנא לן דשמא גרים [=השם גורם]? – אמר רבי אליעזר דאמר קרא: 'לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ', אל תקרי שמות אלא שמות" (ברכות ז':).

בפרשתנו אנו מוצאים התייחסות וחשיבות לקריאת שמות הילדים שנולדו ליעקב אבינו ובמאמרנו זה נתייחס לשם שנתנה לאה לבנה הרביעי – יהודה – וכפי שהפסוק אומר –

"וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְקֹוָ֔ק עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת".

מסביר רש"י מדוע 'הפעם אודה את ה"? –

"הפעם אודה – שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות" (כ"ט, ל"ה).

מקור דבריו של רש"י ממדרש 'שכל טוב', מדוע חשבה שנטלה יותר ממה שמגיע לה –

"…יודעת הייתה לאה אמנו ברוח הקודש שיעקב עתיד לישא את ארבעתן ושיעמיד מהן י"ב שבטים, והיתה סבורה שיהיו ג' בנים לכל אחת, וכשילדה את יהודה אמרה זה הוסיף לי הקדוש ברוך הוא על חלקי והתחילה להודות".

לפי פירוש רש"י, אדם לא מודה על מה שיש לו, אם חושב שמגיע לו, אלא מודה רק על מה שחשב שלא מגיע לו וקיבל בסוף, ולכן לאה הודתה על התוספת. והמדרש נותן על כך משל –

"משל למה הדבר דומה, לכהן שהלך לבית הגרנות לקבל תרומות ומעשרות, בזמן שנותן לו בעל [השדה] התרומה והמעשר לא משבח ליה, ואם מוותר ליה מדידיה [משלו] מיד משבחו. כך לאה, כיון שראתה שנתן לה הקדוש ברוך הוא יותר משלשה בנים, נתנה לו הודאה" (מדרש אגדה בובר פרשת ויצא, פרק כ"ט סימן ל"ה).

ה'אבן עזרא' כדרכו לפרש את הכתובים כפשטן טוען, מדוע דווקא הפעם הזאת, משום שרצתה להודות על מה שיש לה ולא חמדה יותר. וזה לשונו –

"אחר שיש לי ארבעה בנים, אודה השם כי לא אחמוד להיות לי עוד, כמאמר, אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי, על כן עמדה מלדת".

ה'תרגום יונתן' מרחיק לכת וטוען, שלאה הודתה בפעם הזאת, כי ראתה ברוח קודשה שעתיד לצאת מיהודה דוד המלך. וזה לשונו, כפי שמופיע בתרגום כתר יונתן –

"….שמן בני זה עתיד לצאת מלכים ומִמנו יצא דוד המלך שעתיד להודות לפני ד' בעבור כן קראה שמו יהודה".

ביתר פרוט אומר המדרש –

"כשילדה שמעון ראתה שיצא ממנו זמרי וכשילדה לוי ראתה שיצא ממנו קרח …כשילדה ראובן ראתה שיצא ממנו דתן ואבירם לכך לא נתנה הודאה, וכשילדה יהודה ראתה שיצא ממנו דוד ושלמה אז נתנה הודאה".

על אותו דרך נבואית אצל לאה שראתה את העתיד, אומר גם דעת זקנים מבעלי התוספות –

"הפעם אודה את ה'. ראתה שיהודה הודה על מעשה תמר לכן אמרה אודה את ה'".

הספורנו לוקח אותנו למקום אחר, מדוע קראה לו יהודה, וזה לשונו –

"על כן קראה שמו יהודה. שיש בזה השם אותיות השם הנכבד ועם זה לשון ההודאה ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים כמו שמצינו קודם לזה יהודית בת בארי (לעיל כו, לד) וכן שמואל בן עמיהוד (במדבר לד, כ) קודם לשמואל הנביא והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על לשון המאורע".

וכן הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' נותן טעם אחר לקריאת השם –

"על כן קראה שמו יהודה. ראתה ברוה"ק שכן יהיה הולד ראוי לאותו השם, שהכל יודוהו בגבורתו ובחכמתו".

לעניות דעתי, יש בדברי לאה סיבה עמוקה מאוד וזה אני מסיק מתוך דברי הגמרא (ברכות ז':) –

"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'".

ולכאורה, דברי רבי שמעון בר יוחאי ממש תמוהים – וכי עד לאה אף אחד לא הודה לקב"ה? לא אברהם ולא יצחק? וכי היא הראשונה בעולם שהודתה?

אלא נראה לי להסביר, שרק אחרי ארבע לידות הגיעה לתובנה שיש להודות להקב"ה גם על דבר שנראה לכאורה טבעי כלידה. היא זכתה ללדת ארבעה בנים שלמים וטובים וכשהיא מסתכלת בחלון ורואה שרחל עקרה ורואה את ייסוריה הנפשיים, בכך התעורר בה הרצון העצום להודות לקב"ה במה שהיא זכתה בדבר שלכאורה נראה מובן מאליו. לכן לאה הראשונה שמודה על מה שנראה לנו ברור וטבעי. לקח ללאה ארבע לידות כדי להחצין את 'הכרת הטוב', בזה שקראה לבנה בשם שמבטא את הרעיון הזה.

המדרש (בראשית רבה וילנא פרשת ויצא) אכן מודיע בשער בת רבים את תרומתה של לאה לעם ישראל, בזה שהשרישה תכונה זו בצאצאיה. נראה את לשון המדרש –

"לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, דוד אמר (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב, דניאל אמר (דניאל ב) לך אלהא אבהתי מהודא ומשבח אנה".

אין ספק שלאה התנהלה בחייה, בביתה ובדיבורה עם אחרים תוך הבלטה והחצנה של עקרון ההודיה והכרת הטוב. מידה זו היתה הבסיס לשיח ושיג שלה. ובכל תחום מחייה היא החדירה את חשיבות הכרת הטוב ולכן זה נכנס בד.נ.א של המשפחה.

חז"ל בתקנתם נתנו הזדמנות לכל אחד מאתנו להודות כמעט כל יום על הטבע שזכינו בו וזה על ידי ברכת "בורא נפשות", בו אנו מודים לבורא עולם על השפע והטוב שזכינו בו, כפי שמפרשים בעלי התוס'  (ברכות ל"ז.) את כוונת הברכה "בורא נפשות וחסרונם" שזה לחם ומים, שעם זה לבד היינו יכולים להתקיים. המשך הברכה "על כל מה שבראת להחיות בם נפש כל חי", הכוונה היא לתפוחים [וכמובן לכל הפירות והירקות], שהעולם היה יכול להתקיים בלעדיהם והקב"ה בראם כדי ליהנות אותנו.

החובה להתבונן בטבע ולהודות לקב"ה על החסד הגדול, מקיפה אותנו בכל רגע ורגע וזהו היסוד לברכות הנהנין ולברכת המזון.

כמו כן גם "ברכת האילנות" נתקנה אף היא כברכת הודאה מיוחדת עם הופעת הפריחה הראשונה בחודש ניסן, נוסח הברכה מבטא הכל – "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בה בריות טובות ואילנות נאות ליהנות בהם בני אדם".

הזכרנו כמה פעמים את דברי הרב יצחק הוטנר זצ"ל, שהמילה 'להודות' היא דו-משמעית – להודות לזולת על הטוב שעשה לך ומאידך להודות במעשה לא טוב שעשית או להודות באשמה. וכותב הרב הוטנר, שאחד קשור בשני. כשאדם מודה לשני על טובה שעשה לו, בעצם יש לו את הכח להודות ב"אשמה" שהוא צריך את השני וזקוק לעזרתו. לכן לא פעם קשה לנו להודות לשני, משום שאז אנחנו מודים שיש לנו חולשה מסוימת ושאנו זקוקים לשני.

עקרון זה של הכרת הטוב הוא אבן יסוד בהשקפת היהדות ולכן חז"ל קבעו שרק קרבן תודה יישאר לנצח נצחים. על הפסוק בפרשת אמור "וכי תזבחו זבח תודה לה'" אמרו ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן –

"לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם הה"ד (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב אלו ההודיות מביאים תודה בית ה' זה קרבן תודה" (ויקרא רבה וילנא, פרשת אמור פרשה כז סימן יב).

המדרש מוכיח בהמשך מלשון הכתוב בתהילים פרק נ"ו "עָלַ֣י אֱלֹהִ֣ים נְדָרֶ֑יךָ אֲשַׁלֵּ֖ם תּוֹדֹ֣ת לָֽךְ", שדוד אינו אומר תודה (ביחיד) אלא תודות (ברבים) – לומר על ההודיה וקרבן תודה.

אם נעמיק במקור של חז"ל למחויבות של הכרת הטוב נמצא דבר מיוחד. הגמרא במסכת בבא קמא (צ"ב:) מביאה את שאלתו של רבא לרבה מר מרי, ששאל אותו מה המקור לכך שהבריות אומרים "בור שתית ממנו אל תזרוק בו אבן/צרור של עפר". ותשובת רבה בר מרי לרבא מדהימה! המקור לכך הוא מהפסוק בתורה (דברים כ"ג, ח') –

"לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ".

אפילו שעם ישראל סבל במצרים מעבודה קשה, עינויים, גזרות מוות לתינוקות וכו', עם ישראל מחויב להכיר לו טובה ולכן אסור לתעב מצרי, בניגוד לעמונים ומואבים שלא מותרים בקהל ישראל, כמו שנאמר שם –

"לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְקֹוָ֑ק גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְקֹוָ֖ק עַד־עוֹלָֽם".

ומהי הסיבה? משום שהם התנכלו לעם ישראל בדבר הכי בסיסי של לחם ומים – "עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם.." ולכן אין לנו שום מחויבות אליהם.

סיפר מי שהיה רב חיל האויר, סגן-אלוף הרב רם ראב"ד, על בן דודו שהיה קצין יהודי בצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני. כתוצאה מלחץ ואיומים צרפתיים השאירו אותו בחיים אבל שמו אותו במחנה השבויים בכלוב של זכוכית וכשהגישו לו את האוכל השומר שהיה מופקד עליו ירק על פרוסת הלחם וכו'. לאחר המלחמה, זכה לעלות ארצה, ובאחד המפגשים הצהיר שאם היה פוגש את הנאצי הזה שירק לו על הלחם היה מודה לו משום שבזכותו נשאר בחיים, כי סוף סוף לא גזל ממנו את פת הלחם. נשמע מזעזע אך כנראה מוסר התורה לגבי המצרים זרם בעורקיו. עד כדי כך מגיעה הכרת הטוב.

ונסיים בדברי הרגש הנפלאים של הרב קוק מתוך סידורו עולת ראי"ה, על המילים "מודה אני" כמה שמחה ואורה  ממקור הקודש האדם חווה כל בוקר כשפוקח את עיניו –

"ראשית ההופעה של צהלת החיים מביעה עמה את השמחה העליונה בחדוות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בביטוי 'ההודאה'. הכרת התודה לא-להי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו…והנשמה…מתמלאת אורה ושמחה…צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו…לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה.  והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמיתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם".

כפי שכתבנו, המיוחד בהודאת לאה היה להודות על הדברים הטבעיים שקיימים בעולם שהם גם כן נס. נראה לי שהמשוררת לאה גולדברג [1911-1970] כלת פרס ישראל  לספרות  [המופיעה על השטר של 100 שקלים] ביטאה את התודה לאלוקים על המציאות הטבעית והיא בדרכה כמשוררת הביעה את אותו הרעיון שהרב קוק ביטא בדבריו ועל כן נסיים את מאמרנו בשירתה 'למדני א-לוהי':

"למדני, א-לוהי, ברך והתפלל

על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,

על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,

לדעת לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,

לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום.

לבל יהיה עלי יומי הרגל".

שבת שלום לכל תלמידי ובוגרי הישיבה וברכה מיוחדת לשבת הארגון שחל השבת!