פרשת ארץ ישראל - לפרשת כי תבוא ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

בזמן כתיבת שורות אלו התבשרנו לצערנו על נפילתם של ארבעה לוחמים בעזה ובהמשך הבוקר על רציחתם ע"י טרוריסטים ערבים בני-עוולה של ששה אזרחים בשכונת רמות בירושלים - הרוגי מלכות וקדושי עליון שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם. נוסף על כך ישנם גם פצועים רבים בהתקפה הנפשעת הזו על אזרחים. בתפילה שהקב"ה ינחם את המשפחות האבלות וישלח רפואה שלמה מן השמים לכל הפצועים.

זו גם ההזדמנות להכיר תודה לחייל מחטיבת ה'חשמונאים' והאזרח החרדי שחיסלו את שני המחבלים הארורים הללו. אין זה המקום לדון בדבר מעמדם של בני הישיבות והאם חלה עליהם מצד דין-תורה חובה להתגייס במצב המלחמה שבו אנו נמצאים. ברם, ברור למעלה מכל ספק, שמי שלא 'תורתו אומנתו' ואינו שקוע בבית המדרש עשרים וארבע שעות ביממה - בדיוק כמו חייל בשטח - חייב להתגייס לצה"ל ויכול להציל נפשות בישראל. גם התירוץ שבו השתמשו במשך תקופה ארוכה, שקשה להישאר בן-תורה בצבא, שמניסיוני האישי שלי ושל בני-משפחתי לא היה נכון אף פעם, הרי הטענה הזו היום ודאי אין לה בכלל מקום עם פתיחתם של מסגרות שירות צבאי נפרדות למהדרין בחיל המודיעין ובחיל האוויר ועוד וכמובן עם הקמת החטיבה החרדית 'חשמונאים', שבה גם משרת כקצין בעלה של נכדתי ולפי עדותו הכול מתנהל באופן המוקפד והכשר למהדרין - גם המזון וגם האווירה שכולה על טהרת הקודש, ולדוגמא אפילו אסור להכניס למחנה טלפונים עם אינטרנט וכו'.

הקללות והברכות

פרשתנו, פרשת 'כי-תבוא' צרובה בתודעה של כל אחד ואחד מאתנו כפרשת 'הקללות', בה כתובים תשעים-ושמונה (צ"ח) קללות שאינן פשוטות כל כך לעיכול והמתארות בצורה קשה ביותר מה יקרה לעם-ישראל אם לא ישמעו בקול ה'. בספר ויקרא בפרשת 'בחוקותי', מופיעות לעומת זו 'רק' כמחצית ממספר הקללות - רק ארבעים-ותשע (מ"ט).

מעבר לקריאה בתורה בפרשיות הללו, בה אנו קוראים את הברכות והקללות, הרי המשנה במסכת מגילה (ל':) קובעת, שגם בתעניות קוראים את הברכות והקללות והכוונה היא, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י"ג הלכה י"ח), שמדובר בתעניות שהציבור קבע וגזר אותם –

".. מפני הצרות כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות כדי שישובו העם וייכנע לבבם כשישמעו אותם".

להלכה, בתעניות הקבועות כגון שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, קוראים בפרשת 'ויחל משה'.

ברור אם כן, שכל מטרת הקללות היא כדי לעורר את העם לשוב בתשובה ועל כן אומרת שם המשנה –

"אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן".

ומה הסיבה לקריאה ברציפות ושלא מפסיקים ושלא מעלים עולה אחר באמצע?

אומרת הגמרא שם שני טעמים, האחד מהם בשם רבי אסי, שלומדים זאת מהפסוק במשלי (ג', י"א) –

"מוּסַ֣ר יְ֭קֹוָק בְּנִ֣י אַל־תִּמְאָ֑ס וְאַל־תָּ֝קֹ֗ץ בְּתוֹכַחְתּֽוֹ".

ומסביר רש"י –

"והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות".

כלומר, שבעל הקורא לא מוכן כל כך לקרוא דברים קשים כאלו והתורה מעוניינת שעם-ישראל כן ישמע את דברי התוכחה.

הסבר נוסף מביא רש"י לסיבה מדוע לא מפסיקים באמצע הקריאה - משום שלומדים מסוף הפסוק במשלי - 'ְאַל־תָּ֝קֹ֗ץ בְּתוֹכַחְתּֽוֹ' –

"אל תעשו קוצין קוצין, פסקים פסקים, לשון קציצה".

על כן אסור להפסיק באמצע ועם כל הקושי לשמוע דברים כל כך קשים אשר 'מנפצים' את האשליה שתמיד יהיה טוב והרי הקב"ה רחמן וותרן.

הטעם השני מובא בגמרא בשם ריש לקיש, משום שאם נעלה אדם נוסף באמצע הקללות, הרי הוא יצטרך לברך ואין מברכים על הקללות וכדי שאותו היחיד שקורא את הכל לא יברך לפני ואחרי על הקללות, לכן נהוג שבעל הקורא קורא פסוק לפני הקללות ופסוק אחרי כן והוא עצמו עולה לתורה ומברך לפני ואחרי הקריאה וזה לא נראה שמברך על הקללות.

האם מדובר בכל הקללות הכתובות בתורה, גם של פרשת 'בחוקותי' וגם של פרשתנו?

על כך אומר אביי בגמרא שם, שמדובר רק על הקללות שבספר ויקרא, אבל  הקללות שבפרשתנו כן ניתן להפסיק באמצע ולעלות לתורה אדם אחר.

ומדוע? מה ההבדל?

על כך אומרת הגמרא, שהקללות שבפרשת 'בחוקותי' נאמרו בלשון רבים ועל ידי הגבורה ולכן אי אפשר להפסיק באמצע מה שנאמר ישירות על פי הגבורה - מה שאין כן בפרשתנו, שהקללות נאמרו בלשון יחיד ומשה אמרן מפי עצמו. אגב, להלכה אנו נוהגים גם בקללות של פרשתנו שלא להפסיק באמצע.

בקול רם!

אנו נוהגים לברך איש את רעהו 'תכלה שנה וקללותיה', משום שפרשת הקללות נקראת תמיד לפני ראש-השנה וזו לא ברכה שאיזה קופירייטר המציא, אלא המקור לכך בגמרא במגילה (שם) –

"עזרא תיקן להן לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כוהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה".

על זה שואלת הגמרא - מילא לפני ראש השנה, הברכה מובנת, אבל מה שייך ברכה ש'תכלה שנה וקללותיה' לפני חג השבועות?

ועל כך עונה הגמרא, שחג השבועות או כפי שנקראת בגמרא 'עצרת' נחשב כ'ראש השנה', על פי המשנה במסכת ראש השנה, ש'עצרת' זה יום הדין של פירות האילן.

הרב יוסי גולדמן סיפר לערוץ 'הידברות', שנשלח על ידי הרבי מלובביץ בשנת תשל"ו (1976) ליוהנסבורג בדרום אפריקה.

"במשך 24 שנים הייתי המפיק והמנחה של תוכנית רדיו יהודית, בשם "קול היהדות". פעם אחת התארח אצלי בשידור הרב שלמה ריסקין מהיישוב אפרת. הוא סיפר שכילד בשבת אחת הלך להתפלל בבית-הכנסת של הרבי מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטם (1904–1994) הרבי איבד 11 ילדים בשואה. אחרי המלחמה הוא התיישב באמריקה והקים קהילה חסידית מפותחת. לאחר מכן הוא עבר לגור בישראל ובין השאר הקים את קריית צאנז ואת בית החולים לניאדו בנתניה. באותה שבת – כך סיפר הרב ריסקין – נקראה "התוכחה". כשהגיעו לפסוקי הקללות, הקורא הנמיך את קולו, כרגיל. לפתע צעק הרב ביידיש "העכער"! ("בקול רם!"). הקורא בתורה התבלבל לחלוטין, הוא הרי נהג לפי המנהג המקובל מדורי דורות. אולי הוא לא שמע טוב... לכן הוא המשיך לקרוא בקול נמוך. "העכער! העכער!" - הרעים בקולו הרב. "תן לאלוקים לשמוע מה שאנו קוראים פה! הרי כל הקללות כבר התגשמו. כעת עליו לשלוח רק ברכות לבני עמנו".

שמחת ארץ-ישראל

נכון שקריאת התוכחה בפרשתנו משאירה בנו תחושה קשה, למרות דברי הרבי מצאנז שזה מאחורינו. אם נתבונן בעומק על המסר שהתורה מעבירה לנו בפרשה זו נבחין מיד, שהמסר המרכזי הינו משהו אחר - מסר נצחי על חשיבותה ומעמדה של ארץ ישראל כמרכז החיים הלאומיים והדתיים והאנושיים של עם-ישראל. גם הקללות וגם כמובן הברכות אינן נאמרות כשעם-ישראל נמצא בגלות, אלא דווקא משום קדושת ארץ ישראל שהיא מקור השפע והברכה, יזכה לכך עמנו. וחלילה, משום חשיבותה וקדושתה של ארץ ישראל אנו צפויים לקללה אם לא הולכים בדרכי התורה. זו היא גדולתה עוצמתה וחשיבותה של ארץ ישראל. נכון שהקללות כואבות, אך משדרות מסר על החיים בארץ ישראל ומה המחיר אם לא שומרים על קדושתה ומעמדה.

ואכן, פתיחת הפרשה אומרת לנו הכל!!!

למרות הקללות שיהיו בהמשך הפרשה, התורה פותחת את הפרשה בצורה חגיגית, משום שכאשר עם-ישראל בא לארצו, זו שמחה ענקית שאין גדולה ממנה (הרחבנו על כך במאמרנו "ולשמחה מה זו עושה" לפרשת 'כי תבוא ה'תשע"ד).

וכך כותב רבי חיים בן עטר בספרו 'אור החיים' בתחילת פרשתנו –

"והיה כי תבא אל הארץ. אמר 'והיה' לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ"ו) 'אז ימלא שחוק פינו'...".

הכרת הטוב

לסיום, נביא את דברי 'האלשיך' הקדוש, ששואל מהי החשיבות שיש לכל הטקס של הבאת ביכורים ומדוע מטריחים את עם-ישראל לעלות לרגל עם קצת פירות ומקבלים אותם בכניסה לירושלים בחגיגה גדולה, כאילו הם עשו מעשה גדול?

"הנה בעיני כל רואי את כל החרדה ההיא אשר חרד הוא יתברך על מצות בכורים הזאת, שיחרד איש מביתו ומעירו וילך רגלי באשכול ענבים אחד ומן התאנים ומן הרימונים מעט מזער לא כביר, וההיקש ביתר שבח מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וישם בטנא ועל כתף ישאנו אם דל ואם עשיר, ואפילו אגריפס המלך. ויתקבצו יחד כל בני עיר ועיר בחליל מכה, ומיני זמרה בשירי זמרה, ובכל עיר יבאו בה יצאו לקראתם זקניה ושופטיה ורבים שריה, לפי כבוד הנכנסים בהלל והודות לה'. וכה משפטם עד שערי ירושלים, בשור וקרניו מצופות זהב ועטרות זית, ובהגיעם בשערי ירושלים ירומו קול אומרים שמחתי באומרים לי כו' עומדות היו רגלנו כו' ככל הכתוב במשנה (בכורים פרק ג). ומה קול החרדה הזאת על פחות משוה חצי דינר?".

ה'אלשיך' עונה בארוכה כדרכו מספר תשובות, אך נביא תשובה אחת מקוצרת מתוך דבריו, שחשיבות המצווה היא בחינוך להכרת-הטוב ולא להיות כפויי-טובה, וזה לשונו –

"אמנם, הנה כתבנו כי עיקר כוונתו יתברך להרחיקנו ממידת כפוי טובה ולהביאנו אל גדר החזיק טובה כראוי, כי הוא גדר גדול ועיקר גדול בכל ענייני ועיקרי הדת, כי בו תלוי כל עבודת אלוהים להכיר כי הנשמה לו יתברך והגוף פעלו וכולנו עבדים לו יתברך, ושבשכר זה הוא מקנה לנו הארץ למורשה ואם לאו הארץ תעזב מהם...".

ה'כלי יקר' עונה לשאלת ה'אלשיך', שמטרת מצוות הבאת ביכורים היא –

".. הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה', זה שאמר והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצוותיו...".

לקראת ראש-השנה הבא עלינו לטובה נודה לקב"ה שזיכנו לגור ב'ארמונו של מלך' – בארץ ישראל - וכמובן שמגורים במקום כזה מחייבים התנהגות כפי שהמלך דורש ולכן גם הברכות וגם הקללות מחזקות הבנה זו ש'אין ארץ ישראל כמו כל שאר הארצות'.

בברכה ל'כתיבה וחתימה טובה', שנה שימלא הקב"ה משאלות לבנו לטובה, אכי"ר!

שבת שלום ושנה טובה לכל עם-ישראל!