על שופטים, שוטרים ויועצים בחודש אלול - לפרשת 'שופטים'

מסופר על הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ-יוזף הראשון, שבקרב נגד המרד ההונגרי בשנת 1849 (למניינם) ניצח פרנץ-יוזף וגרם לכניעתו של מלך סרדיניה והצליח להטיל את מרותו על הקיסרות וביטל את החוקים הקודמים.

בסיור שערך בממלכה באישון לילה, ראה אחד מלוחמיו של הקיסר אדם חמוש ולבוש מדים ולא היה בטוח האם הוא מחיילי הקיסר או חלילה מאויביו. החשוד עמד סמוך לעמדת שמירה והתנדנד כשיכור וכשקרא לו הלוחם ממשמר המלך לומר סיסמא ולהזדהות מספר פעמים, החייל לא השיב ולא הגיב. גם כאשר בפעם השלישית קרא לו ואמר: "אני מהלוחמים של הוד מעלתו הקיסר פרנץ-יוזף! או שאתה מזדהה ואומר את הסיסמא, או שאני יורה!" וכאשר גם בפעם הזאת לא ענה, ירה בו ופצעו. במשפט שהתקיים לאחר מכן, הסתבר שאכן החייל היה מחייליו של פרנץ-יוזף ולכן הועמד לדין על כך שלא שמר כראוי. החייל הנאשם פנה בתביעה כלפי היורה ואמר לו: "מדוע ירית בי? וכי לא ראית שאני שכור?". ענה איש המשמר: "אמנם ראיתי ששיכור אתה, אך כששומעים את השם פרנץ-יוזף – גם שיכור צריך מיידית להתפכח!".

מזה שבוע אנו נמצאים בחודש אלול, שומעים את המילה אלול, תוקעים בשופר, ובני עדות המזרח אומרים סליחות. האם גם אנחנו שומעים את קולו של "המלך" באלול?! האם אנו מביטים פנימה אל עצמנו, מתנתקים מהוויות החיצוניות ומתבוננים?? .

גם הצבור הכללי, שאינו מקפיד לצערנו על קיום מצוות התורה, גם עבורו חודש אלול גורם למשהו אחר ומרעיד את הלבבות וכפי שראיתי מה שפרסם עיתונאי אחד, שהוא גם במאי ותסריטאי: "אלול בשבילי זה לעצום עיניים ולסתום אוזניים, כדי להביט פנימה ולשמוע מה הלב שלי דורש ומה הגוף שלי מבקש. בכדי לדעת מי אני כשאני בא לדודי ודודי לי".

פרשת שופטים נקראת בדרך כלל בחודש אלול והשאלה, האם יש קשר בין חודש אלול לפרשתנו? והאם זה במקרה, שפרשה זו נקראת בחודש הרחמים והסליחות?

על המילה אלול מובא בשפת אמת [שופטים תרל"ב], שהיא מילה המורכבת משתי מילים 'לא' 'לו'. מהי משמעות העניין? – אומרה'שפת-אמת' על-פי 'מזמור-לתודה' בספר תהילים [פרק ק'], אותו אנו אומרים בכל בוקר, אנו מוצאים 'קרי' ו'כתיב' –  "מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַ֝יקֹוָ֗ק כָּל־הָאָֽרֶץ:…דְּע֗וּ כִּֽי־יְקֹוָק֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא־עָ֭שָׂנוּ ולא וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ". 'ולו אנחנו עמו' זה הקרי, והכתיב 'ולא אנחנו עמו' – "…ופי' הדבר: הכול אחד, שכפי מה שלא אנחנו, כן לו אנחנו, כי בגסות אין אני והוא יכולין לדור. " כלומר – כאשר יהודי לאמתנשא ולא גס-רוח, אזי הוא יכול להיות שייךלו לקב"ה, וכפי שאומרת הגמרא [סוטה ד':] –  " א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח – כאילו עובד עבודת כוכבים…ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ..' ".

וזהו יסוד התשובה של חודש הרחמים והסליחות. רק כאשר אדם עושה מעצמו 'לא', הוא מסגל לעצמו את מידת הענווה ואז יכול להיות שייך 'לו' – לקב"ה וזהו יסודו של חודש אלול .

על דרך החסידות, אומר ה'שפת-אמת' מה שהתורה דורשת מאתנו בפרשת שופטים למנות גם שופטים וגם שוטרים על עצמנו: "…כי יש ב' בחינות בעבודת הבורא-יתברך  לבטל הגוף והגשמיות והוא בחינת 'שוטרים' לכוף את הגוף לשנות את טעמו, בחינת סור מרע. והשנית, בבחינת התקרבות אל הבורא-יתברך, בחינת עשה טוב. וזה 'שופטים', שהוא בהשגת הדעת…". כלומר, שבכל אדם יש דברים שדעתו מסכימה אתם ובזה הוא מתקרב לקב"ה, אולם לעתים יש לאדם הנהגות, שאולי בשכלו אין הוא מבין אותם, אבל כופה אותם על עצמו בבחינת 'שוטר' על עצמו.

רבים הם המפרשים, הרואים בציווי של 'שופטים ושוטרים' לא רק מצווה לאומית בארץ ישראל של מינוי שופטים ושוטרים, שזו סוגיה חשובה מאוד בפני עצמה, אלא באותה נשימה יש כאן הוראה על האדם לשים על עצמו מגבלות ושמוטלת עליו החובה לשיפוט עצמי ופיקוח על כל מה שעושה. הגמרא [ברכות ז'] רואה בזה יתרון עצום על פני שוטר או שופט חיצוני, משום שההשפעה של החלטה-עצמית טובה יותר מענישה חיצונית – "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר: ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" וכפי שרש"י מסביר במקום "מרדות אחת – לשון רידוי והכנעה, שאדם שם על לבו מאליו." והפסוק שמביא רבי יוחנן מדבר על אותה אישה, שרודפת אחרי מאהביה שיעזרו לה וכשהיא רואה שאף אחד לא עוזר לה אז מהרהרת בתשובה ותשים על לבה לאמור שתשוב אל בעלה הראשון. ריש לקיש מחריף את הנושא ואומר שם בגמרא "ריש לקיש אמר מרדות אחת טובה יותר ממאה מלקיות, שנאמר: 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה' ". החלטה-עצמית עדיפה ומשפיעה על האדם יותר מאשר מאה מלקיות, ולמרות הכאב הצורב של המלקיות, הן לא נשארות לטווח-ארוך, כפי שאדם מקבל על עצמו החלטה מדעתו.

בתפילה אנו מבקשים 'השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה' ונשאלת השאלה, מדוע לא מתפללים 'השיבה שופטינו כבראשונה ושוטרינו כבתחילה' אלא 'יועצינו'? אלא אומר הרבי מלובביץ, שישנו הבדל בין 'שופט' ל'יועץ'. 'שופט' מכתיב את דעתו כפי שהוא מבין, אולם 'יועץ' שומע את המתייעץ, מנסה להבין את מצבו ומייעץ לו בהתאם ליכולותיו וכישרונותיו. בתפילה לעתיד לבוא, אנו מבקשים שיהיו לנו אמנם 'שופטים' כי אי אפשר ללא שופטים, אך מעדיפים בלי 'שוטרים' – אלא כל אדם המתלבט או מתקשה, יממש את דרכו על ידי יעוץ והכוונה מראש, כדי שלא יצטרך 'שוטר' שיחזירו למוטב.

לסיום, נביא סיפור על אחד היועצים הרוחניים הגדולים שקמו לעמנו בדורות האחרונים, רבי יצחק בּלָאזֶר, שהיה מראשוני 'תנועת-המוסר' ומגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט, ובשנת 1904 עלה לארץ והתיישב בירושלים, שם נפטר בי"א באב תרס"ז ונקבר בהר הזיתים.

בשיחת התעוררות שנתבקש לשאת בפני הצבור, סיפר על שיירה שאיבדה את דרכה בתוך יער עבות וסבוך. במשך שבועות ארוכים ניסו לחלץ את עצמם אך לא הצליחו בכך, סובבו ביער הלוך-ושוב אולם לא הצליחו למצוא את פתח היציאה מהיער. לפתע, ראו אדם הצועד בתוך היער ונראה שליו ורגוע. כמובן שהם מיד נגשו אליו והתחננו לפניו שיוציאם מהיער הנורא הזה. אמר להם אותו אדם: 'אתם תועים ביער הזה מספר שבועות, אני כבר מסתובב ביער הזה כמה חודשים ועוד לא מצאתי כיצד לצאת מכאן. מה שאני מציע לכם הוא שתבואו עמי ואם תשאלו במה אני יכול לעזור לכם, הרי בדבר אחד אהיה לכם לתועלת, בזה שאוכל להדריך אתכם באילו שבילים לא ללכת.'

אמר להם רבי יצחק בלאזר –  'גם אני, למרות גילי המופלג, תועה בדרכי החיים, אך אוכל לעזור לכם על כמה שבילים בחיים, ששם לא כדאי לצעוד ויחד נתפלל לקב"ה שיורינו את דרכו וינחנו בעצתו.

לא נותר לנו, אלא לאמץ את דברי קדמונינו בימי הרחמים והסליחות, לקבל על עצמנו מתוך מחשבה צלולה לתקן את דרכנו. 'לב יודע מרת נפשו' – כל אחד מאתנו יודע במה הוא צריך להתחזק ואיך ובמה לפקח על עצמו ונתברך כולנו בבשורות טובות ישועות ונחמות, אכי"ר.