על גאווה ואחריות הורית – לפרשת וארא

ספר שמות, המספר את תהליך הגאולה ממצרים, מתחיל בסיפור לידתו והתבגרותו של משה רבינו, אך מפליא לראות שככל שמתארכים הפסוקים בפירוט השתלשלות אירועי משה במצרים, אין אף מילה מי הם הוריו, ונראה, שהכתוב מנסה להסתיר את זהות הוריו בשלב הראשוני בו אנו נחשפים למשה.

הכתוב מספר לנו על לידתו באנונימיות – "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר בן ותרא כי טוב הוא…".

מדוע סיפור לידתו של מנהיג האומה, אדון הנביאים, אפוף סודיות? האם כוונת התורה ליצור אצלנו מתח וסקרנות? ואם אכן יש כוונה להסתיר את הוריו, מדוע כל הסוד מתפוגג בפרשתנו בפרק ו'- "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרון ומשה…"? מה השתנה כעת, שהכתוב מגלה לנו מי היה 'איש מבית לוי' ומיהי האישה 'בת לוי'?

מלמד אותנו הרב משה פינשטיין זצ"ל, מגדולי הפוסקים בדור האחרון, בספרו "דרש משה" על פרשיות השבוע, יסוד חינוכי חשוב מאוד והוא, שאין להורים להתפאר בבנם בעודו קטן. למרות כישרונותיו הגדולים ולמרות הישגיו החשובים, כל זמן שהוא אינו נעשה לאיש, אין להורים להתפאר במעלותיו של בנם, משום שהדבר עלול להביאם להשקיע פחות בבנם ולהמעיט בהשגחתם עליו, מתוך הנחה שאין צורך בכך. וזו אכן טעות נפוצה אצל לא מעט הורים, אשר מפתחים ציפיות מוגזמות בבנם ואם הוא אינו ממלא את חלומות הוריו, הוא ירגיש שאכזב אותם ועלול חס וחלילה להיכנס למרה שחורה.

עמרם ויוכבד, אשר עם לידתו של משה ראו שיש כאן תינוק מיוחד, שנולד מהול ובלידתו מילא את הבית באורה גדולה, חששו שהדבר עלול להשפיע לרעה על חינוכו של בנם ולכן רק לאחר שמשה נעשה נביא ונשלח לגאול את עם ישראל, או-אז הכתוב מגלה לנו מי היו הוריו. רק אז הוריו הרשו לעצמם להתגאות בבנם, לאחר שהוכיח  את עצמו ומימש את כישרונותיו.

לענ"ד, אפשר להוסיף בכיוון שונה. התורה אינה חושפת בפנינו מי היו הוריו של משה מיד בהתחלה, כדי להעביר מסר חינוכי מאוד חשוב לכולנו והוא, שבדרך-כלל מנסים לייחס הצלחה לאדם בזכות הוריו ומוריו, וכפתגם הידוע "להצלחה יש הרבה אבות והכישלון יתום". ונכון הדבר, שלהורים ולמורים יש השפעה רבה על המתחנך, אבל כולנו רואים שמבית אחד ומישיבה אחת יכולים לצאת ילדים השונים בתכלית ולכן אנו צריכים לחנך את ילדינו ואת תלמידינו, שהם נושאים באחריות לעתידם ולהתפתחותם, נפרגן להם את הצלחתם, אך עליהם לדעת שאם ח"ו יכשלו – גם הכישלון הוא שלהם.

גישה זו, שהאדם צומח הודות להשקעתו, רצינותו והאחריות שהוא לוקח על עצמו, מסבירה סתירה בדברי חז"ל  למול התורה הקדושה .

הכתוב אומר בדברים [ל"ג ד'] – "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", דהיינו: התורה שצווה לנו משה עוברת בירושה מדור לדור. ברם, המשנה במסכת אבות [פרק ב'] אומרת: "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". כיצד המשנה באבות יכולה לסתור את ההבטחה של משה רבנו, שהתורה עוברת בירושה?

אלא כבר ביארו הקדמונים, שיש הבטחה אלוקית שהתורה תעבור מדור לדור, כדי שלא תשכח מפי זרענו וזרע זרענו, אך כל זה לציבור, אולם באופן אישי, אין התורה עוברת בירושה, אלא על אדם מישראל לעמול ולהשיג את התורה והחכמה בגיוס כל כוחותיו למשימה ולא 'לסמוך' על ירושות.

על כן, למדנו שכל אחד יכול לשאוף למדרגתו של משה רבינו, ללא 'ירושות' ותוך לקיחת אחריות על התקדמותו הרוחנית, ומאידך נלמד מבניו של משה רבינו, שהתורה אינה עוברת 'בירושה'.

לסיום, מספרים על מייסד חסידות גור, האדמו"ר רבי יצחק-מאיר בעל חידושי הרי"ם, שפרצה שריפה בביתם וכילתה את ספר היוחסין של המשפחה וצער רב היה לאביו של יצחק-מאיר הקטן. ניגש הילד אל אביו ואמר לו: "אבא! אין לך מה לדאוג, ממני יתחיל ספר יוחסין חדש…".

שבת שלום וחודש טוב!