מצוות פרו ורבו לבעלי החיים ולבני-האדם - לפרשת בראשית ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

המצווה הראשונה בתורה היא מצוות 'פרו ורבו' והיא נאמרה בתחילה כציווי לבעלי-חיים, כפי שמופע לראשונה בכתוב בפרשתנו (א', כ"ב) –

"וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ".

רק שישה פסוקים מאוחר יותר מופיע הציווי גם לאדם (פסוק כ"ח) –

"וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ".

ספר 'החינוך' (מצווה א') כותב –

"משורשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב [ישעי' מ"ה, י"ח] לא תהו בראה לשבת יצרה. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת".

אחרי ההבנה שמצווה זו היא 'מצווה גדולה', כפי שהגדיר אותה 'החינוך', אז יש לשאול ולתהות - מדוע קודם התברכו בעלי החיים ב'פריה ורביה' והאדם רק אח"כ?

את זה שואל ומעורר ה'מדרש אגדה' –

"ולמה לא בירך הקדוש ברוך הוא את הבריות אלא עד יום ה'?

ועונה המדרש שתי תשובות, שלפי שתיהן הדבר נעשה לטובת האדם –

"לפי שהדגים והעופות לוקח אדם מהם ואוכלם, וגם אוכלים זה את זה, לכך ברכם שלא יהא האדם חסר מהם".

פרו ורבו לחיות

רש"י מביא את דברי המדרש ומוסיף תשובה לשאלה נסתרת, מדוע את החיות לא בירך הקב"ה בברכת 'פרו ורבו'? וזה לשונו –

"ויברך אותם - לפי שמחסרים אותן צדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל".

למדנו מדבריו, שלפעמים עדיך לוותר על ברכה מחשש שעלול להיווצר נזק גדול יותר, למשל אם הנחשים היו מתרבים כמו הדגים, כמה סכנה ושיבוש החיים היינו סופגים.

הגדיר זאת בצורה יפה 'האלשיך הקדוש' וגם הוסיף שאין מדובר רק בגלל הנחש, אלא זו רק דוגמא למזיק שאם היה מתרבה היתה לנו פגיעה באיכות החיים וזה לשונו –

"...והנה אחשוב כי כאשר האדם שהוא תכלית ועיקר הבריאה נתברך, כך אלו שני מינים אשר יש לאדם הנאה ולא היזק מהם, שהם דגים ועופות נתברכו גם המה, מה שאין כן יתר בהמות וחיות ושרצים אשר בתוכן אבות נזיקין, בפרט קרן ותולדותיו שמתכוונים להזיק, והארי והדוב והזאב והנמר והברדלס והנחש ושרף ועקרב וצפעונים וכיוצא באלו, לא נתברכו מיניהם...".

ומוסיף רבי חזקיה בן מנוח בפירושו 'חזקוני' על התורה טעם נוסף, מדוע לא זכו החיות והבהמות לברכה של 'פרו ורבו', משום שאם זה היה קורה, כל היקום היה מתמלא בבעלי החיים הנ"ל והם היו יותר מאשר בני-האדם ולבני-האדם יהיה קשה להתמודד עם תופעה כזו, גם סכנות וגם מאבק על שטחי מחיה. וזה לשונו –

"מה שלא ברך בהמה וחיה כן פן תרבה על האדם חית השדה ולא יוכל לעמוד כנגדם אבל עופות ודגים אלו פורחים באויר ואלו פורחים במים".

ומעיר ה'ספורנו', שכל התועלת שלהם בבריאה שהם רבים ולא מעטים –

"ויברך אותם א-לוקים. כי לא יושג התכלית בהם זולתי בהיותם רבים".

פרו ורבו לאדם

בעקבות ההסברים שנתנו הפרשנים וחז"ל לסיבה מדוע הקב"ה בירך רק את הדגים והעופות ולא את החיות, משום שמחסרים אותם וצדים ואוכלים אותם, נשאלת השאלה המתבקשת - אם כן מדוע הקב"ה בירך את האדם בברכת 'פרו ורבו', שהרי לכאורה אין צורך בזה כי לא צדים את בני-האדם ולא אוכלים אותם?

תשובה לשאלה זו מביא בספר 'צידה לדרך' רבי יששכר-בער איילנבורג בשם החכם המופלא אשכנזי וכן בשם רבו הגאון רבי מרדכי יפה (רבי יששכר חי לפני כחמש-מאות שנה באיטליה וחיבר גם את הספר הנודע 'באר שבע' חידושים על הש"ס ) וזה לשון תשובתו –

"שניהם [החכמים שהובאו לעיל שהיו רבותיו]לדבר אחד נתכוונו וכתבו שאין זה קושיא כלל, מפני שגלוי וידוע היה לפניו יתברך המלחמות שעתידין להתחדש בבני אדם שהם עצמן מחסרין זה את זה ולכך גם האדם צריך לברכה...".

לצערנו הרב, צדק הרב איילנבורג כאשר במבט על היסטוריית העולם – ובוודאי על ההיסטוריה של עם-ישראל – הרי מיליונים נרצחו במהלך השנים ע"י בני אדם אחרים (אם אפשר לקרוא להם בני-אדם...) והרי המלחמות לא פסקו מהעולם.

טעם אחר, מדוע בכל אופן נתברך האדם, מביא בספרו 'דברי דוד' על התורה רבי דוד בן שמואל הלוי, הלוא הוא הט"ז הידוע בפירושו על שולחן ערוך ולדעתו מכיוון שאדם עלול להיענש על ידי הקב"ה, לכן צריך ברכה מיוחדת. וזה לשונו –

"עיקר הברכה באדם מצד ששייך בו שכר ועונש, משא"כ בבהמות דאין בהן שכר ועונש אלא המה מתברכים בשכרו של אדם. וע"ז צריך טעם למה צריכים שיתברכו אלו יותר משאר בריות".

נכדו של רש"י, הרשב"ם, לא מחלק בין סוגי בעלי החיים ולדעתו כולם התברכו בצורה כזו או אחרת, בלי הציווי 'פרו ורבו', אלא הקב"ה בירך אותם באופן כללי –

"ויברך אותם א-לוקים - בכל מיני חיים תמצא שבירכן, בדגים ובעופות באדם ובהמה וחיה".

הסבר המילים 'פרו ורבו' מסביר רש"י, שכל מילה יש לה חשיבות בפני עצמה – "פרו - לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו - אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה".

אגב, מלמדים אותנו ה'דעת זקנים מבעלי התוספות' –

"ויברך אותם א-לוקים. וכן, ויברך א-לוקים את יום השביעי. הא למדת, שהקונה דבר חדש, מברך שהחיינו".

פרו ורבו לדגים ועופות

מאיר את עינינו רבנו בחיי ואומר –

"...ויש לך לדעת כי מכח ברכה זו היו הדגים קיימים ולא נמחו בגזרת המבול, וכעניין שדרשו רז"ל: "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים, כי נמחו כל האילנות והצמחים וכל בעלי חיים מאדם ועד בהמה, (סנהדרין קח א)".

ועוד תופעה מעניינת על המציאות של הטבע לימד אותנו רבנו בחיי, שמכוח הברכה –

"...הדגים והעופות אין ענין ההולדה שלהם בזמנים ידועים אבל בכל זמני השנה הם פרים ורבים ומולידים זה מזה, משא"כ באילנות ובצמחים, גם בבהמות ובחיות שלא ברך אותן בפירוש, שאין מוציאין פירות ולא מולידין כי אם בזמנים ידועים בשנה".

המלבי"ם מביא שני טעמים נוספים ומעניינים, מדוע הדגים זכו לברכה זו וזה לשונו –

"הוצרכו לברכה יען שמולידים ע"י ביצים שיתפוס כח המצייר על הביצה שרחוק לפי הטבע שישתל בו רוח חיים, וע"ז אמר פרו שיעשו פרי כיוצא בם".

טעם נוסף כותב המלבי"ם –

"...וכן ע"י שדגי הים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו ואין להם כלי הגנה שילחמו בם נגד אויביהם כמו שיש לחית היבשה ששתל בם ערמה ותחבולות שבם ינצלו ממבקשי נפשם. וסלעים מחסה לשפנים, והרים הגבוהים ליעלים, ובני אדם בונים מכלאות צאן ושומרים חיות הביתיות שכ"ז אין לדגי הים ולכן הוצרכו לברכה השנית ורבו. וכמ"ש שם רמש ואין מספר ועי"כ חיות קטנות עם גדולות, הגם שהגדולות משחיתות את הקטנות, כי יצא מדגה א' לפעמים כמה מיליון ביצים ועי"כ ומלאו את המים בימים ולא הכין להקטנות מעינות בפ"ע להשגב שם. והעוף ירב בארץ שגם הם רבים הם עופות הדורסים והטורפים והוצרכו לברכה".

לסיום, פתחנו בחשיבותה של מצוות 'פרו ורבו' לבני האדם, שהיא מצווה גדולה,  אך מצווה זו היא מיוחדת מכל שאר המצוות, בזה שקיומה לא תלוי רק באדם המקיים, אלא הוא שותף לקב"ה בקיום העולם ועושה את חלקו. כשאדם מניח תפילין, הרי הוא קונה זוג תפילין ומניח על ידו ויצא ידי חובה וכן ציצית וכן שאר המצוות, ברם מצוות 'פריה ורביה' יש מחלוקת בין בית-שמאי לבית-הלל כיצד יוצאים ידי חובת המצווה, כאשר לדעת בית-שמאי יוצאים בהולדת שני בנים ולפי בית-הילל בבן ובת (משנה יבמות ס"א:).

בין כך ובין כך, הרי הדברים אינם תלויים באדם איזה מין יהיה העובר. ולהלכה נפסק בשו"ע כדברי בית הלל ואכהמ"ל.

והאיר לנו חתני היקר הרב ארנון גורליק, ר"מ בישיבת ההסדר בצפת, שהגאון הרב צבי-פסח פרנק סובר, שלמעשה לאדם יש רק חובת ההשתדלות וברגע שעשה כן יצא ידי חובה, בניגוד לדעת ה'מנחת חינוך', שאם לא עלתה בידו לקיימה כפי דעת בית-הלל או שנולדו ילדים שאינם יכולים להוליד לא יצא ידי המצווה רח"ל. (ניתן לעיין ב'מנחת חינוך' מצוה א' ושו"ת 'הר צבי' אורח חיים ב' סימן ע"ו).

ונסיים כדרכנו בסיפור חסידי –

פעם אחת בא אל המגיד מקוֹז'ניץ כפרי אחד עם אשתו וביקשו מהמגיד שיברך אותם שיזכו לילדים. ביקש מהם המגיד שיתנו לו נ"ב זהובים, שמניינים בגימטריה כמניין "בן". הסכים הכפרי לתת עשרה זהובים אך המגיד סירב.

מה עשה הכפרי?

הלך לשוק ופרט עשרים זהובים למטבעות רבים של נחושת, ונתמלא שולחנו של המגיד מטבעות. אמר הכפרי למגיד: "ראה כמה רבות המטבעות ששמתי כאן!".

אך המגיד לא רצה לברך עד שייתן לו הכפרי בדיוק נ"ב זהובים.

כעס הכפרי ואמר לאשתו: "קחי את הכסף. השם יתברך יעזור לנו גם בלי ה'מגיד'....".

מיד אמר ה'מגיד' לכפרי כי דבריו נשמעו בשמים, ובזכותם יהיה לו בן זכר, מכיוון שסמך על השם יתברך בכל לבו....

נתפלל, שדווקא בימים אלו שבה המלחמה גבתה קורבנות רבים, הקב"ה יחוס על עמו ויברכנו בברכת 'פריה ורביה' בבריאות טובה ובשמחה ויתקיים בנו מקרא שכתוב "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".

שבת שלום ומבורכת!