מנהיגות בזמן משבר - לפרשת שלח ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

מספרים על רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שהיה מכנה בתואר 'מנהיג' את נהג המונית שהוביל אותו במשך שנים רבות והסביר שהרי יש לו אחריות להביא את נוסעיו ליעדם בבטחה ובשלום. זו בעצם תמצית המושג 'מנהיג' - אחריות להוביל אנשים ליעד בטוח. אין זה משנה מהו היעד, האם הוא יעד גשמי או רוחני, פרטי או לאומי. מנהיג הוא אדם שעליו מוטלת האחריות על אנשים ורעיונות.

לפני שנים הוחלט במשרד החינוך לקרוא למנהלי בתי הספר 'מנהיגי חינוך'. ואכן, אין מילה מתאימה יותר לבטא את האחריות המוטלת על מנהל בית ספר, בהיותו מנהיג לקהילת ההורים התלמידים, שעליו לעמוד גם בקשרי חוץ עם גורמים כמו משרד החינוך, רשות ועוד, וזה חלק מנשיאת האחריות על תפקוד בית הספר.

לכל מנהיג ישנם רגעים וזמנים יפים ונהדרים, מלאי סיפוק ושמחה, המצדיקים את העבודה והאחריות שמוטלת עליו, אך כל מנהיג חווה גם ימים קשים ואירועים מורכבים, שנדרש הוא להתמודד עמם ולפעמים ממש לבד, ואף אם לעתים הוא משתף באתגר אנשים נוספים שיעמדו לצידו, בסופו של דבר האחריות נופלת רק עליו. המנהיג יכול לחלק תפקידים אך כמעט בלתי אפשרי לחלק אחריות.

אם נתבונן בתנ"ך על מנהיגים שונים בעם-ישראל, כמעט ולא נראה בפסוקים תיאור של שמחה ואושר בתפקידם כמנהיגים של העם, כאשר על פי רוב נקרא ונלמד על המאבקים שהיו לאותו מנהיג עם מתנגדיו.

משה רבנו, המנהיג בה"א הידיעה של עם-ישראל, היה צריך להתמודד כל חייו מול כאלו שערערו על מעמדו, למרות שהוא לא בחר להיות מנהיג – ואדרבה, משה ניסה להשתמט מאחריות זו, אך הקב"ה ממש כפה עליו.

בפרשתנו, פרשת 'שלח', אנו נחשפים לאירועים שונים, בהם משה עומד כמנהיג מול אתגרים קשים ביותר ומול מבקשי רעתו מקרב עמו, ואנו חשים את גודל המשימה, הכאב והאחריות המוטלת על כתפיו של משה להנהיג את עם-ישראל.

נתייחס לנושא המרכזי של הפרשה - ההתמודדות מול עשרת המרגלים, ושלא נטעה: לא מדובר באנשים מה'שוליים החברתיים' של העם, אלא אדרבה "ראשי בני ישראל המה".

נבחן את צורת מאבקם במשה ונלמד מכך, שהתורה לא סתם מרחיבה ומספרת  לנו את פרטי הדברים, אלא כדי שנדע ונפנים שמאבקים מול המנהיג יהיו דומים למה שהיה בעבר.

אחרי שחזרו המרגלים מלתור את הארץ, הם מתארים תיאורים קשים על מה שראו. מכיוון שבאותה תקופה לא היו 'ערוצי תבהלה' אשר היו גורמים למורך לב  בעם ולחולשה ביעד של כניסה לארץ, לכן נראה שהמרגלים נקטו טקטיקה מתוחכמת כדי לגרום ולייצור פחד ותבהלה כפי שנראה בהמשך.

נשים לב לתיאור שהתורה מתארת את חזרתם של המרגלים –

"וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ".

הביטוי "וילכו ויבואו" דורש ביאור - מתי הלכו? מנין הלכו? מתי באו?

לדעת הרב יעקב-צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (תקמ"ה - תרכ"ה( מחבר 'הכתב והקבלה', הפסוק 'וילכו ויבואו' רוצה לבטא את הזריזות לבוא לפני משה ולדבר רע על הארץ, לכן מפרש ש'וילכו ויבואו' הכוונה מארץ ישראל בתום שליחותם. הוא מוכיח זאת כך –

"...אם מלת 'וילכו' יורה על פעולת הליכה, הוא למותר דכבר אמר 'וישובו'. לכן נראה דמלת 'וילכו' יורה על הזריזות והתאמצות, כמו 'לכה נשקה את אבינו יין', דלשון 'לכה' לא יורה על פעולת הליכה כ"א על זריזות פעולת 'נשקה' הנאמר אחריו, וכן 'וילכו' יורה על זריזות פעל 'ויבאו', כי בואם לפני משה לדבר בגנות הארץ...לכן הקדים מלת 'וילכו', שזירזו עצמם לחצוף פניהם לבוא ולדבר דברי גנות...".

ברם, רוב הפרשנים לא סוברים כביאור זה וכן לא מקבלים את מה שכתב רבנו מיוחס, שזו שגרת הלשון "וילכו ויבואו" כמו במגילת רות (ב', ג') שם נאמר 'ותלך ותבוא'.

לשיטתם, המילה 'וילכו' מספרת על הליכתם לשליחות. ומדוע צירפו זאת לחזרתם 'ויבואו'? - אומר רש"י בשם חז"ל, שהמטרה של המרגלים הייתה מתוכננת מראש לא להיכנס לארץ ולכן העובדות של מה שראו בארץ לא הייתה משנה כלום וכל מה שראו התפרש לכיוון השלילי. על כן רש"י ניסח בקצרה את הסבר המילים בפסוק ו' 'וילכו ויבואו' כך –

"להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה".

הרש"ר הירש סובר אף הוא כרש"י ואף מכנה מהלך זה בכינוי קשה 'זדון', אך לדעתו יש כאן אמירות נוספות של הכתוב עם מי הם דברו תחילה ובכלל סדר ההופעה שלהם. וזה לשונו –

"הם לא נתכוונו לדבר תחילה עם משה ואהרן, אלא מיד עם שובם סיפרו לכל העם את תוצאות שליחותם ודבר זה מבטא את זדון ליבם".

מלחמתם של המרגלים במשה לא הייתה התפרצות ספונטנית ורגשית כתוצאה מהביקור שלהם בארץ ישראל, אלא מהלך מתוכנן זדוני בכוונת מכוון לפגוע בסמכותו של משה. אם זה היה מהלך של התפרצות רגשות, היו פונים בתחילה למשה ואהרון והם לא עשו כך –

"אלמלא כן היו מודיעים למשה ולאהרן תחילה ושואלים מהם עצה והוראה. אך הם לא רצו בכך, אלא הם ראו בהתנגדות למשה ולאהרן את התשועה היחידה לעצמם ולעם. סיפורם האשים את משה ואת אהרן בנוכחות העם, והיה בו משום פנייה לעם להציל את עצמו מפני משה ואהרן, שיביאו עליו כליה".

אם נדייק בפסוקים, הרי המרגלים היו אמורים לחזור ולדווח ישירות למשה ששלחם, אך הם לא עשו כך אלא דיווחו באופן ציבורי לכולם - כולל משה ואהרון וכל עדת ישראל - ורק לאחר מכן, בפסוק הבא, אנו רואים שסיפרו למשה באופן בלעדי.

"וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ: אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם:(כט) עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן".

רבים שואלים וביניהם רבי עובדיה מברטנורא, הרי מדובר בכל אופן בראשי בני ישראל, שאף הוגדרו כאנשים כשרים, אז אולי באמת הם תיארו את מה שראו ובאמת כוונתם הייתה טובה להזהיר את העם מפני הבאות?

לא נעסוק במאמרנו זה בדברים הידועים של 'הזוהר הקדוש', שדווקא בהיותם המרגלים ראשי בני ישראל, חרדו מהכניסה לארץ, מכך שייאלצו להפסיק ללמוד תורה ולהיות פטורים מהצורך להתעסק בדברים גשמיים, כפי שיצטרכו לעסוק כשיכנסו לארץ ויידרשו להיות מעורבים בבניין החומרי של ארץ ישראל.

נביא את תשובת ר' עובדיה מברטנורא עצמו, המבאר שאמנם בתחילה היו כשרים, אך שינו את דעתם במהלך הדרך, כפי שקורה לצערנו לא מעט פעמים, במיוחד לאנשים שיש להם כל מיני חישובים ואינטרסים. וזה לשונו של רבי עובדיה –

"יש לומר, שלא נכתב 'כולם אנשים' אלא בשעת השליחות ולא בשעת ההליכה בדרך ומשהפכו עורף למשה כלומר שהחזיקו בדרך נעשו רשעים (י"ג, כ"ו)".

אפשר גם להוכיח זאת מהכתובים ונאמר, שאם כן היו הדברים שדווחו אמת, מה שראו עיניהם ואין להם שום אג'נדה אחרת, הרי מה שהיו צריכים לעשות  בחזרתם היה להתכנס ולסכם ולנתח את מה שראו והיו מקיימים דיון אמיתי.  ומנין שלא עשו כך? מכיוון שמיד כשהגיעו חזרה, לא נכנסו לאהלים שלהם אלא הלכו לדבר עם העם, וכן כותב רבנו בחיי –

"וישיבו אותם דבר. שלא הלכו לאוהליהם אלא מיד שבאו הלכו למחנה ישראל להודיעם ולהוציא דיבה...".

כשהמטרה 'מסומנת' לצאת נגד ההנהגה, אזי העובדות מתפרשות על ידם באופן סובייקטיבי על פי רצונם ולא כפי שהמציאות באמת יכולה להתפרש.

האם למרגלים שהיו ראשי בני ישראל היה מספיק אומץ ויושרה לעמוד מול משה רבנו ולומר לו את הדברים?

מהכתובים רואים, שהם היו חסרי אומץ ולא דיברו ישירות נגד משה בשלב הראשון, אלא רק ברמזים, פי שמנסח זאת רבנו בחיי (שם) –

"ויניאו לב העם ברמז מפני פחדן של משה ואהרן".

רק לאחר שכלב השתיק אותם ואמר 'עלה נעלה וירשנו אותה', אז שלפו את דעתם האמיתית ואמרו 'לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו'. ומה שאמרו בתחילה ברמז, אמרו עכשיו מפורשות ועוד דאגו להגזים ולנפח 'ארץ אוכלת יושביה' וכן 'שם ראינו את הנפילים וכו'.

רבנו בחיי מדריך אותנו לשים לב למילים שהשתמשו המרגלים בשלבים השונים. בתחילה הוגדרו אותם אנשים 'ילידי הענק' ואילו עתה קראו להם 'נפילים' –

"...כי למעלה הזכירם בלשון "ילידי הענק" ועתה אמרו "הנפילים" שכל הרואה אותן לבו נופל...".

ממשיך רבנו בחיי שכל זה נובע מחוסר הכרת הטוב וזיכרון סלקטיבי–

"...סוף דבר התנכרו בנפלאות השם יתברך וגבורותיו וחזרו להיות מקטני אמנה, ולא זכרו נסי מצרים ונסי הים ונסי המדבר, גם מלחמת עמלק שכתוב בו: (שמות יז, יג) "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו". שהיו עכשיו מיראין אותן בעמלק ואמרו: "עמלק יושב"...".

המרגלים נקטו ב'שיטת הסלמי', כאשר בכל פעם הוסיפו טענה אחרת ונתון אחר וכך לאט לאם יצרו את האפקט שרצו ובכך גרמו לחששות ולפחדים אצל דור המדבר, עד אשר הצהירו את ההצהרה הקשה הזו, שהם מעדיפים לחזור למצרים...

"עוד הפליגו לדבר סרה באמרם: (במדבר יד, ב - ד) "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה, נתנה ראש ונשובה מצרימה".

אם כן למדנו על בדידותם של המנהיגים מאז משה רבנו ועד ימינו ועל ההתמודדויות מבית ומחוץ שזו מנת חלקם ביום ובלילה. כמו כן אנו מבינים מדוע התורה מספרת לנו על כל ההתמודדויות הללו, כדי להכשיר את לבבנו והבנתנו לגודל תפקידו של מנהיג בעם-ישראל ולאחריותו הרבה ובוודאי בעת משבר, אך ברור לנו באותה מידה שמנהיג שהולך 'יד ביד' עם הנהגתו של הקב"ה בעולמו ועל-פי תורתנו הקדושה ודאי יצליח בתפקידו וימלא שליחותו על הצד הטוב ביותר.

מאמר זה נכתב ששה ימים אחרי פרוץ מבצע "עם כלביא", בו ישראל פועלת באומץ ובגבורה נגד האויב הנאצי מטהרן. לשמחתנו, העם ברובו הגדול מאוחד במטרת המלחמה וגם כאן האחריות ואומץ הלב שייכים למי שקיבל את ההחלטה לצאת. רק כמה שעות קודם לכן, ערוצי התבהלה זלזלו ביכולתו של ראש הממשלה לקבל החלטה כה גורלית וגם בשעה זו האחריות נופלת עליו כמובן, יחד עם כל מפקדי הצבא, חיל האויר ועוד. כידוע להצלחה יש הרבה שותפים אך הכשלון יתום...

ראש הממשלה בנימין נתניהו נשאל השבוע בראיון, כיצד הוא מסוגל לעמוד כל כך הרבה שנים כנגד כל הלחצים מבית ומחוץ, ההתקפות האישיות, העלילות המשפטיות ועוד. כדי לענות על כך סיפר, שבעברו כמפקד-צוות בסיירת מטכ"ל נדרש באחד הימים להוביל פעולה משותפת יחד עם הקומנדו הימי ולשם כך לימדו אותו ואת חייליו לצלול. 

"את האימון הזה ביצענו בים ליד מבצר עתלית" – מספר נתניהו – "ביום חורף סוער וגועש כשמעל המים הגלים מתנפצים בקול רעש גדול ומפחיד. אך ברגע שצללנו ונכנסנו מתחת למים, מכוונים את המצפן שעל ידינו ליעד הנדרש, פתאום נהיה שקט גדול וכל רעשי הרקע נעלמו כלא היו".

נתפלל כולנו לסיום מוצלח בע"ה של מבצע "עם כלביא" ללא קורבנות נוספים ואז בהחלט יש מקום לקבוע את הניצחון הזה בתפילות הלל והודיה, כאחד הניסים הגדולים שקרו לעם-ישראל בארצו המתחדשת.

שבת שלום ובשורות טובות לכל עם ישראל!