מיסים ו'תכנית השלבים' הראשונה - לפרשת שמות ה'תשפ"ה

הרב משה צבי וקסלר

ד"ר יוסף בורג, מי שהיה מנהיג תנועת המפד"ל (המפלגה הדתית-לאומית), שימש שנים רבות בתפקידי שר ובין השאר כשר הפנים. זכור לנו, שפעם התבטא בחריפות מול אלה שהתלוננו על גובה המיסים שהוטלו על ידי הממשלה שהיה חבר בכיר בה, וטען שאמנם אף אחד לא אוהב לשלם מיסים ובאופן הפרטי אף אחד לא אוהב שהממשלה נכנסת לכיס שלו, אך בלי מיסים אין בריאות לציבור, אין חינוך ואין צבא. ד"ר בורג תיבל את דבריו וציטט תמיד את הפסוק שבפרשתנו (שמות א', י"א) –

"וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם"

והביא את תרגומו של אונקלוס –

"ומניאו עליהון שלטונין מבאשין".

ובתרגום לעברית - מינו עליהם שלטון מאוס. 'מיסים' מלשון מאוס...

השבוע עסקנו במסגרת הלימוד של הדף היומי במשנה במסכת סנהדרין (דף כ"ה:) ברשימת האנשים הפסולים לעדות, ביניהם המשחק בקוביא ומפריחי יונים ועוד. מאוחר יותר נוספו לרשימה, לאחר התלבטות מסוימת, גם הגבאין והמוכסין שהם גובי המסים, והסיבה היא משום שהם חשודים בהרבה מקרים שגובים יותר ממה שצריך לגבות, למרות שבתחילה חשבו חז"ל שלמעשה הם גובים מה שנקבע בדיוק לאנשים, אך המציאות טפחה על פניהם ונאלצו להוסיף אותם לרשימת הפסולים לעדות.

מצבם חמור יותר מאשר סתם גזלן, כפי שאומר תוס' בסוגיא שם על דברי הגמרא, שסתם גבאי כשר, על כך מביא תוס' את פירוש רש"י, שמדובר שראו ונוכחו לדעת שהם המוכסים לוקחים יותר ממה שצריך ולכן גם כשמוכס החזיר את הכסף שגבה שלא כדין עדיין נחשב פסול, וזה לשון תוס' –

"וקא אתי לאשמועינן דאע"ג שהחזיר הגבאי והמוכס פסול דלא דמי לשאר גזלנים שהחזירו דכשרים דהאי לא ידע למאן נהדר, ועוד כיון דעדיין הם עוסקין בגבאות ובמכס חשודים לחזור לקלקולם".

יש שני סוגים עיקריים בהטלת מסים. האחת הידועה לכולנו היא, תשלום לממשלה שנעשית בצורות חישוב שונות. ויש מסים, המוטלים על האזרחים בדבר החובה לצאת לצבא, לעבודה למען צרכי הממלכה וכדו'. ובאמת, שני הסוגים הם צורך אמתי של כל ממלכה.

ברם, בפרשתנו נראה שהמטרה העיקרית של המצרים לא הייתה רק ניצול כספי העבדים וניצול כוחם לעבודה, אלא למטרה נוספת רעה ועבריינית - ואולי אף  העיקרית - כפי שמעיד הכתוב - "למען ענותו בסבלותם" .

רש"י מפרש במקום, כי המס המוזכר כאן היה ניצול כח האדם החינמי של העבדים, כדי לבנות ערים מצריות, כפי שבא לידי ביטוי בהמשך הפסוק  "וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס".

לדעת רש"י, מקומות אלו לא היו ראויים לפני כן למטרתם ובני ישראל בעבודתם הקשה הפכו אותן לערים חזקות ובצורות ושם הניחו המצרים את אוצר התבואה והמזון שצברו.

רבי יחזקאל בר מנוח מגדולי רבני צרפת בפירושו 'חזקוני' טוען, שהמילה 'עינוי' מתקשרת לנושא של 'הגבלה', כפי שהתורה מצווה על האדם לקיים יחסי אישות גם כדי לקיים מצוות 'פרו ורבו' וגם לקיים 'ועונתה לא יגרע' ואת זה המצרים רצו למנוע, כי עקבו בדאגה אחר העובדה שעם-ישראל פרה ורבה וידוע שצמצום במשאבים כלכליים וירידה ברמת החיים גורם לירידה במספר הלידות וכן גורם למתח קשה בזוגיות הטבעית והנורמלית בין שני בני זוג. וזה לשונו –

"למען ענותו בסבלתם - לשון מיעוט תשמיש. כמו אם תענה את בנותי, כלומר שימעטו לשמש מטתם בשביל סבלותם, וכל זה לקיים וענו אותם. וכן אמרו רבותינו את ענינו זו פרישות דרך ארץ".

למדנו אם כן, שנושא המסים לא הצטמצם לתחום הממוני בלבד ולא בהעסקת עובדים תמימה, אלא מטרת המצרים הייתה לשבור את רוחו וגופו של עם-ישראל לאחר שהתחילו לחשוש מהם שהם עלולים להיות 'גיס חמישי'.

הרש"ר הירש היטיב לתאר את התהליך שהתרחש במצרים, שתוך כדי ההתעמרות בבני ישראל המצרים שינו את המצב החוקי של בני ישראל. וזה לשונו (א', י"ג) –

"ההתעללות הגיעה עתה לשלב שני. עד הנה הטילו עליהם, כעל "זרים", סבלות באמצעות תקנות רשמיות על פי חוק המדינה. אולם מעתה הוכרזו כעבדים; בעקבות גרות באה עבדות".

הרש"ר הירש מבסס את דבריו על מילה אחת שהיא ייחודית. כאשר התורה מתארת את צורת ה'העסקה' של עם-ישראל על ידי המצרים, כותבת התורה שהעבידו אותם 'בפרך'. גם חז"ל הרגישו בייחודיות של מילה זו ולכן דרשו דרשות נפלאות על המילה 'בפרך' - נוטריקון 'בפה רך', שבתחילה דברו איתם רכות ובכל מיני 'תרגילים' ערמומיים כדי שיעבדו בכל הכח, ועוד דרשות נפלאות. אך הרש"ר הירש מדייק בלשון בצורה נפלאה, וזה לשונו –

"אין השורש "פרך" מצוי במקרא אלא ב"פרכת" ונראה אפוא כמציין "הפרדה". כדרך שהפרוכת הבדילה בין קודש - הקדשים ובין הקודש, כן הבדילו את היהודים מתוך שאר בעלי הזכויות שבאומה, הפכום לעבדים משוללי זכויות ועל ידי כך הקימו חיץ מוחלט, שהפריד ביניהם לבין היהודים. הללו הוכרזו כאינם שייכים לגזע האנושי... (מזכיר לנו תקופות אחרות ומאוחרות בהיסטוריה של עמנו). מכאן נבע, כאילו מאליו, יחס של קשיחות ללא רחם".

הרב הירש מביא פירוש נוסף למילה 'פרך' וזה על פי הגמרא בחולין (מ"ו:) –

"בתלמוד מובנו של "פרך" הוא לפורר - "נפרך בציפורן" (עי' חולין מו ע"ב) - ואז יהיה הפירוש: דנו אותם לעבדות בכל כובד משקלה המוחץ של קשיחות מפוררת וממעכת".

אי אפשר שלא לשים לב לכך, שהמצרים עבדו בחשיבה אסטרטגית והבינו שאי אפשר ביום אחד להפוך את האזרחים היהודיים ללא לגיטימיים ולכן הוציאו את זממם בתהליך איטי ובשלבים, כפי שכותב הרמב"ן –

"לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מ"א ט כא). ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם...". (רמב"ן א', י').

פרעה 'עלה מדרגה' בתכניתו השטנית, שיתף את העם וציווה עליהם להשליך ליאור כל בן שנולד והוא ידאג שאם ההורים יפנו לערכאות ידרוש מהם להביא עדים שכמובן יהיה קשה לגייסם. ומכאן ההידרדרות נמשכה, שברגע שהותרה הרצועה העם חיפש בבתים את אלו שהתחבאו. ושוב כמובן, אי אפשר להתעלם מהדמיון בין המצרים לגרמנים הנאצים שככל הנראה למדו מהם את השיטה להכחדת עם-ישראל...אלה גם אלה לא צלח בידם, ברוך-השם!

גם הרש"ר הירש התייחס ל'שיטת השלבים' של המצרים. נראה את לשונו –

"מסים ראשונים נגבו מהם בתור אזרחי המדינה; זכויותיהם עדיין נשמרו, ורק מס מיוחד נדרשו להרים תמורת זכות האזרחות במדינה, או אם תמצי לומר, תמורת חסות המדינה. אך טרם הורשו פרחחי מצרים לחרוץ להם לשון. בשלב הבא נשללו זכויותיהם והושפלו בעיני העם בהיהפכם לעבדים, ליצורים שאין המשפט מגן עליהם. לא עוד נאמר "ויעביד פרעה", אלא "ויעבִדו מצרים" (פסוק יג) - כל העם הוסמך לנהוג בהם מנהג עבדים. ועתה ניתוסף שלב שלישי: וימררו וגו'. יש עבד שעבודתו קשה, אבל היא תואמת את כוחותיו, ואינו הפקר להתעללויות מקניטות. אבל כאן, אם "פרך" מציין קשיחות מפוררת ומתשת - כוחות, הרי נתמלאה כוס יגונם במשנה מרירות. העבודה חולקה תוך אי - התאמה מכוונת לכוחותיו של כל אחד מבין העובדים; וזאת כדי "לפרך" - פשוטו כמשמעו: "לפורר" - את כוחותיהם בעבודה. ועל קשיחות מרושעת זו, שכבר השביתה כל חדוות העבודה, עוד הוסיפו מרירות בתחבולות מרגיזות ומקניטות".

גישה מקורית לתהליך ההידרדרות של המצרים כלפי ישראל מצאנו אצל רבי חיים בן עטר בפירושו 'אור החיים'. עדיין קשה לו, כיצד הסכימו בני ישראל להיכנס לתהליך השעבוד הזה. ה'אור החיים' הקדוש לא כל כך מסתפק במה שכתבנו על פי רוח חז"ל ועל פי רוב הפרשנים שזה היה תהליך הדרגתי שלמעשה לא שמו לב כיצד אט-אט נוטלים את חירותם. ולכן הוא שואל –

"איך בני ישראל נטו עורפם לעבודת עבודה נוכריה בחומר ובלבנים?? והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א א) כי היה הדבר בהדרגה בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחילה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים. והנה לפי מה שפירשתי בפסוק 'רב ועצום ממנו', כי סוברים שיכולים להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב, אפשר שבאו עליהם בכוח ולא תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו עורפם".

לדעתו, המצרים ידעו שעם-ישראל יכיר טובה למי שעשה לו טובה ולכן ניצלו זאת מתוך ידיעה שעם-ישראל יכיר להם טובה על כך שהאכילו אותם בימי הרעב ודאגו להם - וזה מסביר את העובדה שעמ"י 'הסכים' להשתעבד להם.

אוסיף על כך, שגם מהצד של עמ"י עצמו, ישנה 'תכונה יהודית', שראינו אותה מתממשת בימי הגלות (ולא רק אז...וד"ל), שאנחנו משפילים עצמנו מיוזמתנו מול אומות העולם ש'לכאורה' דואגים לנו ולמעשה בגלל ערך 'הכרת הטוב' הטבוע בפנימיותנו, מנמיכים קומה ומורידים את הראש בפניהם.

אם כך, עם-ישראל במצרים זכר את כל החסד וההצלה שעשה להם העם המצרי בשנות הרעב, אך כאשר כבר שמו לב לאן זה הולך,  הרי היה כבר מאוחר מדי, משום שהיו מעטים כנגד רבים וכבר לא יכלו 'להרים את הראש' חזרה ולהתנגד לשעבוד.

לסיום, נזכיר את אחד האירועים הקשים והטראגיים שהתרחשו בתולדות עמנו בתקופת המלכים. לאחר שרחבעם לא שמע לעצת הזקנים כשהעם ביקש ממנו הקלה בכל מה שקשור לעבודות המלך כולל תשלום מיסים, ענה להם רחבעם כעצת הילדים בתשובתו הידועה והמקוממת –

"אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים".

בסך הכל, זקני ישראל ביקשו הקלות בתשלומי המס למלך. לטענתם, אין צורך עתה בצי כל כך גדול של סוסים ובכלל אין צורך בבית מלכות עם כל כך הרבה הוצאות.

רבי לוי בן גרשום הידוע בכינויו הרלב"ג, חי בדרום-צרפת לפני כשבע-מאות שנה, היה מגדולי פרשני התנ"ך וגם מתמטיקאי, מהנדס ורופא והתפרסם כמדען בין-לאומי. הוא אף פיתח שני מכשירי תצפית אסטרונומיים משוכללים ומחקריו שתורגמו ללטינית בהוראת האפיפיור קלמנס השישי זכו להוקרה עולמית ואף זכה שהמכתש בירח נקרא Rabbi Levi על שמו. הרלב"ג מבאר –

"ידוע כי המס שהעמיס שלמה עליהם לכלכל את ביתו ולא יעדרו [=יחסרו] דבר למצטרך לו עד מאכל סוסיו שהיו רבים מאד עד שהיו לו ארבעים אלף אורוות סוסים היה קשה וכבר מאד ועם כל זה היה טוב בעיני ישראל מרוב השלווה שהיו בה אך עתה החלו לצמוח המלחמות .....ולזה בקשו ישראל שיקל מעליהם מזה המס קצת".

וההמשך היה כמעט בלתי נמנע, כאשר שלח המלך רחבעם את גובה המיסים אדורם, הרגו אותו אנשי ישראל כמתואר בספר מלכים א' (י"ב, י"ח–י"ט) ומכאן התחילה ההידרדרות והפילוג הגדול בתוך עם ישראל בין יהודה לישראל –

"וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־אֲדֹרָם֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמַּ֔ס וַיִּרְגְּמ֨וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֥ל בּ֛וֹ אֶ֖בֶן וַיָּמֹ֑ת וְהַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם הִתְאַמֵּץ֙ לַעֲל֣וֹת בַּמֶּרְכָּבָ֔ה לָנ֖וּס יְרוּשָׁלִָֽם".

ב"ה שזכינו למדינה מתוקנת והמנהיגים הם אחינו ובשרנו ואינם ח"ו עם זר שעוין אותנו ולכן ענין המיסים מצטמצם רק לתחום הפיננסי. אולם, גם בימינו אף אחד לא אוהב מיסים והדבר בולט בימים אלה, כשהממשלה החליטה בעקבות הוצאות המלחמה להעלות את המע"מ באחוז אחד וכן להטיל מיסים נוספים כדי להקטין את הגירעון התקציבי – גם אזרחי המדינה אינם שמחים בכך וגם לא הפוליטיקאים והשרים שתדמיתם נפגעת.

בסוגיות אלה וכן בדילמות רבות העומדות לפתחם של מנהיגינו כגון ה'עסקה' החלקית של החזרת החטופים שבשעת כתיבת שורות אלה עומדת לפניהם, כאשר נושא זה מעורר מחלוקת קשה בעמנו, כל הצדדים בוודאי ישמחו על כל אחד ואחת מהחטופים שישוחררו, אך מצד שני ישנה דאגה לא קטנה על ההשלכות של זה, מתוך הניסיון העקוב מדם שחווינו בשנים האחרונות כתוצאה מהחלטות דומות.

נתפלל שהקב"ה יכוון נכון את מנהיגינו ומעז ייצא מתוק בע"ה.

שבת שלום לכל בית ישראל ובשורות טובות!